תהליך השלום הישראלי-פלסטיני – לאן חותר ממשל אובמה?

לפני כחצי שנה ניצב הנשיא אובמה על בימת אוניברסיטת קהיר והצהיר בקול תרועה רמה כי פניו לפתיחת 'דף חדש' ביחסי ארצות הברית עם העולם האסלאמי בכלל, ומדינות ערב בפרט. נוסח הדברים והטון בו נאמרו לא הותירו ספק, כי מגמת פניו של הנשיא היא להציב את סוגיית היחסים עם העולם המוסלמי ומדינות ערב בסדר עדיפויות גבוה מאוד מנקודת ראותו של הממשל. ביותר מרמז הבהיר הנשיא אובמה, כי הוא שולל מכל וכול את דרכו של קודמו הנשיא בוש כלפי העולם האסלאמי. הוא נחוש בדעתו לקדם מגמות שונות, מפויסות באופיין, במדיניות ארצות הברית כלפי מדינות האסלאם.

במסגרת זו טרח הנשיא והבהיר, כי הוא יפעל במרץ להביא להסדר שלום מלא ישראלי-פלסטיני. על רקע זה הוא תבע מישראל להקפיא לחלוטין את הבניה ביהודה ושומרון. באורח שלא ניתן להסתרה, הציב הנשיא למבחן את יוקרתו האישית בסוגיה זו. משמע, אם ישראל לא תישמע ולא תקבל על עצמה הקפאה מוחלטת של הבניה בשטחי הגדה המערבית, היא מסתכנת בקרע חמור עם הממשל האמריקני, על כל המשתמע מכך.

דוברי הממשל חזרו והדגישו כי מדיניותה של ארצות הברית כלפי איראן ופעילותה לעצירת פרויקט הגרעין האיראני קשורה אף היא בבחינת התנהלותה של ישראל בסוגיית הבניה בשטחים. הנשיא ואנשי ממשל אחרים הרחיקו לכת אף מעבר לכך. הם הבהירו בדרך מרומזת, כי ההבנות שהושגו בין ישראל וארצות הברית בתקופת הנשיא בוש בהקשר ל'מתווה מוסכם' של הבניה בהתנחלויות אינן רלבנטיות עבור הממשל החדש.

עתה שנה לאחר אותו נאום 'היסטורי' ניצב ממשל אובמה בפני שוקת שבורה בכל הנוגע להנעת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. למעשה תהליך השלום משותק לחלוטין:

א. ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, מסרב להיכנס למשא ומתן עם נתניהו עד שישראל לא תקבל על עצמה 'הקפאה מוחלטת' של הבניה ביהודה ושומרון, כולל ירושלים. כמו כן הוא תובע שבכל מקרה המשא ומתן ייפתח מן הנקודה שבה הוא הסתיים, ערב פרישתו של ראש הממשלה הקודם, אולמרט, מתפקידו.

ב. נתניהו דוחה תביעות אלה, ודורש להיכנס למשא ומתן 'ללא תנאים מוקדמים'. יחד עם זאת, הוא עצמו מציב מעין 'תנאים מוקדמים' חדשות לבקרים. כך למשל הוא הבהיר, כי בכל מקרה של הסדר מדיני ישראל תצטרך להציב כוחות לאורך גבולה המזרחי על מנת למנוע חדירות של מחבלים ונשק לתוככי 'המדינה הפלסטינית' שתקום, ולממש הלכה למעשה את תביעתה של ישראל למדינה פלסטינית מפורזת. ימים ספורים לאחר מכן הוא הבהיר שגוש עציון יישאר בידי ישראל לנצח. הצהרות 'מתגרות' אלה, יש להדגיש, נותרו ללא מענה משמעותי מצד ממשל אובמה.

ג. ישראל קיבלה על עצמה, לכאורה, הקפאה של הבניה ביהודה ושומרון. יחד עם זאת הולך ומסתבר כי הקפאה זו כוללת בתוכה 'סעיפי משנה' רבים המאפשרים בנייה במתווים נרחבים למדי. מעבר לכך, הולך ומסתבר כי לממשלת נתניהו אין רצון, ואין ממש יכולת, לאכוף הקפאה ממשית של הבנייה ביהודה ושומרון אפילו מעבר ל'מתווה המורשה'

ד. מאמציו של הנשיא אובמה לשכנע מדינות ערביות מתונות, ובראשן סעודיה, מדינות המפרץ ומרוקו, לשדרג את יחסיהן עם מדינת ישראל בכיוון של נורמליזציה, ולו מוגבלת, עלו בתוהו. תביעותיו בהקשר זה נדחו על הסף.

ה. הנסיבות השוררות 'בשטח' אינן יוצרות תמריץ ממשי ולחץ משמעותי, לא על ממשלת נתניהו ולא על הרשות הפלסטינית, לפעול במרץ בכיוון של הנעת תהליך ההסדר. הן בישראל והן ברשות הפלסטינית שוררים חששות כבדים מפני יצירת ציפיות במקרה של חידוש התהליך המדיני. בשני הצדדים יש חששות מוצדקים שכניסה לתהליך הסדר משמעותי תערער את יציבות משטריהם. מבחינות רבות, לשני הצדדים הנצים יש אפוא עניין, בדרגות שונות של אינטנסיביות, לשמר את הסטטוס קוו הקיים, על מגוון מגרעותיו.

הנשיא אובמה עצמו נתן ביטוי פומבי לתחושת התסכול של הממשל נוכח תמונת המצב הקשה הנגלית לעיניו בהקשר לתהליך השלום במזרח התיכון. בראיון מקיף שהוא העניק לשבועון טיים הוא הדגיש, כי לממשלו היו הערכות גדולות מדי באשר ליכולתה של ארצות הברית לשכנע את הצדדים, ישראל והפלסטינים, להיכנס למשא ומתן משמעותי. שני הצדדים, הבהיר הנשיא, אינם מוכנים לבצע "מחוות אמיצות" (bold gestures) במגמה להניע את תהליך השלום. אילו ארצות הברית הייתה מודעת לכך שהמדובר בסוגייה כה 'קשה לפיצוח' (as intractable an issue as he has ever encountered) הבהיר הנשיא, היא לא היתה יוצרת ציפיות כה גבוהות בהקשר זה.

באורח שאינו תואם את התנהלותו עד כה, הנשיא אינו מטיח האשמות כלפי מי מן הצדדים על תמונת מצב זו. להיפך, בדבריו הוא למעשה מגלה הבנה לנסיבות, בעיקר הפנימיות שיש לשני הצדדים, המגבילות את חופש הפעולה שלהם: אילוצים קואליציוניים מגבילים ומחלוקת בתוך החברה (קרוב לוודאי שהכוונה לישראל), והחששות של הרשות מפני תגובות החמאס 'הנושף בעורפה' במקרה של כניסה לתהליך מדיני משמעותי.

אין ספק כי 'התרסקותו' של תהליך השלום פגעה באורח קשה ביוקרתו ובאמינותו של ממשל אובמה, ובו עצמו. עתה כל שנותר לו הוא למזער נזקים. לכאורה עומדת עתה בפניו אופציה של שדרוג מעורבותה של ארצות הברית בתהליך ההסדר במהלכים המתקרבים לכפיית הסדר על שני הצדדים. רמיזות לחשיבה מעין זו נשמעו בחוגים שונים בממשל. אין זה מן הנמנע שגם הנשיא שוקל אופציה כזו בכובד ראש. מנקודת ראותה של מדינת ישראל כרוך מימושה של אופציה מעין זו במשבר קשה עם הממשל, על כל המשתמע מכך.

בנסיבות הקיימות, ספק אם הנשיא יבחר באופציה כזו. מימושה יחייב אותו לנקוט צעדי לחץ ממשיים כלפי ישראל, בעיקר בתחום הכלכלי. תגובותיהם הנזעמות של אישים בקונגרס על הערת אגב של השליח מיטשל בדבר האפשרות שהממשל יפגע בהסדר הערבויות עם ישראל, הבהירה, קרוב לוודאי, לנשיא כי יכולותיו 'להוריד את ישראל על הברכיים' מוגבלות למדי. זו דרך רוויה בסיכונים, וספק אם 'בסוף הדרך' היא תוביל לתוצאות המקוות.

נראה כי ריאלית יותר היא המגמה ההולכת ומסתמנת של הכנסת תהליך השלום למעין הקפאה לא פורמאלית לתקופת זמן בלתי קצובה. בפועל הדבר יבוא לידי ביטוי בעיקר בכך שהמשא ומתן הישראלי-פלסטיני יחודש בדרגים נמוכים או בשיחות קירבה והדיונים יעסקו בסוגיות מעשיות, ולא מהותיות. בכך יוכל הנשיא לטעון, כי הצליח להביא את הצדדים לחידוש המשא ומתן. בנסיבות של מערכת בינלאומית 'גועשת' ונעדרת יציבות ומגוון רחב של בעיות פנים קשות בתוך ארצות הברית, גם תוצאה כזו יכולה להיחשב כהצלחה.

מנקודת ראותם של ישראל והפלסטינים משמעות הדבר היא, כי בעתיד הנראה לעין הם לא יצטרכו לקבל הכרעות דרמטיות ומרחיקות לכת. יציבות השלטון בהם תובטח, ככל הנראה, לאורך זמן. הצהרתה של מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, כי הממשל יכול לסייע לשני הצדדים במשא ומתן אבל בסופו של דבר האחריות מוטלת עליהם, מצביעה על כך שזהו המתווה המסתמן כמועדף על ממשל אובמה בנסיבות הקיימות.