ישראל והיציבות האסטרטגית במזרח התיכון

הרעיונות העומדים ביסוד התפיסה של יציבות אסטרטגית מקורם עוד בתחילת שנות החמישים של המאה ה־20 ,כאשר הן ארצות הברית והן ברית המועצות החלו המטרה הייתה לתת מענה לתמריץ שמספק הנשק הגרעיני בבניית מאגר נשק גרעיני. ליציאה למתקפת פתע ראשונה, כאשר שתי מדינות גרעין ניצבות זו מול זו. תרחיש זה אינו רלוונטי עדיין במזרח התיכון, שהרי הדעה הרווחת כיום היא כי רק מדינה אחת באזור, ישראל, היא בעלת נשק גרעיני. יש לציין, עם זאת, כי הרעיון של יציבות אסטרטגית מושרש היטב בחשיבה האסטרטגית הישראלית מאז קום המדינה, גם אם בהקשר הרחב יותר של האיומים הקיומיים שעימם התמודדה ישראל, וללא שימוש במונח המפורש 'יציבות אסטרטגית'. כבר בשלב מוקדם של התפתחות דוקטרינת הביטחון הלאומי הישראלית הוקדשה מחשבה מסוימת לנושא עידן הגרעין. ישראל נאלצה להתייחס ברצינות להפצתו האפשרית של נשק גרעיני במדינות המזרח התיכון החל משלהי שנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר סדאם חוסיין השיק את תוכנית הגרעין שלו, לבחון את השלכותיה ולתכנן אסטרטגיות נגדיות, תוך שיקול מחדש של נושא היציבות האסטרטגית. איראן הצליחה להשיג בשנים האחרונות מעמד של מדינה סף גרעינית, והדבר יעודד ככל הנראה חשיבה נוספת בנושא.

ישראל מאמצת דוקטרינה של "עמימות גרעינית" מאז שנת 1969 ,ולפיכך לא מתקיים בה שיח פומבי בנושא הגרעין, למעט בעניין התפוצה של כלי נשק גרעיניים במזרח התיכון. בשאיפה להבין את החשיבה הישראלית בסוגיות הגרעין ניתן להסיק כי הדיון המוגבל בהיקפו, המתקיים באקדמיה בישראל ובקרב צוותי חשיבה מקומיים בנושא הגרעין, משקף את הדיון המתקיים בחוגים הרשמיים — בהנחה שדיון מסוג זה אכן מתקיים. הדבר גם מסביר מדוע חשוב לבחון את החשיבה הישראלית בסוגיית היציבות האסטרטגית בהקשרים שאינם גרעיניים. יתר על כן, אסטרטגיות ודוקטרינות גרעין ישראליות עתידיות יצמחו, במידה רבה, מתוך תפיסות ורעיונות קודמים.