פרסומים

לחימת צה״ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון הטילה רסנים רבים על יכולותיהם של כוחות היבשה הסדירים שלו לפעול באופן ההולם את תורת לחימת היבשה המשולבת שהתפתחה בצה״ל מאז הקמתו. קצרה היריעה מלהרחיב בסיבות לתופעה זאת, אולם די לציין את הִ תאבנות הפעולה ברצועת הביטחון ואת הקושי של צה״ל באותם ימים להוציא לפועל מבצעים התקפיים בנוהל קרב חפוז ובלוח זמנים קצר.

הנסיגה מדרום לבנון והלחימה בטרור הפלסטיני בין השנים 2000-2005 חייבו את צה״ל לבצע שינויים מרחיקי לכת בתפיסת הפעולה שלו ובחופש המבצעי שניתן לכוחותיו בשטח. צה״ל וכוחות הביטחון הצליחו להביס את טרור המתאבדים בתהליך המיקוד בלחימה בטרור למידה והשתנות רווי כישלונות מבצעיים ולחימה עיקשת. והשינויים שהצבא עבר בעקבות זאת גבו מחיר בדמות ירידה חדה במוכנותו של צה״ל לפעול בעימות רחב היקף, שיכלול הפעלת מסגרות גדולות ומיצוי רב־חילי כנדרש בקרב המשולב. היקף המשאבים שהוקצה לשמירה על כשירות הלחימה המשולבת ירד הכשרוֹת מפקדים ואימוני יחידות כמעט ולא התקיימו. כמו כן, התפתח באופן חד. פער תפיסתי מהותי: תפיסת הלחימה בטרור הפנימי התבססה בעיקר על פעילות שיטור לסיכול, תוך שילוב עם שאר גורמי הביטחון. תפיסה זו לא סיפקה תשתית ידע מספקת ללחימה רחבה ומשולבת, כמו למשל בלבנון.

אין להתפלא, לפיכך, שהמערכה בלבנון ב־2006 מצאה את צה״ל בכשירות נמוכה ללחימה בחזבאללה. התחקירים שהתקיימו לאחר אותה מערכה הצביעו על כשלים לא מעטים הן בבניין הכוח של צה״ל והן בהפעלתו. כשלים אלה חייבו תהליך עמוק של תיקון. לצדו, ובמקביל לו, גברה הבנתו של צה״ל את מאפייני האיום אותו מציבים חזבאללה בצפון המדינה וחמאס וארגונים אחרים בדרומה.

תהליך הפקת הלקחים ממלחמת לבנון השנייה עודנו נמשך. מאמר זה סוקר מרכיבים מרכזיים בתהליך זה, ובהם תפיסת הפיקוד והשליטה (פו״ש) של צה״ל, תמרון ואש, פעולה בעומק ומבצעים מיוחדים.