הצעתו של עבאס להקפאת התנחלויות לא מוצהרת: תכסיס שקוף או קריאה לעזרה?

בראיון שנתן לעיתון הארץ (דצמבר 2009), חזר נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, על עמדתו משכבר הימים, לפיה ניתן יהיה לחדש את השיחות בין ישראל לפלסטינים רק לאחר שישראל תקפיא באופן מוחלט את הקמתן של התנחלויות בכל רחבי הגדה המערבית, לרבות במזרח ירושלים. אך ב"שליפה" חדשה שאולי נועדה לאותת על גמישות, הוא הוסיף ואמר, שניתן לפתוח בשיחות באופן מיידי, גם ללא הצהרה פומבית על הקפאה.

במבט ראשון, לא מדובר בהצעה רצינית. עבאס יודע היטב שהקפאת התנחלויות חשאית היא בלתי אפשרית בפועל. בהתחשב בתגובה הבלתי נמנעת של המתנחלים – שכבר באה לידי ביטוי בהתנגדותם הנמשכת להקפאה החלקית והזמנית שהוכרזה בידי ממשלת ישראל – וכן בנוכחות המטרידה של התקשורת הבינלאומית והישראלית, אין שום סיכוי שניסיון כלשהו לכפות הקפאה שכזו לא ייוודע ברבים, וכפועל יוצא מכך, אין שום סיכוי שהקפאה "בלתי מוצהרת" תהיה בעייתית פחות עבור ממשלת ישראל מאשר הקפאה מוצהרת.
ההסבר הסביר ביותר המתקבל על הדעת לתוספת מסקרנת זו הוא לפיכך שעבאס לא מעוניין באמת בחידוש השיחות – אף על פי שזוהי משאלת הלב הנלהבת של ארצות הברית ושל הקהילה הבינלאומית, הממשיכות לממן את הממשלה ואת כוחות הביטחון שלו - אלא שהוא מעוניין להציג גמישות לכאורה, כדי להטיל את האחריות על אי חידושן של השיחות על ישראל. הנחת היסוד העומדת מאחורי הסבר זה היא שחידוש השיחות צפוי לייצר התקדמות מסוימת, שתחשוף אותו להאשמות בדבר חולשה וכניעה, דווקא בזמן שבו החמאס שב ואישר בהתרסה את מחויבותו המוחלטת לנתיב ההתנגדות הבלתי מתפשרת, או שחידוש התהליך יאשר שוב את חוסר התוחלת שבמגעים, תרחיש שגם הוא יאשש את עמדת החמאס. על פי קו מחשבה זה, שאומץ לכאורה בידי ממשלת ישראל, עבאס בעצם חושש מסבב נוסף של שיחות, אך עשוי לנצל את העיסוק הבינלאומי בהתנחלויות להצגת העקשנות הישראלית בנושא זה כמכשול האמיתי העומד בפני חידושן.

עם זאת, ניתן להציג פרשנות אפשרית נוספת לראיון: בעוד שהקפאה בלתי מוצהרת היא אבסורד מבחינה הגיונית, עבאס תר בכל זאת אחר דרך לרדת מעץ ה"תנאי המוקדם" שאליו נדחף בידי התביעה האמריקנית המקורית מראשית השנה להקפאה מוחלטת של התנחלויות. תביעה זו הייתה לא נבונה בשני מובנים. ראשית, היא הייתה לא מציאותית: לא היה ולו הסיכוי הקלוש ביותר שממשלת ישראל תוכל להיעתר לתביעה זו ללא לחץ אמריקני אכזרי ותקיף שכמעט לא ניתן להעלותו על הדעת מבחינה פוליטית. שנית, ואפילו הרסני יותר לתהליך, תביעה זו דחקה את עבאס לפינה בכך שכפתה עליו לדרוש לא פחות מכפי שתבע ממשל אובמה, אך הותירה אותו חסר יכולת תמרון, כיוון שדעת הקהל שלו – בניגוד לזו של אובמה – אינה מסוגלת להכיר בהכרח פוליטי וכפועל יוצא מכך להכיל הבנות כלשהן עם ראש ממשלת ישראל נתניהו המושתתות על היענות חלקית.

ההנחה שעבאס רואה בכך דילמה לא נוחה שממנה יהיה מעוניין להתחמק זוכה לחיזוק מעצם העובדה שהוא העביר את המסר שלו ישירות לישראלים באמצעות עיתונאי ישראלי, צעד שאינו אופייני לו בדרך כלל. ההנחה העומדת מאחורי צעד זה, היא, שעבאס מעוניין באמת ובתמים בחידוש השיחות. על פי פרשנות זו, עבאס יכול לחיות עם הסטטוס קוו בשל שיפור המצב הכלכלי בגדה המערבית, לאור יעילותם של כוחות הביטחון שלו ובשל יכולת התמרון בסוגיית הכהונה (הוא לא נסוג ממחויבותו לא להציג את מועמדותו בבחירות הבאות לנשיאות, אך השיג את אישורו של אש"ף להאריך את תקופת כהונתו עד שניתן יהיה לערוך בחירות במועד מאוחר יותר, והצליח להטיל את האשמה בגין העיכוב על החמאס). יחד עם זאת, דומה כי לא ניתן להנציח מצב זה לעד, כיוון ששיתוק מתמשך של המסלול המדיני מכרסם באפשרות ובלגיטימיות של החלופה האסטרטגית שהוא מציב לעמדת החמאס, ומותיר את היציבות היום-יומית בת ערובה לאירועים בלתי צפויים.

קובעי המדיניות בישראל המתנגדים להקפאת התנחלויות מלאה – אם מתוך הכרה אמיתית ואם לאחר שהגיעו למסקנה שהמחירים הפוליטיים הפנימיים והחברתיים גבוהים מהיתרונות הדיפלומטיים האפשריים – יכולים, ללא ספק, למצוא ביסוס לאימוץ הפרשנות הראשונה של הראיון שנתן עבאס, ולפטור את הצעתו כתכסיס פשוט להדוף קריאות לקיים שיחות ללא תנאים מוקדמים. אך אלו השותפים לחשש בדבר היכולת להתמיד במצב הנוכחי של "לא מלחמה, לא שלום, לא שיחות" המיוחסים לו בפרשנות השנייה, ימצאו עילה לבדוק האם יש בה משהו. שהרי לחץ לחידוש השיחות, בפרט מכיוונו של ממשל אובמה, יתחדש כמעט בוודאות בראשית 2010. כמו כן, יכולתה של הרשות הפלסטינית להמשיך לתפקד כהלכה – דבר שרבים בממסד הביטחוני הישראלי מחשיבים כאינטרס מפתח ישראלי – עשויה להיתקל באיום חדש בדמות התקפות טרור, זליגה של המיתון הכלכלי העולמי, או אפילו חיזוק מעמדו של חמאס בעקבות עסקה בנושא גלעד שליט.

אין פירוש הדבר שאפילו אותם ישראלים הרואים בחידוש השיחות עניין בעל דחיפות מסוימת יכולים להסכים לתביעתו של עבאס בניסוחה הנוכחי. עם זאת, הם עשויים למצוא במסר שלו אות לרצונו לחפש דרך מכובדת לעבור את משוכת המכשול הנוכחי, אולי בצורת יישום לא מוצהר של מחויבויות נמשכות בנושא ההתנחלויות ה"לא מאושרות" כביכול, או בדמות מחויבות בפיקוח בינלאומי להפסקה מיידית של כל פעילות הבנייה בכל האזורים העתידים לעבור לתחום השיפוט הפלסטיני בכפוף להגעה להסכם עתידי בנושא גבולות, ללא קשר למשך הזמן שיידרש בפועל ליישום הסכם עתידי שכזה.

רעיונות כגון אלה עשויים להתברר כעקרים. אחרי הכל, האפשרויות ל"רבע" את המעגל הן, מטבע הדברים, חמקמקות. אך מרכיב מועיל אחר עשוי להיות הכרה של ממשל אובמה, ולו גם לא מוצהרת, בדבר הצורך להימנע מלהניח בעתיד כשלים על דרך המשא ומתן.