פרסומים

בליל 23 במאי 2000 פינה צה״ל את ״אזור הביטחון״ בדרום לבנון. יציאת צה״ל מלבנון קיבלה לגיטימציה בין־לאומית מתוקף החלטת מועצת הביטחון 425 ,שהתקבלה ב־1978 לאחר מבצע ליטני וקראה לנסיגת צה״ל מלבנון. כוחות צה״ל נערכו מדרום לגבול הבין־לאומי, לאורך ״הקו הכחול״ שהותווה על ידי צוות קרטוגרפים של האו״ם. בכך הגיעו לסיומן 18 שנות נוכחות ופעילות אינטנסיבית של צה״ל בלבנון. לאורך הגבול הישראלי־לבנוני נוצרה מציאות חדשה, שאִ פשרה לתושבי צפון ישראל לשוב לחיים נורמליים.

שש השנים שבאו לאחר מכן וקדמו למלחמת לבנון השנייה התאפיינו בשינויים דרמטיים בזירה הפנים־לבנונית: מעמדה של סוריה בלבנון נחלש בעקבות מותו של חאפז אל־אסד ביוני 2000 ועליית בנו בשאר, חסר הניסיון, לשלטון. מותו של אסד האב הביא לשחיקת ״הסֵ דר הסורי״ שהוטל על לבנון מאז הסכם טאיף ב־1989 , הסכם שסיים את מלחמת האזרחים במדינה. האופוזיציה הנוצרית ל״סדר הסורי״ הרימה ראש, ואליה חברו בני העדה הדרוזית בהנהגת וליד ג׳ונבלאט ומוסלמים סונים בהובלת רפיק אל־חרירי. מול מחנה זה ניצבו סוריה, איראן וחזבאללה, שראו עצמם כציר ההתנגדות למערב ולישראל ושאפו לכפות את תפיסותיהם ואת סדר היום שלהם על לבנון.

נסיגת צה״ל לגבול הבין־לאומי וקבלת לגיטימציה בין־לאומית לה פגעו בצידוק הפנים־לבנוני לקיומו של חזבאללה כארגון בעל תשתית צבאית, ושחקו את הדימוי שביקש ליצור לעצמו כ״מגן לבנון״. הטיעון העיקרי שבאמצעותו ניסה חזבאללה להצדיק את הפעולות שביצע נגד ישראל בהר דב לאחר נסיגתה מלבנון היה שחרור חוות שבעא. טיעון נוסף בזכות פיגועי חטיפה של חיילי צה״ל שהעלה הארגון היה דרישתו להביא לשחרור אסירים לבנוניים הכלואים בישראל )טיעון שלישי, אך זניח, היה התביעה להחזרת שבעת הכפרים השיעיים בשטח ישראל לריבונות לבנונית(. טיעונים אלה לא יכלו להוות תחליף הולם ללגיטימיות לה זכה הארגון בעת הנוכחות הישראלית על אדמת לבנון, והביאו להתעוררות ביקורת בקרב המחנה האנטי־סורי על חזבאללה, כארגון היחידי אשר הותר לו לקיים תשתית צבאית במדינה מאז הסכם טאיף, בניגוד למיליציות האחרות שנאלצו להתפרק מנשקן.

גם בזירה האזורית והבין־לאומית חלו שינויים משמעותיים שהחלישו את מעמדה של סוריה בלבנון. פיגועי הטרור בארצות הברית ב־11 בספטמבר 2001 הובילו להשתלטותה על עיראק ולהכללתה של סוריה כאחת החברות ב״ציר הרשע״, כהגדרתו של הנשיא בוש. בעקבות זאת, ולנוכח התסיסה הגוברת בלבנון, התגברו הלחצים הבינלאומיים לפירוק חזבאללה מנשקו ולהוצאת הכוחות הסוריים מן המדינה. הדבר מצא את ביטויו בהתגייסות ארצות הברית וצרפת למהלך דיפלומטי להוצאת כוחות סוריה מלבנון, כחלק מהכוונה לפגוע ב״סדר הסורי״ שהתהדק לאחר יציאת צה״ל. המהלך האמריקאי־צרפתי קיבל ביטוי מעשי בהחלטת מועצת הביטחון 1559( מ־2 בספטמבר 2004 ), שקראה לנסיגה של כל הכוחות הלא־לבנוניים מלבנון ולפירוק כל המיליציות במדינה. הלחץ הבינלאומי, אליו הצטרפה המחאה שהתעוררה בלבנון בעקבות רצח ראש הממשלה רפיק אל־חרירי בפברואר 2005( שסוריה נתפסה כמי שעומדת מאחוריו(, אילצו את בשאר אל־אסד להוציא באפריל 2005 את הצבא הסורי מלבנון. חמש שנים לאחר שצה״ל עזב את המדינה, הגיעה לסיומה גם הנוכחות הצבאית הסורית שם, אותה נוכחות שאפשרה את צמיחתו והתבססותו של חזבאללה. עידן חדש נפתח בלבנון.