פרסומים

על רקע הקיפאון בתהליך המדיני עם הפלסטינים ועליית רף הסיכונים הביטחוניים לישראל עקב התגברות כוחם של גורמים אסלאמיים רדיקליים וההסלמה בקונפליקטים שבהם הם מעורבים, גוברים הקולות בציבור הישראלי אשר קוראים להתייחס בחיוב ל'יוזמת השלום הערבית' כבסיס למשא ומתן בין ישראל לשכנותיה. ערב הסעודית ומדינות המפרץ, מצדן, לפחות ברמה ההצהרתית, לצד גורמים בקהילה הבינלאומית, מבקשים להחיות את היוזמה ולהציגה לישראל כבסיס מתאים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

במקורה, הצעת הליגה הערבית דורשת מישראל נסיגה מלאה מכל השטחים שנכבשו ב-1967, לרבות רמת-הגולן, לגבולות ה-4 ביוני 1967 (ובכלל זה יתרת השטח הלבנוני הכבוש בדרום לבנון); השגת פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים, בהסתמך על החלטת עצרת האו"ם 194 (תוך דחיית הסדר שלפיו הפליטים יתאזרחו במדינות המארחות); הסכמה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בשטחים שנכבשו החל מ-4 ביוני 1967 בגדה המערבית ורצועת עזה, עם מזרח ירושלים כבירתה. בתמורה, מדינות ערב יצהירו על סיום הסכסוך הישראלי-ערבי, יחתמו הסכם שלום עם ישראל ויקיימו עמה יחסים 'רגילים' (עלאקאת עאדה – בערבית, תוך הימנעות מהשימוש 'נורמאליים' - טביעיה).

      ערב הסעודית עצמה הייתה פאסיבית למדי לאורך השנים אשר לקידום היוזמה – בבחינת עדות לכך, שיתכן שהיוזמה הייתה למעשה ניסיון סעודי לשפר את דימוי הממלכה אשר נפגע לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. התוכנית הועלתה בפסגת הליגה הערבית בביירות ב -28 במארס 2002 על ידי יורש העצר, לימים מלכה של ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל-עזיז, ואושרה בה. בלחץ אמריקאי אושררה היוזמה מחדש בכינוס הליגה הערבית ב-28 במארס 2007. ב-2013 הודיעו מדינות הליגה הערבית, כי הן מוכנות עקרונית לחילופי שטחים במסגרת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני (מבלי ששינו את נוסח היוזמה הרשמי), אולם סירבו לנקוט "צעדים בוני אמון" נוספים כלפי ישראל במסגרת ניסיון לייצר אווירה אזורית התומכת בתהליך המדיני, בטענה, כי "הכדור נמצא כעת בצד הישראלי".

     שאלה מהותית בהקשר זה, היא עד כמה היוזמה נותרה בגדר תכתיב? הליגה הערבית מתנה את כינון היחסים עם ישראל במימוש עקרונות היוזמה, ולא לפני שאלה ייושמו או תוך כדי תהליך יישומם, ואינה נכונה, לעת עתה, לנהל הידברות עם ישראל לצורך שינוי נוסח היוזמה או גיבוש נוסח שישראל תסכים לו. אמנם, לאחר המערכה שהתחוללה בין ישראל לחמאס בקיץ 2014 – מבצע 'צוק איתן' – אותתו הסעודים כי היוזמה, מבחינתם, נמצאת עדיין 'על השולחן' וכי ניתן לערוך בה שינויים בהתאם למציאות האזורית המשתנה, ובכלל זה לשלב בה את העיקרון של חילופי שטחים. עם זאת, אין כל עדות לכך שהליגה הערבית מוכנה לראות ביוזמה בסיס לדיון משותף עם ישראל על אודות שינויים בעקרונותיה.

      יוזכר כי, על-פי פרסומים זרים, ישראל כבר מקיימת קשרים ושיתופי-פעולה עם כמה מהמדינות הערביות החשובות, שאיתן אין לה הסכמי שלום. עד כה, מדינות אלו נהנו מהיתרונות שבקשרים עם ישראל בלי שנדרשו לשלם על כך מחיר בדעת הקהל הערבית, המתנגדת לקיום קשרים עם ישראל בכלל, ובפרט כל עוד לא חלה התקדמות בתהליך המדיני עם הפלסטינים. לפיכך, ניסיון להפוך את הקשרים הללו לגלויים, ללא התקדמות של ממש במשא ומתן מול הפלסטינים, עלול לפגוע בהם. זאת ועוד, ניתן להעריך, כי גם אם המשא ומתן עם הפלסטינים יואץ, העדפתן הברורה של אותן המדינות תהיה ללוות את התהליך "מבחוץ".

       בהקשר זה עולה השאלה, עד כמה 'רכיבי נורמליזציה' שונים, דוגמת אפשרות לחברות תעופה ישראליות לטוס מעל חצי-האי הערבי או פתיחת נציגויות מסחריות במדינות ערב, ייחשבו בדעת הקהל הישראלית כעדויות מספקות לנכונות להתקדם לקראת כינון יחסים. אחרי הכול, מחיריו של הסדר עם הפלסטינים ופוטנציאל הסיכון שיהיה גלום בו יהיו גבוהים לעין ערוך מבחינת ישראל, ביחס להשלכותיהם ולמחיריהם של הסכמי השלום שנחתמו בינה לבין מצרים וירדן. מצרים וירדן הן מדינות ריבוניות ואחראיות שחתמו על הסכמי שלום, בעוד המדינה הפלסטינית, שתהיה תוצר של הסכם, תיאלץ ללכת עוד דרך ארוכה – אם אכן תוקם – עד שיוכחו כוונותיה ויכולתה לנהוג על פי התחייבויות בינלאומיות והסכמים.

      לכן, נכון יהיה כי ישראל תצהיר על ראייתה את היוזמה הערבית כבסיס למשא ומתן, שבו יידונו ויגובשו עקרונות מוסכמים להסכם אזורי, שיושתת על משטר ביטחון אזורי, כשהסוגיה הפלסטינית, היא נדבך או חלק במכלול האזורי הרחב ולא סוגיה העומדת בפני עצמה. את ישראל צריכה להנחות שאיפה להפוך את היוזמה הערבית המוסכמת, לאחר משא ומתן בין הצדדים והתאמות מתחייבות (כדוגמת התייחסות רמת הגולן בהקשר של סוריה המתפרקת), לסוג של היגיון מערכתי חדש, שבין היתר יחייב את העולם הערבי לקבל אחריות משמעותית לגבי הסוגיה הפלסטינית. יוזמה ערבית מוסכמת עשויה לשאת משמעות אסטרטגית חיובית, אם תניע את המדינות הערביות הפרגמטיות, בהובלת מצרים, ערב הסעודית וירדן, לעשות את הסוגיה הפלסטינית רכיב "נשלט" במערכת האזורית החדשה המתעצבת, כלומר: הן תקבלנה על עצמן אחריות למנוע סטייה או עריקה פלסטינית מההסדר המתהווה.
עדיין, דילמה מהותית שתישאר על סדר היום, בוודאי מבחינת ישראל, תהיה המציאות האזורית המשתנה. גם אם הצדדים יגיעו להסכמות והסדרים, כלל לא ברור באיזו מידה ממשלות בעולם הערבי, במצבן הנוכחי, יוכלו לעמוד בהם. רבות מהן נחלשו בשנים האחרונות ואחרות עלולות להיחלש בעתיד, כך שיקשה עליהן למלא את חלקן בהסכם עם ישראל, אם אכן יושג על בסיס היוזמה. אמנם, חולשת העולם הערבי כיום נתפשת בעיני אחדים כשעת כושר וכהזדמנות אסטרטגית לשיפור מעמדה האזורי של ישראל באמצעות קידומם של שיתופי פעולה עם כמה מהמדינות הערביות, החולקות עמה חששות ואינטרסים דומים לגבי איראן, הציר השיעי שבהובלתה, וכן לגבי כוחות מדינתיים ולא-מדינתיים המזוהים עם האסלאם הרדיקלי. לעומתם, אחרים סוברים שחולשת המדינות הערביות, בעיצומה של התפוררות הסדר האזורי, משמעותה, כי אין זו העת לנסות ולקדם עמן הסדרים ארוכי-טווח משום שהן צפויות להתקשות לממש הסכמים עם ישראל – אם יושגו. יתר על כן, בשלב זה, כלל לא ברור עד כמה ישפיעו התהפוכות האזוריות על מידת הגמישות, שהעולם הערבי נכון יהיה לגלות בנוגע ליוזמה.
עדיין, האינטרס האמור להנחות חתירה ישראלית להגיע לנוסח מותאם ומוסכם של היוזמה הערבית נותר בעינו. נוסח זה עשוי להפוך להיגיון המארגן של מערכת אזורית יציבה יותר, המכילה גם הסדר מוסכם לסוגיה הפלסטינית. נכונות ערבית לדון ביוזמה ולהתאימה למציאות המשתנה במזרח התיכון גם תקל על ישראל לנקוט צעדים בוני אמון משמעותיים מול הזירה הפלסטינית ולנתב את התמיכה הבינלאומית העקרונית בהסדר ישראלי-פלסטיני לכיוון של הסדר אזורי, ישראלי-ערבי, על יסוד תפישה רב-צדדית. נראה כי גישה רב-צדדית, בהתבסס על היוזמה הערבית בנוסח מעודכן ומוסכם, תהיה עדיפה על פני התמקדות בערוץ הישראלי-פלסטיני הבילטראלי, שבנסיבות הנוכחיות דומה שתוחלתו נכזבה.