פרסומים
מבט על, גיליון 220, 2 בנובמבר 2010.

מסמך המועצה לביטחון לאומי הטורקית, "הספר האדום" של 2010, הממפה את האיומים הצפויים לטורקיה בשנים הקרובות, מכיל מספר סעיפים בעיתיים מאוד מבחינת ישראל. המסמך עצמו מוגדר כסודי ועל-כן קיימים הבדלי גרסאות ביחס לתכנו. עם זאת, על פי מה שפורסם, הכנסתה התקדימית של ישראל ל"ספר האדום" ובפרט הטענה שמדיניותה של ישראל מערערת את היציבות האזורית הן עדות נוספת למצב הקשה שבו שרויים יחסי ישראל-טורקיה. במסמך אמנם לא נטען שיתרחש עימות ישיר בין המדינות, אך עצם האזכור של ישראל במסמך יביא להתגברות החשדנות ההדדית בין טורקיה וישראל.
בהשוואה למסמכים קודמים מסוג זה, מדובר במסמך מהפכני. הוצאתה של סוריה מ"הספר האדום" וכן אזכור תוכנית הגרעין של איראן בעקיפין ולא כאיום מפורש מבטאים את מדיניות "אפס הבעיות" של טורקיה עם שכנותיה. על-פי מדיניות זו, שאותה מקדם שר החוץ הטורקי, אחמד דוואטולו, טורקיה צריכה ויכולה לפתור את הסכסוכים עם שכנותיה. זאת בניגוד לתפיסה הטורקית המסורתית, שלפיה המדינה ניצבת בפני איום תמידי על גבולותיה. העובדה ש"הספר האדום" משקף את מדיניות "אפס הבעיות" נובעת גם מהשינויים שחלו בהרכב המועצה לביטחון לאומי מאז שנת 2003. במסגרת הרפורמות הקשורות לניסיון הטורקי להיכנס לאיחוד האירופי נעשה גוף זה לבעל רוב אזרחי - זאת בניגוד לעבר, שבו המועצה נשלטה על-ידי אנשי צבא ושיקפה בעיקר את עמדות הצבא הטורקי. משום כך, הצלחתו של דוואטולו לעשות את רעיונותיו החדשניים קו מנחה למדיניות החוץ והביטחון הטורקית, כפי שהיא משתקפת ב"ספר האדום", אינה מפתיעה.
בעוד שהמסמך מבטא במידה רבה שינויים שכבר התחוללו ביחסים בין טורקיה לבין שכנותיה, התפתחות עתידית שיכולה להשפיע על ישראל נוגעת לצבא הטורקי. קיים פער בין גודל הצבא הטורקי, השני בגודלו בנאט"ו, לבין תפיסת האיום הטורקית. על פי תפיסת איום זו, כפי שהיא משתקפת ב"ספר האדום", האיומים הישירים על טורקיה הם ספורים בלבד. כבר עתה נשמעים בטורקיה קולות נגד המשך גיוס החובה במדינה ועולות קריאות להפיכת הצבא הטורקי לצבא מקצועי בהיקף מצומצם יותר. שינוי כזה, אם יקרה, צפוי להיות הדרגתי. עם זאת, התחוללותו תאיץ את התהליך שכבר החל, שעיקרו היחלשות ניכרת של הצבא הטורקי כשחקן בפוליטיקה הטורקית.
היחלשותו של הצבא, הקשורה למאבק בין האליטה החילונית הותיקה והאליטה הדתית העולה, נמשכת מזה זמן. מגמה זו הואצה בשנתיים האחרונות, והתבטאה בין היתר בהאשמתם של אנשי צבא בכירים בדימוס בחשד שניסו להביא להפלתה של הממשלה שבראשות מפלגת הצדק והפיתוח. תהליך היחלשותו של הצבא הטורקי מדאיגה מבחינת ישראל משתי סיבות. האחת, הצבא ומערכת הביטחון הטורקיים היו אלו שהיה להם תפקיד מרכזי בקידום יחסי ישראל-טורקיה בעבר. מעבר לכך, היעדר איומים ישירים על טורקיה מקטין לכאורה את הצורך ברכישת מערכות נשק מתקדמות ואת התלות הטורקית ברכישת מערכות כאלו מהמערב.
מקור דאגה נוסף מבחינת ישראל הוא האפשרות ששינויים בגודל הצבא הטורקי ישפיעו גם על מעמדה של טורקיה בברית נאט"ו. עוצמתו של הצבא הטורקי הייתה גורם מכריע בחשיבות שיוחסה לטורקיה בברית בזמן המלחמה הקרה, וגם אחריה. המשך חברותה של טורקיה בנאט"ו, וכן היותה שחקן משמעותי באותה ברית, מהווים אינטרס ישראלי משום שהם מפחיתים את החששות מפני היווצרות ציר ביטחוני טורקי-סורי-איראני. כבר עתה ניתן לראות התנגשות בין השינויים בתפיסת האיום הטורקית לבין תפיסת האיום של מרבית חברות נאט"ו. טורקיה מתנגדת למשל להגדרת מערכת ההגנה מפני טילים, שככל הנראה תוצב בשטחה על-ידי ברית נאט"ו, כמיועדת להגנה מפני תקיפה אפשרית מצד סוריה, איראן או רוסיה. התנגדות זו מנומקת בטענה ששכנותיה אלה, לא זו בלבד שאינן מהוות איום עליה אלא הן גם לא מהוות איום על יתר חברות הברית. עם זאת, עצם המאמצים מצד טורקיה להגיע לנוסחת פשרה סביב הצבת מערכת ההגנה מבהירה שגם טורקיה עוד רואה את חברותה בנאט"ו כציר מרכזי בתפיסת הביטחון הטורקית.
השינוי המשמעותי בתפיסת האיום של טורקיה, כפי שהוא נובע ממדיניות "אפס הבעיות" ומשתמע ב"ספר האדום", נוגע כאמור ליחסים של טורקיה עם שכנותיה. עם זאת, יחסים אלו לא יכולים להתנהל במנותק מהתפתחויות במערכת האזורית והבינלאומית. לכן נראה כי יש סתירה מסוימת בין רצונה של טורקיה לייצב את המערכת האזורית לבין מדיניותה, המהווה בפועל תמיכה בגורמים כגון איראן, שזו אינה מטרתם. הטורקים טוענים אמנם שרק מדיניות של הידברות תוביל לפתרון המחלוקות עם איראן לגבי סוגיית בניית היכולת הגרעינית שלה, אך בפועל איראן ממשיכה לקדם את תוכנית הגרעין. לאור זאת, מבט כולל וביקורתי על "הספר האדום" מעלה את השאלה האם חלק מהפעילות הטורקית, ולו בעקיפין, אינו מהווה בעצמו גורם מערער יציבות במערכת האזורית.