פרסומים
המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 2017
הספר הוא פרי מחקר מקורי וחדשני המראה כיצד מאז מלחמת לבנון השנייה ב־ 2006 חדרה התקשורת – עם הלוגיקה שלה ועם עקרונות פעולתה – לתוך עולם המלחמה ושינתה אותו מיסודו. במלחמות החדשות מבקשים שני הצדדים להשפיע על התודעה של הלוחמים, של שתי החברות היריבות ושל דעת הקהל הבינלאומית. המאבק על הנרטיבים מתנהל באמצעות אימג׳ים המוצגים על גבי מסכי הטלוויזיה, המחשב והטלפון החכם. אימג׳ים אלה חשובים לא פחות מהפעולות הקינטיות שנעשות בשטח, ובמלחמות מונחות התקשורת הם אף חשובים יותר מהן.
הספר מציג תחילה את העקרונות של שפת המדיה החדשה ואת הלוגיקה שלה. לאחר דיון עקרוני במהפכה החברתית שהתחוללה בעקבות השינויים הטכנולוגיים בתקשורת – שינויים שיצרו את ״החברה הריזומטית״ – בוחן פרי את מלחמות צה״ל נגד חזבאללה וחמאס מאז 2006 ומתאר כיצד התנהלו המלחמות מונחות התקשורת האלה.
הניתוח ממחיש את הקושי שהיה לישראל בהבנת מהותן של המלחמות האלה ואת תהליך ההסתגלות הארוך והמכאיב שעבר צה״ל עד שהבין את טיבן. המחבר מסביר מדוע גם לאחר שנוצרה הבנה כזאת עדיין ניצבת ישראל בפני מכשלה אסטרטגית: מלחמות מונחות תקשורת במהותן יוצרות חיסרון לצד החזק בעימות ומקנות יתרון דווקא לצד החלש, מכיוון שהחלש מסוגל לנצל טוב יותר את הלוגיקה של התקשורת. מלחמת אימג׳ים, לדוגמה, יוצרת הזדהות עם הצד הסובל ועושה אותו גם לצד הצודק.
לחצ/י כאן להסבר על אפשרויות רכישת הספר
תוכן עניינים
הקדמה
המלחמה מונחית התקשורת
המדיאטיזציה של החברה בת זמננו
המפנה הוויזואלי ומרכזיות האימג׳
התקשורת במלחמה החדשה
התקשורת במוקאוומה ובעימות המוגבל
פרדוקס העוצמה של המלחמות מונחות התקשורת
ההתרחשויות ולקחיהן
לבנון 2006 — המלחמה התקשורתית הראשונה
עופרת יצוקה — "לא סוב־סוב סביבון, אלא הרג ומוות"
משט המרמרה — טרור ימי או פוטו אופורטיוניטי?
עמוד ענן — מלחמת הטוויטר הראשונה
ההשתלטות על הספינה קלוז סי — ההצגה שכשלה
"צוק איתן" — תחושת החמיצות חוזרת
להפריד את הדגים מהים
סיכום
הערות
==============================================================
הקדמה
בראשית 2016 הופצה בצה”ל איגרת של נציב קבילות החיילים. אילו הונחה על שולחן הפיקוד העליון עשר שנים קודם לכן היה כותבו אלוף במילואים יצחק בריק נחשב לאדם שנפל מהירח. האיגרת עסקה בהשפעה ההרסנית שיש לטלפונים הסלולריים, “הטלפון החכם״ בלשונו, על אופי הפיקוד הצבאי. “המושג ‘אחרי’ הוא מאבני היסוד של המנהיגות ושל הובלת החיילים בשדה הקרב״ כתב הנציב, ״והוא מחייב את המפקד לאחריות, לדוגמה אישית ולמקצועיות. המפקד חייב להיות קרוב לחייליו וליצור בקרבם הזדהות, הרגשת שייכות ליחידה ואמון במפקדם ובעצמם״. “פיקוד כזה”, המשיך, “מחייב את המפקד ליצור קשר בלתי אמצעי עם חייליו, להיות מעורה ביחידה, להכירם אישית ולדבר עימם ׳פנים אל פנים׳. ללא המגע הישיר והקשר הישיר בין המפקדים וחייליהם בשגרה ובאימונים עלול להיווצר ריחוק בין המפקד לחייליו עד כדי חוסר מעורבות, ניכור ואף חוסר אמון״. כאן מגיעה הטענה העיקרית: ״בקרב מפקדים צעירים רבים מתפתח דפוס, אשר בינו לבין מנהיגות ופיקוד אין ולא כלום. זאת משום שהטלפון החכם הופך להיות כלי תיווך ותקשורת בין מפקד לפקודיו״.
בסיוריו הרבים ביחידות גילה הנציב כי מפקדים רבים נמנעים מלדבר ישירות עם חייליהם. במקום זה הם נותנים להם פקודות והוראות בטלפון, בתקשורת אלקטרונית עקיפה, ללא יכולת לוודא מי מהם קיבל את המסר ומי לא קיבל, מעין פקודה של ׳שגר ושכח׳. ״מצאתי מפקדים המנהלים את היחידה באמצעות אפליקציות להעברת מסרים כדוגמת ׳וואטסאפ׳... למותר לציין שהתנהגות כזו הופכת את המפקד לאחד מהחבר׳ה, ואת היחידה — לרשת חברתית״.
המסמך הרחיב בתיאור הנזק ששימוש בסלולרי גורם ליחסי המפקד ופקודיו, אבל תיאר גם תופעה נוספת רחבה יותר בהתנהגות החיילים עצמם: מתברר שהם צמודים למכשירים הסלולריים שלהם כל שעות היממה, כפי שנהוג במערכת האזרחית, בלי להיות מודעים להשפעה המזיקה של הדבר על אורח החיים בצבא ועל אופן תפקודו. השימוש בסלולרי בא על חשבון אינטראקציה בין—אישית בין החיילים ביחידה ופוגע בהיכרות ביניהם ובלכידות. חיילים לוקחים עימם את הטלפון החכם אפילו בעת משימות מבצעיות, דבר שעלול לשמש נקודת איכון לאויב על מיקום היחידה. אכן, היו מקרים שהיכולת הזאת לא נשארה רק תיאורטית. ״ההשלכות המבצעיות של הדבר הן רבות סיכון בשל יכולת האויב לסכל את ביצוע המשימה״, כתב הנציב בסגנון מאופק. אך מתברר שקרה כבר שארגוני טרור הצליחו לחדור לטלפונים כאלה, עקבו אחר החיילים ואף השתילו בהם מסרים.
הנציב הנרגש, ובצדק, הציע כמה דרכים להיאבק בנטייה הגוברת הזו. האם יצליח לשרש אותה?
סיפור ׳הטלפון החכם׳ יכול לשמש דוגמה מצוינת לעומק ההשפעה שיש לאמצעים טכנולוגיים — למעשה לתקשורת החדשה — על הפעילות הצבאית. ואכן בעקבות המלחמה השנייה בלבנון ב־ 2006 התחלתי לחקור במכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה, את הזיקה בין התקשורת לבין המלחמה. אחת העובדות שנבחנה ושעסקו בה גם חברי ועדת וינוגרד, ועדת החקירה שבדקה את אירועי המלחמה, הייתה שחיילים הכניסו לאזורי הקרב טלפונים סלולריים. אלה שברו את הגבולות האטימים ששררו בכל מלחמות העבר בין שדה הקרב לעורף וכן את היררכיית הפיקוד בתוך הצבא ופגעו במונופול של המפקדים כ"פרשני המציאות" היחידים. לא היה עולה בדעתי אז שהדברים יתפתחו בתוך פחות מעשר שנים ויגיעו למצב המתואר לעיל באיגרת הנציב, אבל הגרעין נזרע לראשונה באותה מלחמה בדרום לבנון.
ב־ 2014 אפשר היה כבר לנסח בבירור את דפוס המלחמה החדש שנוצר כתוצאה מהשפעת השינוי המהפכני שהתקשורת חוללה באופי המלחמה. זוהי המלחמה מונעת התקשורת (Mediatized War) . עבודת המחקר המוגשת כאן מציגה את הדפוס הזה, את מאפייניו ואת התהליך הארוך, ארוך מדי ובמחיר כבד מדי, שעבר צה״ל בדרכו להכרה בדפוס החדש. היא גם מראה את נקודות התורפה והחולשות המבניות שיש לישראל כשהיא מתמודדת בסוג מלחמה כזה עם ארגונים קטנים וחלשים הרבה יותר ממנה.
חלקו העיקרי של המחקר נעשה בשלוש השנים האחרונות במכון גילדנהורן לחקר ישראל באוניברסיטת מרילנד. סייע רבות במחקר אלעד פופוביץ’ ואני אסיר תודה לו על כך. בקרוב אף יתפרסמו מאמרים שלו בנושאים שונים הקשורים באופי המלחמה החדשה, בעיקר בהשפעת המדיה החברתית עליה. אני חב חוב של תודה גם לעמיתים רבים בישראל ובארצות הברית שעימם שוחחתי על נושאי המחקר, ובמיוחד לפרופ’ אייל בן־ארי, פרופ’ גבי וימן ופרופ’ יגיל לוי, שקראו והגיבו על כתב היד המקורי. חשובות במיוחד היו ההערות המחכימות של צוות מנהלי המחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי — שלמה ברום, ענת קורץ וגליה לינדנשטראוס. תודה מיוחדת לראש המכון אלוף (מיל') עמוס ידלין על שפתח בפני את האכסניה לפרסום זה.