פרסומים

ההסכם שנחתם במוצאי שבת, 10 באוקטובר 2009, בין טורקיה וארמניה על כינון יחסים דיפלומטיים ביניהם מעורר תקווה שחלק מהבעיות הקשות באזור דרום הקווקאז ימצאו את פתרונן. שתי המדינות הודיעו שהן עתידות לפתוח את הגבול ביניהן, שהיה סגור ביוזמת הטורקים מאז שנת 1993. הטורקים בחרו לסגור אז את מעבר הגבול בין המדינות בעקבות המלחמה בין ארמניה ואזרבייג'אן, בת בריתה של טורקיה, על רקע המחלוקת סביב השליטה בחבל נגורנו קרבח, והתנו את פתיחתו מחדש בכך שארמניה ואזרבייג'אן יגיעו להסכם.

על מנת להבין את ההתקדמות האחרונה ביחסים בין טורקיה וארמניה יש להתייחס להתפתחויות הדרמטיות שאירעו לפני כשנה, אז ביקר נשיא טורקיה, עבדוללה גול, בארמניה. במהלך ביקור היסטורי זה בספטמבר 2008, צפה גול במשחק כדורגל בין ארמניה וטורקיה במסגרת מוקדמות הגביע העולמי. "דיפלומטית הכדורגל" הייתה שיאו של תהליך של למעלה משנה של משא ומתן חשאי בין ארמניה וטורקיה על חידוש היחסים הדיפלומטים ביניהן. בין טורקיה וארמניה עומדת המחלוקת הקשה סביב חוסר הנכונות הטורקית להכיר בכך שמאורעות 1915 היו מסע מכוון להשמדת הארמנים, ושבמהלך תהליך גירוש אוכלוסיית הארמנים מצפון מזרח טורקיה לדרום נהרגו כמיליון וחצי ארמנים. כמו כן עומדת מחלוקת בין הצדדים סביב סוגיית נגורנו קרבח והכיבוש הארמני של החלקים הסמוכים לחבל זה באזרבייג'אן.

לאחר ביקור גול, ולקראת יום הזיכרון לג'נוסייד הארמני, ב- 24 באפריל 2009, שבו באופן מסורתי נושא הנשיא האמריקאי נאום—שעל תוכנו ניטש מאבק בין הטורקים והארמנים—הגיעו הצדדים ב-22 באפריל למסמך "מפת דרכים" לקראת כינון יחסים דיפלומטיים, אך תוכנו לא פורסם. בנאום עצמו, הנשיא ברק אובמה, אשר הבטיח במהלך מסע הבחירות לנשיאות להכיר בג'נוסייד שנגרם לארמנים, בחר אמנם להשתמש במונח הארמני, ה"קטסטרופה הגדולה", אך נמנע מלהשתמש במונח ג'נוסייד. אובמה הדגיש שאין הוא מעוניין להפריע למשא ומתן העדין המתנהל בין המדינות.

עם זאת לאחר שחלף יום הזיכרון לג'נוסייד, נראה היה שגם מאמצי ההידברות בין טורקיה וארמניה עלו על שרטון. בביקורים של ראש הממשלה הטורקי, רג'פ ארדואן ושר החוץ הטורקי אחמד דוואטולו באזרבייג'אן במאי, אף חזרו השניים להציג עמדות קשיחות והעמידו את פתרון המחלוקת בין ארמניה ואזרבייג'אן לגבי נגורנו קרבח כתנאי מקדים לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין ארמניה וטורקיה. הדבר תרם לחיזוק החשדנות הארמנית ולפיה מטרתם האמיתית של ניסיונות ההתקרבות הטורקיים הייתה בעיקר למנוע החלטה מהפכנית של הנשיא אובמה ביחס לשימוש במונח ג'נוסייד.

מה אם כן הוביל כעת לחתימת ההסכם לכינון יחסים דיפלומטיים? במישור המיידי, נראה שאיומו של נשיא ארמניה, סרג' סרקיסיאן, שאם לא תחול התקדמות ואם לא יפתח הגבול בין המדינות, הוא לא יבוא לטורקיה לצפות במשחק הגומלין בין טורקיה וארמניה במסגרת מוקדמות הגביע העולמי שנקבע ל-14 באוקטובר, נשא פרי. הטורקים אמנם מכחישים שלאיום זה היתה השפעה עליהם, אך נראה שאם סרקיסיאן אכן יחליט שלא לבקר בטורקיה, האצבע המאשימה תופנה דווקא כלפיהם, ויועלו שוב טענות לגבי היעדר כוונות רציניות מצד טורקיה לפתור את הסכסוך. מעבר לכך, בטורקיה, שמנסה להדגיש בשנים האחרונות את רצונה בפיוס עם שכנותיה, במסגרת מדיניות "אפס בעיות" שיזם שר החוץ דוואטולו, ביטול הביקור יכול להיתפס מבחינה סמלית כפוגע במיוחד.

בהסתכלות רחבה יותר נראה שהפשרה בין טורקיה וארמניה והכרה בג'נוסייד של 1915 הם תנאים מקדימים לצירופה של טורקיה לאיחוד האירופי. סוגיית צירופה של טורקיה לאיחוד היא מורכבת ובעייתית, אך על רקע העובדה כי שבדיה נמנית על התומכות בכניסת טורקיה לאיחוד, וכי היא משמשת בתפקיד נשיאה תורנית של האיחוד האירופי מאז תחילת יולי 2009, דומה שיש כעת חלון הזדמנויות להתקדמות בחזית זו.

יש גם לציין שארמניה, שסובלת מבעיות כלכליות קשות כתוצאה מהבידוד שכופות עליה טורקיה ואזרבייג'אן וגם כתוצאה מחוסר היציבות בגיאורגיה, הסכימה, כפי שעולה ממה שפורסם עד כה על המשא ומתן בין המדינות, לשני ויתורים משמעותיים: ראשית, נכונותה של ארמניה להיכנס לדיאלוג בין היסטוריונים לבחינת אירועי 1915, עומדת בניגוד להתנגדותה הנמרצת בעבר לכינון ועדת היסטוריונים כזו. הארמנים טענו שמרבית ההיסטוריונים המערביים מסכימים כי אכן אירועים אלה היו בבחינת ג'נוסייד, ולכן כל דיון כזה רק יתרום להמשך ההכחשה הטורקית של הנושא. מעבר לכך, לאורך השנים, הטורקים חששו שלסוגיית ההכרה העקרונית בג'נוסייד יתלוו תביעות ארמניות אפשריות לגבי שטחים במזרח טורקיה. תרמה לחשדנות הטורקית גם העובדה שארמניה סירבה מאז קבלת העצמאות ב-1991 להכיר רשמית בתוואי הגבול בין המדינות. כעת נראה שבמסגרת הפרוטוקולים שהמדינות חתמו עליהם, מוכנה ארמניה, כתנאי לפתיחת הגבול, להכיר בתוואי שלו. ויתור זה הוא למעשה בעיקר בעל משמעות סמלית, כיוון שלאור החולשה המשמעותית של ארמניה בהשוואה לטורקיה, לא נראה שהיא יכולה כלל להציג דרישות ממשיות לגבי שליטה באזורים במזרח טורקיה.

על אף האופטימיות לגבי סיכויי ההפשרה הנוכחית בין טורקיה וארמניה, ישנן עדיין בעיות לא פשוטות: ראשית נקבע בהסכמים ששני בתי הפרלמנט, הטורקי והארמני, צריכים לאשר את הפרוטוקולים, לגבי חידוש היחסים ולגבי מהות היחסים הבילטראליים בין המדינות, על מנת שיכנסו לתוקף. החשש העיקרי בהקשר זה הוא כי הדרישה לאשרור בפרלמנטים עלולה לסייע לגורמים אופוזיציוניים, במיוחד בארמניה, להתנגד למהלך. שנית, אזרבייג'אן מתנגדת להתקרבות בין טורקיה וארמניה, כל עוד סוגיית נגורנו-קרבח לא נפתרה, ונטען שהתנגדות זו הייתה הגורם העיקרי שמנע התקדמות בחודשים האחרונים. שלישית, מרבית ארגוני הפזורה הארמנית היו בעבר ועודם מתנגדים עיקשים לכל התקדמות ביחסי טורקיה-ארמניה, כל עוד הטורקים אינם מכירים בג'נוסייד של 1915. זאת, בעוד שנשיא ארמניה לא הציג את פתרון בעיית ההכרה כתנאי מקדים לכינון היחסים הדיפלומטיים. ארגוני הפזורה הארמנית, שלהם גם השפעה נרחבת בתוך ארמניה עצמה, צפויים אם כן להפעיל לחצים על הפרלמנט הארמני שלא לאשר את ההסכם.

אם בכל זאת יצליחו המדינות להתמודד עם בעיות אלו, לכינון היחסים הדיפלומטיים ביניהן יכולות להיות משמעויות נרחבות. ראשית, הדבר יאיץ, ככל הנראה, את המשא ומתן לגבי פתרון בעיית נגורנו קרבח. מעבר להשפעה של סכסוך זה על היחסים בין ארמניה ואזרבייג'אן, הוא משליך גם על מעמדה של רוסיה, בת בריתה של ארמניה, באזור דרום הקווקאז. לפתרון הסכסוך בנגורנו קרבח יהיו גם השפעות כלכליות ומדיניות חשובות על תוואי בניית הצינורות להובלת גז ונפט באזור דרום הקווקאז. מעבר לכך, אם אכן ממשלתם של ארדואן ודוואטולו תצליח להגיע להפשרה עם ארמניה, הדבר יכול לתרום כאמור לחיזוק מעמדה של טורקיה, לא רק במשא ומתן עם האיחוד האירופי, אלא גם כמתווכת אזורית. עד כה לא היה לגמרי ברור מדוע טורקיה לוקחת על עצמה תפקידי תיווך, למשל בין ישראל וסוריה, בין אפגניסטן ופקיסטן ובין סוריה ועיראק, כאשר היא עצמה עוד לא פתרה את בעיותיה עם חלק משכנותיה. חתימת ההסכם עם ארמניה ומימושו תראה שיש לטורקיה כיום הנהגה שיכולה להביא לפריצות דרך מדיניות משמעותיות, ובכך לחזק את אמינותה כמתווכת יעילה בעלת יכולות מוכחות בפתרון סכסוכים בילטראליים.