קיפאון בערוץ הישראלי-פלסטיני ומשבר ברשות הפלסטינית,

כשלון המאמץ של הממשל האמריקאי להתניע מחדש את המשא ומתן על הסכם הקבע בין ישראל לפלסטינים חולל משבר פוליטי פנימי ברשות הפלסטינית . נשיא הרשות, מחמוד עבאס, הודיע ב-5 בנובמבר שהוא אינו מתכוון להציג את מועמדותו בבחירות הכלליות האמורות להתקיים בינואר 2010. בחירות אלו אמורות להיות הן למועצה המחוקקת של הרשות והן לתפקיד הנשיא. מאז ההכרזה נחלקות הדעות באשר לשאלה האם הכרזתו של עבאס משקפת משבר פוליטי אמיתי העלול להביא אף לקריסת הרשות או שמדובר בתרגיל טקטי שמטרתו להפעיל לחץ על ארצות הברית וישראל.

בחינת התהליך שהביא להודעה של עבאס יכולה לסייע לניתוח עוצמת המשבר והשלכותיו האפשריות. בתקופת הממשלה הקודמת בישראל, זו של אהוד אולמרט, התקיים משא ומתן רצוף עם ישראל במסגרת תהליך אנאפוליס בשני ערוצים. בערוץ הראשון התקיים דיאלוג ישיר בין עבאס וראש הממשלה אולמרט, ובערוץ השני, המקביל, התקיים משא ומתן מפורט בין שתי משלחות המשא ומתן, הישראלית – בראשות שרת החוץ לבני, והפלסטינית – בראשות אבו עלא. בסוף 2008 נקטע המשא ומתן בשל המלחמה בעזה וההחלטה לקיים בחירות מוקדמות בישראל, ולא הגיע לכלל סיכום, אם כי הפערים צומצמו בכמה תחומים חשובים, ובעיקר בתחום הטריטוריאלי. תוצאות הבחירות בישראל הביאו לכינונה של ממשלת קואליציה המבוססת בעיקר על מפלגות ימין שלא הייתה נלהבת להמשיך בתהליך אנאפוליס ושרבים בתוכה לא האמינו כי משא ומתן על הסכם הקבע משרת את האינטרסים של ישראל.

על בסיס ניסיונם של הפלסטינים עם הממשלה הראשונה של נתניהו קשה היה להם לתלות תקוות רבות במשא ומתן אפקטיבי עם הממשלה החדשה, אולם הם תלו תקוות רבות בממשל החדש של הנשיא אובמה. הממשל נכנס לתפקידו עם הצהרות על כוונה לשנות את מערכת היחסים עם העולם המוסלמי, בין השאר דרך מאמץ אינטנסיבי ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנתפס על ידי אנשי הממשל החדש כאחד הסבות המרכזיות לחיכוך עם העולם המוסלמי. הוצג אף יעד שאפתני של הגעה להסדר, שיתבסס על פתרון שתי המדינות תוך שנתיים. בינתיים חלפה כבר כמעט שנה והמאמץ האמריקאי לחדש את המשא ומתן נתקע בבוץ עמוק, גם בשל הדרך שבה ניסה הממשל לחדשו. הרעיון האמריקאי היה להתניע את המשא ומתן דרך שתי פעולות מקבילות; לחץ על ישראל להקפיא את ההתנחלויות ולחץ על מדינות מרכזיות בעולם הערבי, ובראשם סעודיה, להסכים למחוות של נורמליזציה מול ישראל. ההנחה הייתה שזה ייצור אווירה מתאימה לתחילת דיונים אפקטיביים. אולם, כפי שאפשר היה לצפות, ההיפך קרה. קשה להניח שממשלה ישראלית כלשהיא מסוגלת להקפיא באופן מלא את ההתנחלויות, כולל בירושלים, ובוודאי שהדבר בלתי אפשרי לממשלה המבוססת בעיקר על מפלגות ימין. מצד שני אפשר היה לצפות להתנגדות ערבית לעשות מחוות כלשהן לישראל כל עוד אין כל התקדמות מול הפלסטינים. כאשר הגיעה ארצות הברית להבנה שהיא יכולה להגיע להסדר עם ישראל רק על הקפאה חלקית ומוגבלת בזמן, נוצרה פרספציה של ניצחון של נתניהו על הנשיא אובמה והפלסטינים, שאף חיזקה את מעמדו הפוליטי הפנימי של ראש הממשלה בישראל.

התוצאה הזאת של המהלכים האמריקאים בשילוב עם החולשה הפוליטית הפנימית של הנשיא עבאס יצרה מצב שבו הוא אינו יכול לחדש את המשא ומתן מבלי להצטייר בדעת הקהל הפלסטינית כמי שנכנע ללחצי ישראל וארצות הברית וכמכשיר המשמש בידיהם, דבר שיחלישו עוד יותר. בוודאי שהוא אינו יכול לעשות זאת אחרי הפגיעה הפוליטית הקשה שהוא ספג כאשר נעתר ללחצי ארצות הברית וישראל ומשך את הבקשה לדון בדו"ח גולדסטון במועצה לזכויות האדם.

אמנם בתקופה שמאז השתלטות החמאס על עזה ביוני 2007 התחזק במידת מה מעמדו של עבאס בשל השתפרות תנאי החיים בגדה המערבית, הצלחת הרפורמה במנגנוני הביטחון שהביאה להשלטת חוק וסדר וכן ההשוואה לביצועים הכושלים של החמאס בעזה אולם מצבו הפוליטי נשאר די שביר. עבאס וממשלת פיאד, שמונתה על ידו, סובלים מהיעדר לגיטימציה ציבורית. ראשית, עבאס עצמו אמנם נבחר לתפקיד הנשיא אולם תקופת כהונתו הסתיימה והוארכה באופן מלאכותי. ממשלת פיאד לא נבחרה כלל. שנית, עבאס מייצג את הפתח והזרם הלאומי בפוליטיקה הפלסטינית, שבחרו מאז תחילת תהליך אוסלו בדרך המדינית להשיג את היעדים הלאומיים של העם הפלסטיני, וזה הדגל העיקרי שלהם. בהעדר תהליך מדיני בר חיות הם מאבדים את סיבת הקיום שלהם בעיני הצבור הפלסטיני. אם האלטרנטיבה היא חזרה לשימוש באלימות, אזי יריביהם מהזרם הלאומי-אסלאמיסטי (חמאס ושותפיו) יותר אטרקטיביים. הם הראו שהם יכולים לעשות זאת ביתר אפקטיביות.

עבאס קרוע בין הצורך לחדש תהליך מדיני אפקטיבי, שאמור לשמש עבורו ועבור תנועתו אוויר לנשימה, ובין חוסר היכולת לחדש משא ומתן כאשר הוא נתפס כנכנע לגחמותיה של ממשלה ישראלית, הנתפסת כמי שאיננה מעוניינת במשא ומתן אמיתי שיביא להסכם עמו יכולים הפלסטינים לחיות. במצב כזה, ברור מדוע תחושת הייאוש, האכזבה, התסכול והיעדר המוצא הביאה אותו להחלטה שלא להציג את מועמדותו בבחירות הבאות. מהבחינה הזאת זוהי החלטה אמיתית ולא איום סרק. מעשית, עבאס יישאר בתפקידו כל עוד לא יתקיימו בחירות חדשות, אך נוכח הפיצול בזירה הפלסטינית והיעדר היכולת לקיים בחירות בעזה, רוב הסיכויים הם שבינואר 2010 לא יתקיימו בחירות. זוהי אחת הסיבות לנטייה להתייחס להכרזת עבאס כתרגיל. נראה, עם זאת, שעבאס רציני, ויש סיכוי די גדול שהוא ימחיש את רצינותו בהמשך על ידי הודעה על התפטרות. הודעה כזאת תחולל משבר פוליטי עמוק. לפי החוקה של הרשות ממלא המקום של הנשיא במקרה זה הוא יושב ראש המועצה המחוקקת שהוא איש חמאס. יש גם סיכויים טובים שממשלת פיאד תלך בעקבות עבאס ותתפטר אף היא. תחזיות אלו הובילו להערכה הקיצונית שעלולה להתרחש קריסה מהירה של הרשות. בשלב זה לא נראה הדבר סביר, שכן המנגנונים הבירוקרטיים של הרשות, שאלפים רבים של פלסטינים מוצאים בהם את מחייתם, ימשיכו לתפקד. אולם סביר שתהיה זו רשות מוחלשת במצב של משבר תמידי, בייחוד כשאין שום דמות פלסטינית שיכולה להוות יורש טבעי לעבאס. במצב כזה, אם וכאשר ייווצר, תהליכי הרפורמה ובניית המוסדות, לרבות כוחות הביטחון הפלסטינים, ייעצרו ועלולים אף לקרוס.

באופן טבעי משתמשים אישי הרשות הפלסטינית במשבר הזה כדי ללחוץ על ישראל וארצות הברית ללכת לקראתם ולחדש את המשא ומתן בתנאים שהם יכולים לחיות עמם. הם עושים שימוש בשני איומים הפוכים. הראשון הוא איום בהכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית, כולל פנייה למועצת הביטחון להחליט על הקמת מדינה כזאת בגבולות 67. האיום השני הוא לוותר לחלוטין על פתרון שתי המדינות ולאמץ את הפתרון הדרום אפריקאי; מדינה אחת שבה לכל אדם קול אחד. איומים אלה משקפים במידה רבה תחושה של חולשה, נואשות ותקווה שאולי בכל זאת ממשל אובמה יתנער ויעשה מעשה.

הסיכון העיקרי לישראל הוא אובדן הפרטנר הן לתהליך מדיני והן לניהול היחסים בין שני הצדדים כל עוד הסכסוך לא נפתר. אמנם הפרטנר הנוכחי, הרשות בהנהגתו של עבאס, סובל מכמה חולשות, אולם זה פרטנר שבחר בפיתרון הסכסוך ובשלום עם ישראל, והוכיח את יכולתו להניע תהליך אפקטיבי של בניית מדינה.

ישראל תצטרך לבחון האם מה שמצטייר בטווח הזמן הקצר כניצחונות טקטיים על הפלסטינים והלחצים של הממשל האמריקאי לא עלולים להתברר בטווח הזמן הארוך יותר כניצחון פירוס שגרם נזק רב לאינטרסים החיוניים של ישראל.