משא ומתן בין ארה"ב לאיראן על תוכנית הגרעין – תרגיל סימולציה במכון למחקרי ביטחון לאומי

חרף הנטייה לסווג כל תרגיל סימולציה בסוגיות ביטחוניות כ"משחק מלחמה", הסימולציה שתוכננה והתקיימה לאחרונה במכון למחקרי ביטחון לאומי לא התמקדה בתסריט של מתקפה צבאית. היא עסקה בתרחיש של שיחות בילטראליות בין ארה"ב לאיראן בנושא תוכנית הגרעין האיראנית. יש חשיבות רבה להבנת ההשלכות של תרחיש כזה כיום, בהגיענו לסוף דצמבר, המועד אותו הציב לעצמו נשיא ארה"ב, ברק אובמה, להערכת מצב ההתנהלות הדיפלומטית מול איראן.

הסימולציה נועדה להעריך את המגמות של משא ומתן אפשרי בין ארה"ב לאיראן, ובהתאם לכך להעריך כיצד ראוי שמדינת ישראל תגיב. בסימולציה נטלו חלק אנשי סגל בכירים בעבר ובהווה משורות הממסד הביטחוני הישראלי, משרד החוץ, והאקדמיה וכן מומחים מהמכון למחקרי ביטחון לאומי. שלושת הצוותים העיקריים שהשתתפו בסימולציה ייצגו את ארה"ב, איראן וישראל. הצוותים האמריקניים והאיראנים נחלקו כל אחד גם לשני צוותים פנימיים: צוות שהוצב לניהול המשא ומתן וצוות מקבלי ההחלטות שהוצב מאחורי הקלעים. לצד שלושת הצוותים הללו פעלה קבוצה גדולה של שחקנים נוספים שייצגו את אירופה, רוסיה, סין, מדינות המפרץ הפרסי (GCC), מצרים וסבא"א.

תסריט הפתיחה של התרגיל דימה מצב בו התפתחו התנאים לפתיחת משא ומתן בילטראלי ישיר בין ארה"ב לאיראן על רקע המשבר הגרעיני. על פי תסריט זה, הורחבו גם הסוגיות לדיון במשא ומתן מעבר לסוגיה הגרעינית לכשעצמה. <br style="padding: 0px;margin: עם זאת, במהלך הסימולציה, התברר כי המשתתפים הגבילו את היקף המשחק, והתקבעו על המצב ששרר בראשית חודש נובמבר, קרי "הסכם וינה" שהוצע לאיראן ובו נדונה אספקת דלק לכור המחקר בטהרן. המשתתפים התקבעו על הסוגיה שנדונה בהסכם זה בלבד, חרף ניסיונות מצד מארגני המשחק להרחיב את השיחות לנושאים כלליים יותר, לרבות השעיית פעילויות ההעשרה באיראן.

בשלב מאוחר יותר של התרגיל, דווח על התפוצצות במפעל לייצור מים כבדים באראק שבאיראן. למרות שלא נקבע בצורה חד משמעית אם מדובר בתאונת עבודה או בחבלה מכוונת, הצוות האיראני השתמש בתקרית לתועלתו, ומיהר להאשים את ישראל בתוקפנות כנגד איראן. <br אף על פי שמדובר בתרגיל סימולציה בלבד, עלו ממנו כמה תובנות חשובות ביחס לעולם האמיתי.

באשר לאיראן, נקודת החוזק העיקרית שלה נובעת מהעובדה שיש לה מטרה סופית מוגדרת וברורה: השגת יכולת גרעינית צבאית. מטרה זו מנחה את הטקטיקה שלה בהתמודדות עם הקהילה הבינלאומית. בניגוד לכך, בעוד שבמונחים כלליים, ארה"ב וישראל מעוניינות למנוע מאיראן להפוך למדינה גרעינית, אין להן מטרות מוגדרות ולכן גם לא אסטרטגיות ברורות להתמודדות עם סוגיית הגרעין האיראני. מה שעלה בבירור מהתרגיל הוא שמצב זה שיחק לידיה של איראן, ואפשר לה לקבוע במידה רבה את הקצב ואפילו את תוכן השיחות. היא נקטה בטקטיקה של "משיכת זמן", והצפת ארה"ב בכמויות אדירות של מידע לא רלוונטי לצורך דחיית דיון מהותי. כמו כן, איראן הקפידה על גיבוש קואליציות בינלאומיות וכריתת בריתות עם בנות ברית, והדגימה גמישות רבה לנוכח מצבים משתנים.

במשחק הסימולציה האיראנים חשו עליונות והפגינו את יתרונם על האמריקנים. ארה"ב בכלל והנשיא אובמה בפרט נתפסו כחלשים. האיראנים העריכו, כי בשל שיקולים פנימיים ובינלאומיים, אובמה לא יעז לפתוח במתקפה צבאית על מתקני הגרעין של איראן. לתפיסתם, גם ישראל לא הציבה איום אמיתי עבורם. מהאופן שבו פורשה המציאות הבינלאומית בעיני הצוות האיראני בתרגיל, ניתן להסיק כי איראן אינה רואה שום תרחיש לפיו ניתן יהיה לכפות עליה להשעות את פרויקט העשרת האורניום שלה, למעט מצב שבו תישקף סכנה למשטר עצמו. בהקשר זה, עלה באופן ברור, כי מתקפה צבאית על איראן, שלא תהיה מלווה במסע הסברה אינטנסיבי להטיית דעת הקהל הבינלאומית, עלולה לגרום נזק חמור לישראל ו/או לארה"ב, לחסן את איראן בפני התקפות נוספות ובאופן כללי לחזק את עמדת טהרן.

ארה"ב, מצידה, במקום ליזום ולהוביל את השיחות, רק הגיבה על מעשיה ועל עמדותיה של איראן. בעקבות התגובות האמריקניות הן לאיראן והן לתביעות הגוברות מצד אירופה וישראל לקחת חלק בהחלטות במשא ומתן, התברר כי בעוד אובמה מצטייר כדמות דומיננטית בסכסוך עם איראן, נראה כי הוא אינו יכול או אינו מעוניין לקבל החלטות מכריעות בסוגיה.

בדומה לאופן שבו הצטיירה ארה"ב בתרגיל הסימולציה, גם לישראל אין עמדה ברורה ומוגדרת ביחס למטרותיה הסופיות כלפי איראן—האם מדובר בפירוק תוכנית הגרעין האיראנית או אולי החלפת המשטר. כפועל יוצא מכך, לא נוסחה הגדרה ברורה של הדרך להשגת המטרות. מבודדת מההתנהלות הבינלאומית כלפי איראן, בחרה ישראל לייחד תשומת לב רבה לניסיון להשפיע על העמדה האמריקנית, תוך הפגנת מאמצים מועטים בלבד לקידום מהלכים דיפלומטיים עם שותפות אפשריות אחרות, באירופה ובמזרח-התיכון. מהלך עניינים זה נמשך חרף הבנתה את מגבלות הממשל האמריקני בניהול משא ומתן עם איראן. את ההתנהלות הזו של ישראל ניתן לייחס לקשייה של זו בביסוס ובניצול יעיל של הזדמנויות דיפלומטיות. כתוצאה מכך, ישראל הפכה בתרגיל לנטל מוחשי על ארה"ב במובן זה שאיומיה בדבר נקיטת פעולה צבאית תבעו מארה"ב להקדיש אנרגיה לנטרול האפשרות. מצד שני, במציאות של העדר האמינות בעיני איראן של מתקפה צבאית ישראלית עליה, לארה"ב היה קושי לנצל את האופציה כ"מקל" אפשרי בשיחות שלה עם איראן.

ובחזרה אל העולם האמיתי בו אנו מצויים נכון לעת זו – המערב עודנו מחופר במאמציו להשיג את הסכמתה של איראן ל"הסכם וינה"; גוברת נחישותה של איראן בסירובה להסכם זה, בעודה, כך נראה, גם מחפשת מוצא של פשרה; סנקציות חריפות יותר על איראן אינן נראות באופק. ובינתיים, תוכנית הגרעין האיראנית שועטת קדימה. ל"הסכם וינה", גם אם ייושם (ומדובר ב"אם" רציני), לא תהיה השפעה כלשהי על האטת תהליך ההעשרה, והוא לא יהווה מכשול של ממש עבור איראן במאמציה להשיג יכולת גרעינית.

היכן זה מותיר את אובמה? זוהי השאלה הגדולה על סיפה של שנת 2010. אם נשיא ארה"ב רציני ביחס למשא ומתן עם איראן, הוא חייב לשכלל את אסטרטגיית המשא ומתן שלו. בו בזמן ניתן לתהות אם הוא נחוש מספיק להגיע לתוצאה מוסכמת עם איראן. במצב זה על מקבלי ההחלטות בישראל לקיים הערכת מצב על שתי האפשרויות הללו ובהתאם לכך, לגבש את עמדתה ואת התנהלותה של ישראל בסוגיה.

ברצוננו להודות ל- Nest Consulting - Negotiations Strategies על שתוף הפעולה בתכנון ובביצוע תרגיל הסימולציה שנערך ב-1בנובמבר 2009 במכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב.