הסלמה בירושלים – בין מאמצי ייצוב למאמצי עיצוב

בשבועות האחרונים ניכרת הסלמה במציאות הביטחונית בירושלים, בדגש על שכונות התפר והר הבית. המקרים של יידויי האבנים שהפכו לשגרת יומן של חלק משכונות התפר בירושלים, ובפרט שכונת ארמון הנציב הגובלת בצור באהר, הובילו במהלך ראש השנה למותו של אזרח ישראלי, שרכבו נפגע מיידוי אבנים בשכונה. לצד התערערות המצב הביטחוני והחיכוך הגובר בין משטרת ישראל למפרי סדר פלסטינים בשכונות התפר ולאורך כמה מהצירים הראשיים בירושלים ואליה, מתעצבת מציאות של חיכוכים אלימים גוברים ברחבת הר הבית. תמונות של הפרות הסדר שהתרחשו במהלך ימי החג (15-14 בספטמבר 2015), המשודרות בערוצי הטלוויזיה השונים, הובילו מנהיגים ערבים, ובראשם מלך ירדן, להביע דאגה ומחאה חריפה, עד כדי איומים מפי המלך לגבי השלכותיהם של האירועים  על היחסים בין הממלכה לישראל.

הר הבית, יותר מכל נושא אחר, מנקז אליו את בעיות היסוד של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת האינטרסים הסותרים של השחקנים הרבים המעורבים. ההסלמה ברחבת ההר פוגעת בישראל, המבקשת להיראות כריבון האחראי לחופש הפולחן במקום ולגישה אליו לכל מי שהאתר חשוב לו. אבל ישראל נקלעת לקונפליקט בין הרצון לשמור על הסדר במקום ולהפקיע את השליטה בו מידי קבוצה פלסטינית אלימה, לבין החשש מההשלכות של שימוש בכוח מוגבר על יחסיה הבינלאומיים. כן פוגעת ההסלמה בירדן, המבקשת להופיע כמי שמופקדת על שמירת האינטרס המוסלמי באתרים המוסלמים בירושלים, אבל אינה מצליחה להשפיע על הגורמים הפלסטינים המתסיסים את השטח. ההסלמה פוגעת גם במנהיגות הפורמלית הפלסטינית, קרי הפתח ויו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס/אבו מאזן ומשחקת לידיהם של חמאס, חלקים מהתנועה האסלאמית בישראל ובמיוחד הפלג הצפוני של התנועה, וכן גורמים חיצוניים, ביניהם קטר וטורקיה, המבקשות לנצל את האירועים לחיזוק מעמדן בגוש המדינות האסלאמיות.

      אינטרסים חיוניים של כל אחד מהצדדים המעורבים נפגעים, אך הם נתונים במלכוד שההיחלצות ממנו קשה. ממשלת ישראל מתקשה לאסור על פוליטיקאים מהימין לעלות להר במועדים רגישים, מכיוון שכל מהלך מסוג זה יתפרש כחולשה ישראלית וכהישג למחוללי ההסלמה בהר, וכן יהפוך אותה לשק החבטות עבור המבקשים להוכיח, כי היא אינה מקפידה על הריבונות הישראלית בירושלים ומוותרת על הזיקה היהודית למקום הקדוש ביותר. הרשות הפלסטינית מצדה אינה יכולה להשפיע הלכה למעשה על המתרחש ברחבת ההר, אלא ביצירת אווירה מסיתה או מרגיעה יותר (על פי רוב היא בוחרת בהסתה). כל מאמץ של הרשות להרגיע את הרוחות בהר יוביל לביקורת חריפה מצד יריבה המר, חמאס, המבקש להסלים את האווירה גם במטרה לערער את הלגיטימיות שלה כמובילת המאבק הפלסטיני ולחתור תחת קיומה. ירדן, כמו ישראל והפלסטינים, כלואה בסבך האינטרסים שלה. מלך ירדן ביטא את מורת רוחו מהמתרחש בירושלים בפגישתו עם ראש ממשלת בריטניה, ובהזדמנות זו אף דיווח על שיחה שניהל בנושא עם סגן נשיא ארצות הברית. כן פעל להגשת הצעה ירדנית (בשם הליגה הערבית) למועצת הביטחון ובה גינוי ישראל על מהלכיה בהר הבית, שהוצגו כניסיון לשינוי הסטטוס-קוו באתר (בעת כתיבת שורות אלה נראה שבמקום החלטה תצא מטעם מועצת הביטחון הודעה בעניין). פומביות זו העלתה ציפיות בציבור הירדני לתגובות מעשיות מצד הארמון. כיוון שכך, המלך עלול לתעל את עצמו למלכוד ולמצוא עצמו חייב בתגובה קיצונית וחריפה מזו שאליה כיוון. מאידך גיסא, ניסיון ירדני לקרוא לשני הצדדים להרגיע את הרוחות ייתפס כשיתוף פעולה עם ישראל, כסוג של הכרה בריבונות ישראלית בהר וכפגיעה באינטרס הערבי, הפלסטיני והמוסלמי, ולכן עלול להגביר את התסיסה בירדן. בה בעת, יש להניח שמלך ירדן ער להשלכות השליליות האפשריות של המתיחות עם ישראל על אינטרסים ירדנים קיומיים.

        במצב עניינים זה על ישראל למצוא את שביל הזהב שבין החלת ריבונותה, הכוללת שמירת הזכויות באתר המרכזי ביותר ביהדות, לבין שמירה על אינטרסים הקשורים בתדמית וביחסים בינה לבין מדינות שכנות ואחרות. כלומר, ישראל צריכה לתמרן בטווח המתח שבין הצורך לגלות אסרטיביות ושליטה במציאות הביטחונית, לבין הצורך לאפשר חופש גישה ופולחן, כמתחייב מהצהרותיה וכוונותיה. ולצד התחשבות בקשר בינה לבין ירדן ובתפקיד המיוחד של הממלכה בהר הבית, מקבלי ההחלטות בישראל נדרשים לגלות רגישות גם לדעת הקהל מבית ולאפשר את חופש הגישה של יהודים להר הבית.

      החלטת שר הביטחון להכריז על המוראביטון והמוראביטאת (קבוצות הגברים והנשים, המעוררים התנגשויות בהר הבית ואשר מופעלים על ידי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל) כארגונים לא חוקיים ועל הרחקתם מההר, וזאת לצד הגידול במספר המבקרים היהודים בהר והניסיונות הגוברים לעקיפת איסור התפילה של יהודים, נתפסים בעיני מחוללי ההסלמה כהוכחה לכוונה ישראלית לשנות את הסטטוס-קוו בהר. בתנאים אלו מתקשים הגורמים המתונים יותר ברשות הפלסטינית ובממלכה הירדנית להשמיע קול אחר ונאלצים להצטרף למקהלת המגנים, גם כשאינם משוכנעים שאלו הם פני הדברים. אלא שבעצם הצטרפותם למעגל המגנים מתעצבת אווירה המכשירה את ההתלהמות וההסלמה. זו מובילה לתגובות קשות של הצד הישראלי, בניסיון להכיל את האירועים ולמנוע התדרדרות חמורה יותר.

       המשבר הנמשך כבר כמה חודשים שהחריף לאחרונה, ואשר לא בהכרח הגיע לשיאו – הן בשל הצטלבות ימי מועד יהודים ומוסלמים והן בשל הקרבה למועד כינוסה של  העצרת הכללית של האו"ם –  מחייב גיבוש יוזמה ואסטרטגיה כוללת, לא תגובתיות וכיבוי שריפות בלבד. האסטרטגיה הכוללת צריכה לאפשר איזון מורכב בין מאמצי ייצוב לבין מאמצי עיצוב. מאמצי הייצוב צריכים לכלול הגברת השיטור והאכיפה והחמרת הענישה, בין היתר באמצעות שינויי חקיקה, וזאת במקביל למאמץ למתן את התנהגותם של מחוללי פרובוקציות יהודים ולמהלכים מדיניים והסברתיים שתכליתם לחשוף את הקהילה הבינלאומית למתרחש על ההר בדגש על המהומות וההתנגשויות שמעוררים גורמים פלסטינים. במקביל למאמצים אלה, על ישראל להפעיל מאמצי עיצוב, שתכליתם לשנות את המציאות הקיימת בהר בדגש על דחיקת רגליהם של הגורמים המתסיסים, ובראשם חמאס והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, לצד העצמה של הנוכחות וההשפעה של הווקפ הירדני באתר. וזאת בוודאי כמענה לאפשרות, שבמהלך הופעתו הצפויה של אבו מאזן בפני העצרת הכללית של האו"ם, שתתקיים בסוף ספטמבר, הוא יבחר בסוגיית ירושלים כקרדום לחפור בו להגברת הדה-לגיטימציה של ישראל בקהילה הבינלאומית.

       בנאומו בעצרת הכללית, נכון יהיה שראש הממשלה בנימין נתניהו יציג את מקומו של הר הבית באתוס היהודי, אך לצד זאת עליו להציג נכונות לקשב ולדיאלוג עם גורמים מרכזיים ואחראיים בעולם האסלאם, ובראשם מלך ירדן, שגם להם אין עניין בהסלמה שפלגים אסלאמיים מבקשים לחולל. מוצע לראש הממשלה לקרוא למפגש בינו לבין מלך ירדן, נשיא מצרים ומלך מרוקו, המכהן כיו"ר וועדת ירושלים בארגון מדינות האסלאם, וגם עם אבו מאזן – על אף איומיו "להטיל פצצה" בנאומו, ואולי דווקא בשל כך. מטרת הפגישה תהיה תאום הדרך לשמור על השקט בהר הבית, המקום המיוחד לכל הדתות, או להזמינם לעלות עמו להר – כצעד סמלי שיבהיר נחישות משותפת למנוע מגורמים קיצוניים להכתיב את האווירה במקום. על יד הברזל המתחייבת למגר קבוצות קיצוניות, המבקשות להטיל מרותן על הר הבית, יש להניח כפפה של דיפלומטיה ותושייה מדינית.