פרסומים

העשור האחרון במרחב הסורי־לבנוני עומד בסימן של שתי מלחמות: האחת, מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 ,בין ישראל לבין חזבאללה; השנייה, מלחמת האזרחים הסורית, שראשיתה במארס 2011 ושסופה עדיין אינו נראה באופק. שתי המלחמות מהוות אבן דרך ואף חוויה מעצבת בעבור לבנון וסוריה, ורישומן יורגש בהן עוד שנים רבות.

מלחמת לבנון השנייה נתפסה עם סיומה כשעתו היפה של חזבאללה, ויותר מכך — של בשאר אל־אסד, אשר ניכס לעצמו את הישגיו של הארגון השיעי בעימות עם ישראל, וזאת בלי לירות ירייה אחת. לעומת זאת, מלחמת האזרחים בסוריה הייתה עת משבר לחזבאללה בתוככי לבנון ומחוצה לה, אבל בראש ובראשונה הביאה את נשיא סוריה למצוקה קיומית: במהלך חמש שנות המלחמה הראשונות נדמה היה לא אחת כי גורלו של בשאר אל־אסד נחרץ וכי ימיו בשלטון ספורים. עם זאת, בשתי המלחמות לא היה מדובר רק בגורלם האישי של חסן נסראללה או בשאר אל־אסד, אלא בראש ובראשונה בגורלן, ולמעשה אף בעצם קיומן, של הישויות המדינתיות הסורית והלבנונית כאחת.

לכאורה, מדובר בשני אירועים שהתרחשו על שני צירים מקבילים שאין קשר ביניהם: הראשון סובב את מערכת היחסים בין ישראל לבין חזבאללה וסוריה, כשברקע נמצאת איראן; השני הוא משבר פנימי במהותו שרקעו חברתי־כלכלי, אשר פרץ בתוככי סוריה וממנה זלג ללבנון. למעשה, ניתן לקשור בין שני אירועים אלה, בוודאי בכל האמור במשמעות הגאו־אסטרטגית שלהם. שתי המלחמות הן ביטוי לחולשה המובנית של השחקנים המדינתיים באזור, כלומר המדינות הערביות במזרח התיכון. אלו נחלשו ואף הלכו ושקעו, כשהן מותירות מאחוריהן ואקום, אותו מילאו ארגונים סמי־מדינתיים דוגמת חזבאללה וחמאס. ארגונים אלה מצידם נגררו, בסופו של דבר, לעימותים — בין אם מדובר בעימות חיצוני (מול ישראל במקרה של מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 ), ובין אם מדובר בעימות פנימי (במקרה של מלחמת האזרחים המתחוללת בסוריה מאז אביב 2011 ).לצד זאת, מלחמת לבנון השנייה ומלחמת האזרחים בסוריה, ותוצאותיהן, מהוות ביטוי לאובדן מרכזיותו של הסכסוך הישראלי־ערבי וממילא לחוסר היכולת של מנהיגים ומדינות בעולם הערבי לתרגם את הישגיהם בעימות עם ישראל ל״סחורה עוברת לסוחר״ מול קהלי הבית שלהם. כל זאת, נוכח האתגרים הפנימיים בפניהם הם ניצבים.

עובדה חשובה עוד יותר היא ששני אירועים אלה מהווים ביטוי בולט לחדירתה של איראן ללבנט, כחלק מחתירתה להשגת הגמוניה אזורית. חתירה זו מלֻ ווה בנכונות איראנית להגיע לחיכוך עם ישראל, ואף לעימות לא ישיר אתה (כפי שהומחש במלחמת לבנון השנייה), וכן לחיכוך עם העולם הערבי הסוני, ובכלל זה עם טורקיה, במה שנוגע להקשר הסורי. למעשה, מלחמת לבנון השנייה ומלחמת האזרחים בסוריה חיזקו את הנוכחות האיראנית באזור, גם אם גבו מחיר כבד מהלקוחות המקומיים של טהראן — חסן נסראללה ובשאר אל־אסד. המצב שנוצר הותיר את ישראל כשהיא מתלבטת באשר למענה שעליה לתת לאתגר האיראני הניצב בפניה.