פסגת אולמרט – עבאס: מהלכים טקטיים, דאגות אסטרטגיות

ההחלטה שנטל עבאס לחשוף עצמו לחיבוק הפומבי של אולמרט בזמן של מתח פנים-פלשתיני גואה ובשעה שהרשות הפלשתינית נמצאת עדיין תחת מצור כלכלי עוררה ביקורת בלתי נמנעת מצד החמאס. אולם היא עולה בד בבד עם פעולותיו  האחרות, הבלתי אופייניות ורבות העוצמה, שנקט בשבועות האחרונים, במיוחד קריאתו להקדמת הבחירות לנשיאות ולפרלמנט. פעולות אלה מכוונות ככל הנראה לנצל את הפופולאריות היורדת של החמאס, הנובעת בעיקר מחוסר יכולתו לשלוט בצורה יעילה ולהכריח את החמאס, לפחות בשלב הראשון, לוויתורים נוספים במשא ומתן על כינונה של ממשלת אחדות לאומית.

בכל אופן, במובן הרחב יותר, הן משקפות את הרצון לדחוף את הציבור הפלשתיני לבחירה חד משמעית בין שתי השקפות עולם: בין העדפתו (לה שותפים מרבית חברי הפת"ח ורוב הממשלות במדינות ערביות סוניות) לנקיטת גישה מעשית כלפי ישראל והעולם, לבין מערך של החמאס עם מחנה "ההתנגדות" שבו דוגלת איראן האסלאמית- קיצונית והוא נתמך על ידי סוריה וחיזבאללה. את הניגוד שבין שתי גישות אלה סימלו בבירור הפעולות של עבאס ושל ראש ממשלת החמאס, איסמעיל האנייה, ימים מספר לפני פגישת אולמרט – עבאס. עבאס אירח את ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, אשר יחד עם מזכירת המדינה האמריקאית, קונדוליזה רייס, תמך בקריאתו להקדמת הבחירות; האנייה, לעומתו, חזר לעזה מנסיעה, מרוממת מורל, מאיראן ומסודן. בבחירות האחרונות למועצה המחוקקת שנערכו בינואר 2006, עומעמה הבחירה שבין שתי השקפות עולם אלה על ידי ההחלטה המכוונת של חמאס להתמקד בענייני פנים: "פיתוח ורפורמה" – הסיסמה שהובילה את מסע הבחירות שלו. לעומת זאת, פגישתו של עבאס עם אולמרט מצביעה על היותו משוכנע, כי האינטרסים הפלשתיניים עתה, דורשים לשים קץ  לאי הבהירות הזו.

נראה כי מצדו של  אולמרט, הפגישה מציינת נחישות  לנוע אל מעבר להססנות, אשר אפיינה את גישתו כלפי הפלשתינים. שלא כמו עבאס, אולמרט אינו עומד בפני אתגרים פנימיים מיידיים; הרוב הפרלמנטארי  שלו מובטח ואין טוען לכתר שיש לו סיכוי להחליפו. אולם, מאז נטישתו את רעיון "ההתכנסות" בעקבות ההתפכחות נרחבת מתוצאותיה של ההתנתקות החד צדדית בשנה שעברה, לא הצליח אולמרט להציע גישה חלופית. הפגישה עם עבאס מאשרת את הוויתור על החד צדדיות ומורה על החלטה להפעיל מחדש את החיפוש אחר מאמץ מתואם, אם לא להגיע להסכם שלום, אזי לפחות, לייצב את היחסים הישראליים- פלשתיניים ולשפר את התנאים בשטח, בתוך הרשות הפלשתינית. על מנת לבנות את עבאס כשותף לישראל ביוזמה זו, עשה אולמרט מספר מחוות, כולל שחרור 100 מיליון דולרים מכספי המסים הפלשתיניים, שנגבו על ידי ישראל, אך הוחזקו בה מאז עלה החמאס לשלטון וכן הוראה לצמצם את מספר המחסומים ונקודות הבדיקה במעברים שמנעו תנועה חופשית בתוך הגדה המערבית.

בדומה לעבאס, גם ההתמקדות המיידית של אולמרט היא במצב היחסים הדו- צדדיים, אולם גם הוא אינו מתעלם מן ההקשר האסטרטגי הרחב יותר. המלחמה עם חיזבאללה, בקיץ הזה, יחד עם תשומת הלב המוגברת לרטוריקה ולמדיניות האיראנית (במיוחד שאיפותיה הגרעיניות של איראן),  החמירו את הדאגות בישראל ובמקומות אחרים באזור, בדבר האיום שמציב הציר בראשותה של איראן. העניין הפלשתיני הוא נתון בולט במשוואה זו, לא רק כיוון ששליטתו של החמאס בפוליטיקה הפלשתינית עשויה להציב את הפלשתינים כחלק מציר זה (למרות העובדה שזהותם הסונית הופכת אותם לשותפים "לא-טבעיים), אלא גם מכיוון שסכסוך בעצימות גבוהה בין ישראל לבין הפלשתינים מסבך כל מאמץ לארגן שיתוף פעולה אפקטיבי יותר נגד הכוונות של איראן – סוריה – חיזבאללה ברחבי האזור. הדבר מסביר מדוע צעדיו המתונים של אולמרט לתמוך בעבאס מחוזקים על ידי צעדים אמריקאיים ובריטיים (למשל, סיוע כספי, טכני ולוגיסטי לכוחות הביטחון, הנאמנים לו ככל הנראה) והשתדלנות – הגלויה ומאחורי הקלעים – מצד המצרים, הירדנים והסעודים – לעשות עוד יותר מזה.

למרות  אינטרסים משותפים אלה, אין זה מובן מאליו כי אפשר יהיה להאיץ תנופה כלשהי שאולי נוצרה בפגישה זו או אפילו לקיימה. ככלות הכל, גמישותו של אולמרט בנושאים אחרים היא כפויה ומאולצת. למרות הסכמתו להקים וועדה לבחינת נושא האסירים ולמרות האישור העקרוני של ממשלתו לשחרור מוגבל של אסירים, אין הוא יכול להרחיק לכת בכיוון זה בטרם ישוחרר החייל החטוף, גלעד שליט. והרי שליט מוחזק בידי החמאס, ולא בידי גורמים נאמנים לעבאס. יתר על כן, מדיניות ההבלגה של אולמרט נוכח המתקפות הנמשכות של הקאסמים, אשר גם היא פועלת לטובתו של עבאס, נמצאת כבר עתה תחת ביקורת כבדה מצד הציבור ומצד הממסד הביטחוני ועלולה להתפורר לאחר הנפגעים הישראליים הבאים. אפילו שחרור כספים נוספים לידי עבאס בטרם יוותר החמאס על שליטתו או יסכים לבחירות חדשות עלול לגרום לתוצאה לא רצויה, לא רק כיוון שבכך הוא ייחשף ויהיה פגיע יותר להאשמות שהוא "בכיסם של הישראלים" או האמריקאים, אלא גם, באופן אירוני, מכיוון שהדבר עלול להקל על הקשיים הכלכליים, אשר בעטיים ירדה הפופולאריות של החמאס.

כתוצאה מכך, התהליך, הנמצא עתה בשלב העוברי, אפשר שלא יניב כל שינוי. קריאתו של עבאס לבחירות חדשות תהיה קשה מאד ואולי אף בלתי אפשרית ליישום ללא הסכמתו של החמאס. בלא הסכמה זו,  עלול עבאס לחזור לחוסר החלטיות, שתוצאותיה מצב קיפאון ממושך, או לגלוש לממשלת אחדות לאומית, אשר תקל על השגת יציבות קצרת מועד אולם תנציח את אי הבהירות סביב השאלה של המגמה הבסיסית של הפלשתינים. לחילופין, עשוי החמאס לתמוך בקיום הבחירות, להשתתף בהם ולנצח – תוצאה, שאמנם תבהיר את המצב אולם בדרכים שעלולות לבשר רעות לעתיד היחסים הישראליים- פלסטיניים  והן להתמודדות של השקפות עולם באזור כולו.

הנה כי כן, מכל הסיבות האלה, ההיגיון המונח בבסיסה של הפגישה בין אולמרט לעבאס, מרמז על סיכונים משמעותיים ביותר לכל הצדדים המעורבים. מה שבעצם מצדיק עבורם את המפגש הזה היא ההכרה כי הסיכונים של חוסר פעולה גדולים עוד יותר.