הלחימה בעזה – התפתחויות אפשריות ומתארי סיום

ישראל פתחה ב-27 בדצמבר 2008 פתחה ישראל במתקפה נרחבת על הנכסים הצבאיים והשלטוניים של החמאס ברצועת עזה בתגובה על החלטת החמאס לא להמשיך את הפסקת האש ולהרחיב את היקף ההתקפות על ישובים אזרחיים ישראלים. למרות הערכות רבות גם בתקשורת על אפשרות לפעולה צבאית החמאס הופתע מבחינת עיתוי הפעולה הישראלית והיקפה הרחב. בשלב הראשון של הלחימה נגרמו לצד הפלסטיני אבדות רבות – כ-300 הרוגים ו-600 פצועים – לצד נזק נרחב למתקנים, מפקדות ומחסני נשק. החמאס הגיב באש רקטות ומרגמות לעבר ישובים ישראלים. היקף הירי, בשלב ראשון לפחות, היה קטן מהצפוי, כנראה בשל ההלם שנגרם לארגון, בשל נזקים ממשיים שנגרמו ליכולות השיגור וכן בשל פעולות מוצלחות ליירוט חוליות ירי.

מהצהרות ההנהגה הישראלית עולה כי יעדי הפעולה הם: "להביא לשיפור המציאות הביטחונית של תושבי דרום הארץ" בלשונו של ראש הממשלה אולמרט ו"לשנות את המצב מיסודו ולפעול לכך שלא יהיו ירי ופעולות אחרות מהרצועה" בלשונו של שר הביטחון ברק. לא הוצגו יעדים רחבים יותר כמו הפלת שלטון החמאס או כבוש רצועת עזה. נובע מכך, כי דרך הפעולה שנבחרה היא גביית מחיר מהחמאס והחלשת כוחו על מנת ליצור מאזן הרתעה חדש בין ישראל והחמאס בהנחה שחמאס יזהר יותר בייזום פעולות נגד ישראל כשיבין שהמחיר שישלם הוא גבוה מאוד ויכולתו להתמודד עם התגובות הישראליות מוגבלת מאוד. המשמעות היא שבסופו של דבר ישראל חותרת להפסקת אש חדשה, יציבה וממושכת עם חמאס מוחלש ובתנאים שישקפו את השינוי במאזן הכוחות. בין התנאים האלו איסור על פעולת חמאס בקרבת הגבול עם ישראל והגבלה ככל האפשר של הברחות נשק לתוך רצועת עזה.

ארגון החמאס יעשה כמידת יכולתו למנוע את התוצאה הזאת. נראה כי המטרה הבסיסית שלו גם היא הפסקת אש חדשה אבל בתנאים הנוחים לארגון, שפירושם ללא הגבלות על יכולתו לפעול בשטח רצועת עזה ובגבול עם מצרים וכן מעברים למצרים וישראל הפתוחים בצורה סדירה. הכלי העיקרי העומד לרשות החמאס הוא יכולתו להמשיך ולהציק לישראל. לזאת יש להוסיף גם את המשקל הגבוה מאוד שיש בתפיסה הבסיסית של החמאס לצורך לגבות מחיר כבד מישראל על כל פגיעה בהם ואת רגשות הנקמה הנובעים מהמספר הגבוה מאוד של אבדות פלסטיניות ובתוכם שיעור גבוה של נפגעים מתוך החמאס.

המרכיב העיקרי בתגובת החמאס הוא יכולתו להמשיך ולשגר רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישובים ישראלים ובטווחים ארוכים ככל האפשר כדי לשבש את שגרת החיים של חלק גדול ככל האפשר מאזרחי ישראל. אולם הבעיה המרכזית של החמאס היא שצה"ל השכיל בפעולותיו לפגוע בחלק משמעותי מיכולותיו וגם לדכא במידה לא מבוטלת את יכולתו להפעיל את הכוח שנותר ברשותו. לכן סביר שהחמאס ינסה לשקם את יכולתו להפעיל את כוחותיו בעיקר על ידי מציאת פתרונות שיחשפו אותו פחות ליכולות המניעה של צה"ל (מזג האוויר יכול לסייע לו בכך, אם תנאי הראות יורעו) ובמקביל ינסה להפעיל אמצעים אחרים לפגוע בישראל. האמצעי הראשון שינסה הארגון להפעיל (גם לפי ההצהרות שלהם), הוא מחבלים מתאבדים שיחדרו לישראל מיהודה ושומרון. שאלה מרכזית היא עד כמה תשתית הטרור של החמאס ביהודה ושומרון, שנפגעה קשות מפעולות הסיכול של גורמי הביטחון אליהם הצטרפו גם פעולות נגד של הרשות הפלסטינית, מסוגלת ליזום מבצעי התאבדות בהיקף משמעותי ולהתגבר על פעולות המניעה נגדה. אולם, ברור כי המוטיבציה להוציא לפועל מבצעים כאלו חזקה מאוד. הארגון גם יכול לנסות ולהפתיע את צה"ל על ידי פעולות התאבדות ומבצעי חטיפה שיחצו את הגדר ויצאו משטח רצועת עזה. אין להוציא מכלל אפשרות גם חריגה של הארגון לתחומים בהם לא עסק עד כה כמו ביצוע פיגוע דרמטי בחו"ל, ויימצאו גורמים שיסייעו לו בכך כמו חזבאללה ואיראן.
הבעיה המרכזית של ישראל היא, כרגיל במצבים האלו, למצוא אסטרטגיית יציאה, כלומר כיצד יוצרים מצב שבו הישגי המערכה הצבאית יתורגמו לתוצאות הרצויות. לאסטרטגיה זאת השלכות על משך המערכה והצעדים הנוספים שיינקטו במסגרתה, ובתוכם שאלה מרכזית והיא האם יהיה צורך גם במהלכים צבאיים קרקעיים. הסכנה המרכזית היא שישראל תיסחף, גם בעקבות הצלחת המהלכים הצבאיים הראשונים, לתפיסה שיש צורך להביא לחיסול פיזי של יכולת החמאס והארגונים האחרים להטריד באש את הישובים הישראלים מתוך הרצועה. אין דרך לעשות זאת באש מרחוק וגם כבוש חלקי של רצועת עזה לא ישיג מטרה זאת. הסיבה לכך היא שטווחי הרקטות, המרחק הקצר של הישובים מהרצועה ומימדיה הגיאוגרפיים הצרים של הרצועה יוצרים מצב שבו על מנת למנוע לחלוטין אש על הישובים יש לכבוש את כל שטח הרצועה ולנקותה מהאלמנטים החמושים. המחירים של מבצע כזה ובתוכם המחיר המדיני והכלכלי של כבוש מחדש של עזה ונטילת האחריות עליה, וגם המחירים הישירים של לחימה כזאת, הם גבוהים ולכן האינטרס של ישראל הוא להימנע מכך.

גם אם ישראל תימנע מקביעת יעד כזה, עדיין קיימת סכנה שהמהלך הצבאי יוארך ללא צורך מתוך מחשבה שהאש מרחוק ומהלכים קרקעיים מוגבלים יספקו פתרון יעיל שינטרל את האש הפלסטינית כמעט לחלוטין. אין משמעות הדבר שלא יהיה צורך במהלכים קרקעיים מסוימים כדי להמחיש לחמאס ביתר שאת את המחירים שהוא משלם ולפגוע באלמנטים שלו שנפגעו פחות במהלכים עד כה, והכוונה היא בעיקר לגורמי פיגועים כמו כוחות עז א-דין אל קסאם.

על בסיס התבטאויות ההנהגה הישראלית, הרושם הוא שזו מבינה את הניתוח הזה. היא אמנם מכינה את הצבור למערכה ארוכה כלקח מהמלחמה בלבנון בה יצרו צפיות מוגזמות אצל הצבור אבל די ברור נוכח המטרות המוגבלות שהציבה שהיא תעדיף לסיים את הלחימה במועד המוקדם ביותר בו יושגו מטרות מוגבלות אלו.

יש שני מנגנונים אפשריים להשגת המטרות. הראשון הוא חתירה להסכם/הבנות עם החמאס על הפסקת אש חדשה בתנאים החדשים באמצעות מתווכים מהעולם הערבי ומחוצה לו שיכולים לדבר עם שני הצדדים. למנגנון זה כמה חסרונות. האחד – הקושי של החמאס למסד פורמאלית הפסקת אש בתנאים גרועים יותר מהפסקת האש הקודמת; השני – החשש הישראלי שהסכמים כאלה נותנים לגיטימציה לחמאס. על החיסרון הראשון אפשר להתגבר על ידי כך שההסכם ימסד גם את פתיחת המעברים אולי לא באופן מלא כדרישת החמאס אבל באופן שיענה יותר לצורכי האוכלוסייה. הבעיה היא שהוספת מרכיב זה תחזק עוד יותר את הלגיטימציה לחמאס. לעומת זאת היתרון של הסכם/הבנות הוא היכולת ליצור הפסקת אש יותר יציבה שבה ברור מה מותר ומה אסור ואולי אף היכולת להקים מנגנון לפיקוח וטיפול בבעיות הקשורות להפסקת האש כמו קבוצת הפיקוח (The Monitoring Group) שפעלה בדרום לבנון אחרי מבצע "ענבי זעם" (1996).

המנגנון השני הוא הפסקת אש חד צדדית של שני הצדדים (למשל בעקבות החלטה של מועצת הביטחון) בתנאים בהם ברור לחמאס מה המחיר של חריגה מתנאי הפסקת האש, וזאת בלא כל הסכם או הבנות פורמאליות. הפסקת אש כזאת היא פחות יציבה בשל האפשרות לאינטרפרטציה שונה של הצדדים לגבי המותר והאסור והעדר כל מנגנון לטיפול בבעיות.

בכל דרך, יש צורך לאתר את גורמי התיווך שיאפשרו בחינה של האופציות השונות וסיום הלחימה באופן שיממש את היעדים האסטרטגיים של ישראל במערכה זו בסנכרון עם המהלכים הצבאיים המשרתים את היעדים האלו.