הפסקת אש בעזה

רקע

מאמציה של מצרים לשכנע את החמאס ושאר הקבוצות החמושות בעזה להסכים להפסקת אש תוך ויתור על חלק מדרישותיהם נשאו פרי. שר המודיעין המצרי, עומר סלימאן, אמור להגיע לישראל על מנת לשכנע את הממשלה לקבל את ההצעה המצרית להפסקת אש בת שישה חודשים. מטרת המאמר היא לנתח את המרכיבים של הפסקת האש המוצעת ומשמעויותיהם וכן את סיכוייה להתממש ולהחזיק מעמד.

מרכיבי הפסקת האש

המו"מ על כינון הפסקת אש נמשך בתיווכה של מצרים ובצינורות אחרים מזה זמן אך לא הגיע לסיכום, וזאת בשל התחבטותה של ישראל באשר לשאלה האם הפסקת אש כזאת לא תפגע באינטרסים של ישראל בהיבט הרחב יותר, ובשל אי הסכמה על מרכיבי הפסקת האש אשר נועדו גם לתת מענה מסוים להיסוסיה של ישראל.

המרכיבים העיקרים של הפסקת האש, עליהם יש להגיע להסכמה הם:
1.  הטריטוריה עליה היא חלה.
2.  היקף המשתתפים בה.
3.  הקישור שלה להקלת הלחץ על עזה.
4.  הקישור שלה לשאלת הברחות הנשק לעזה.

לחמאס יש אינטרס שהפסקת האש תחול על כל השטחים הפלסטיניים, דהיינו גם רצועת עזה וגם איזור יהודה ושומרון (איו"ש), משום שהארגון מעוניין בהפסקת הלחץ שישראל מקיימת על תאי הארגון באיו"ש, ולכן מבחינתו הפסקת האש צריכה לכלול גם הפסקת מעצרים ופעולות אחרות נגד פעיליו באיו"ש. מבחינת ישראל זהו קו אדום, משום שהפסקת פעילות ישראל נגד תשתית חמאס באיו"ש תאפשר בנייה מחדש של תשתית טרור שתופנה כנגד ישראל כאשר הדבר יהיה נוח לחמאס. קרבתה של איו"ש לאזורי המפתח בישראל אינה מאפשרת כל גמישות ישראלית בנושאים האלה. כך, למשל, בניית תשתית של חמאס  לייצור רקטות באיו"ש תיצור מציאות בלתי נסבלת לישראל. הפסקת הפעילות הישראלית גם תאפשר לחמאס בנייה של תשתית ארגונית וצבאית שתאפשר לו במועד המתאים להתגבר על כוחותיו של אבו מאזן ולהשתלט על איו"ש כפי שהשתלט על רצועת עזה.

כדי לפתור בעיה זו המצרים שכנעו את החמאס והארגונים האחרים לקבל פשרה לפיה הפסקת האש תחול בשלב הראשון רק על רצועת עזה, אך מצרים מתחייבת לעשות מאמץ לשכנע את ישראל להרחיבה בשלב הבא לאיו"ש. פשרה זו היא בעייתית משום שישראל תתנגד לקבל כל ניסוח שממנו יובן שהיא מוכנה לשקול הרחבת הפסקת האש לאיו"ש. כמו כן, מנוסח הצהרות הדוברים של הארגונים הקטנים יותר, כמו הג'האד האסלאמי, אפשר להבין שלמרות שלכאורה הם קבלו את ההצעה המצרית, הם יתקשו שלא להגיב אם אנשיהם ייפגעו באיו"ש.
לאורך כמעט כל התקופה, ממימוש תוכנית ההתנתקות והבחירות הפלסטיניות ועד היום, החמאס הביע נכונות לקיים הפסקת אש הדדית עם ישראל, משום שהדבר שירת את האינטרס שלו לממש את הפירות של הצלחתו בזירה הפוליטית הפלסטינית ולבסס את שלטונו. אולם, הייתה לו נכונות פחותה להגיע לעימות עם הקבוצות החמושות האחרות ולכפות את הפסקת האש עליהם גם בכוח. מאידך, לישראל אין טעם להיכנס להפסקת אש רק עם החמאס בעוד הארגון מתכחש לאחריותו הכוללת כארגון השולט בעזה והארגונים האחרים ממשיכים לירות רקטות לעבר הישובים הישראלים. הפסקת אש כזאת גם תתמוטט במהרה בשל התגובות הישראליות על הירי הזה.

הפיתרון המצרי היה לקיים משא ומתן גם עם הקבוצות הקטנות יותר (12 הארגונים) ולשכנעם לקבל את ההצעה. גם פיתרון זה בעייתי במידת מה. ראשית, הוא עדיין משקף אי נכונות של החמאס כממשלה השולטת בעזה לכפות ביצוע של הבנות שהיא מתחייבת עליהם. הם משאירים זאת לרצון הטוב של קבוצות אלו ולכושר השכנוע של מצרים. שנית, במציאות בעזה שבה גם לחמולות יש מיליציות חמושות ושבה כל קבוצה של נושאי נשק יכולה להתאגד תחת דגל כלשהו, סביר כי תמיד תמצאנה קבוצות, שאינן חלק מ-12 הארגונים, שתראינה עצמן חופשיות מההתחייבות להפסקת אש.

האינטרס של חמאס בהפסקת האש נובע מרצונו לבסס את שלטונו ברצועת עזה, לחזק את כוחו הפוליטי ויכולותיו הצבאיות. מבחינתו אין טעם רב בהפסקת אש אם הלחץ הכולל על רצועת עזה יימשך ורק המרכיב הצבאי שלו ייפסק. לפיכך החמאס מתנה הפסקת אש בהפסקת "המצור" (בלשונם) על הרצועה, כלומר בפתיחת המעברים למצרים ולישראל. גם אם ישראל מקבלת את ההנחה שאי אפשר להמשיך לאורך זמן בסגירה מוחלטת של המעברים לעזה, והיא בעצמה מאפשרת העברה של מוצרים חיוניים דרך המעברים בינה לעזה, ישראל אינה מעוניינת בביטול גורף של הסנקציות המופנות נגד החמאס שיביא לחיזוק החמאס והחלשתו של אבו מאזן כתוצאה מכך. . המשמעות היא שהסכמה על הפסקת אש תחייב הבנות לגבי מידת שחרור הלחץ על עזה. הסוגיה העיקרית היא ההסדרים לגבי המעברים ובייחוד מעבר רפיח. האם הוא ייפתח על בסיס הסכם המעברים בין ישראל והרשות הפלסטינית לפיו מעבר רפיח  מופעל על ידי הרשות הפלסטינית, דהיינו כוחות אבו מאזן, בפיקוח אירופי עם פיקוח טלביזיוני ישראלי, או בהתאם לדרישת החמאס יופעל בשיתוף פעולה של החמאס והרשות, בפיקוח אירופי וללא פיקוח ישראלי מרחוק.

אחד הנימוקים הישראלים העיקריים נגד הפסקת אש הוא החשש שהתקופה הזאת תנוצל לבניית היכולת הצבאית של החמאס בעזה, והיא תופעל נגד ישראל כאשר הדבר יהיה נוח לארגון. שאלת המפתח בהקשר זה היא הברחות הנשק לעזה. קשה להניח שהחמאס יימנע מהברחות במסגרת ההבנות על הפסקת אש כל עוד ישראל חופשית לבנות את יכולותיה הצבאיות נגדו. לפיכך, הכדור הוא במגרשה של מצרים.  השאלה היא עד כמה היא מוכנה לנקוט בפעולות שימחישו לישראל שהיא אכן פועלת באפקטיביות לצמצום ההברחות לרצועת עזה בהנחה שמניעתן לחלוטין אינה אפשרית.

סכום

הרושם הוא שיש עדיין שאלות פתוחות לא מועטות שיהיה צורך להגיע להבנה לגביהן לפני שהפסקת אש תהיה אפשרית. אם תהיה הסכמה לגבי דרישותיה העיקריות של ישראל: הניתוק בין עזה ואיו"ש, החלת הפסקת האש על כל הקבוצות החמושות בעזה, הבנות לגבי המעברים וצעדים אפקטיביים של מצרים נגד הברחות, יש להניח שישראל תשקול בחיוב הסכמה להפסקת אש. הפסקת אש כזאת תענה מצד אחד על הצורך החיוני לאפשר ניהול אורח חיים תקין לתושבים הישראלים בנגב המערבי ולהימנע משאיבת ישראל חזרה לתוך עזה, ומצד שני תפגע רק באופן מוגבל בשותפים הפלסטינים של ישראל למו"מ על הסכם קבע ובאינטרסים הישראלים הרחבים יותר.

אולם כל הפסקת אש כזאת טומנת בחובה את זרעי חורבנה ותוחלת חייה קצרה, גם אם ההבנות אינן כוללות הגבלת זמן (של 6 חודשים בהצעה המצרית), בעיקר בשל המתח בין הפסקת אש ברצועת עזה ועימות באיו"ש, ולפיכך תועלתה מוגבלת כמו שנזקיה ארוכי הטווח מוגבלים. היא יכולה להיות מנוף ליציבות והסדרים שהם יותר ארוכי טווח רק אם השקט היחסי והדיאלוג העקיף שכבר החל עם החמאס (בתיווך צדדים שלישיים) ינוצלו לבניית תהליכים ארוכי טווח יותר הן בזירה הפלסטינית בין החמאס והפתח, והן בין ישראל והחמאס.
קיימת גם השאלה של הקישור בין הבנות על הפסקת אש להסכם לשחרורו של גלעד שליט. אפשר לנצל את המו"מ על הפסקת האש ללחץ על החמאס להגמיש את דרישותיו, אולם אי אפשר להניח שבשל האינטרס החזק של החמאס בהפסקת אש הוא ייכנע לכל דרישה ישראלית בנושא הזה. ייתכן מאוד שבסופו של יום ישראל תצטרך לשלם מחיר משמעותי, לרבות בשחרור מחבלים שלפי ההגדרות הנוכחיות יש להם "דם על הידיים".