פרסומים

מאז שנות התשעים של המאה הקודמת חל שיפור משמעותי במאזן היחסים הבינלאומיים של ישראל, ובמיוחד בהיבט הכלכלי. התפוררות הגוש הקומוניסטי, כינון היחסים עם הודו וסין ושדרוג היחסים עם האיחוד האירופי אפשרו לישראל פריצה לשווקים חדשים, תוך מינוף היכולות המתפתחות שלה בתחומים מגוונים, מפיתוח וייצור מערכות נשק ועד התפלה ומִחזוּר של מים והשקיה.

הזירה הבינלאומית, שהתאפיינה בדו-קוטביות גושית עד נפילת המשטר הסובייטי ברוסיה, ולאחר מכן- במשך כשני עשורים- בעליונות הבלתי מעורערת של ארצות-הברית, שינתה את פניה. העליונות הצבאית הטכנולוגית של ארצות-הברית נותרה בעינה, אך שינויים תרבותיים-פוליטיים עמוקים במיוחד במערב- כמו הצורך של ההנהגה הפוליטית להסביר לקהל הבוחרים את השימוש בכוח צבאי, ההתנגדות בדעת הקהל למבצעים צבאיים שקשה להסבירם במונחים של "הגנה על המולדת" והביקורת הקשה על שימוש "לא פרופורציונלי" בכוח צבאי- כל אלה גורמים לצמצום הפער הנוצר מעצם העליונות הטכנולוגית. בד בבד עם התפתחות התהליכים שהפחיתו את יכולתה או את רצונה של ארצות-הברית להביא לידי ביטוי את עליונותה הצבאית-טכנולוגית, קמו לצידה מעצמות כלכליות כמו האיחוד האירופי, סין ובעתיד הלא-רחוק אולי גם הודו ואחרות. לצד הגופים הכלכליים הבינלאומיים המסורתיים כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, שבהם יש לארצות-הברית שליטה שנקבעה בעקבות מלחמת העולם השנייה, נוצרו התארגנויות חדשות על בסיס גיאוגרפי או עוצמה כלכלית שבהן ארצות-הברית אינה חברה, או שחברותה אינה מקנה לה עליונות, כאשר יכולתה של מדינה להסתפח להתארגנויות אלו היא מרכיב חשוב בעוצמתה הכלכלית ואף המדינית (בנקים אזוריים למשל, או ה-G20).