פרסומים

שני העשורים האחרונים עמדו בסימן התרחשותן של תמורות פוליטיות ואידאולוגיות מרחיקות לכת בקרב המיעוט הערבי, אשר מקובל לייחס את תחילת התהוותן לראשית שנות התשעים. שורה של התפתחויות שהתחוללו בעת ובעונה אחת באותה תקופה הן במישור הישראלי הפנימי (ליברליזציה בתחום החקיקה ועידן של צמיחה כלכלית), הן במישור היחסים בין ישראל לפלסטינים (חתימת הסכמי אוסלו והנחת היסודות להסדר קבע בין הצדדים) והן במישור הבינלאומי (התגברות העניין במעמדם של מיעוטים לאומיים) חברו יחדיו והמריצו פוליטיקאים ואינטלקטואלים ערבים בישראל לתהות ביתר שאת אילו זכויות לאומיות ואזרחיות מגיעות למיעוט לאומי ערבי החי במדינה המוגדרת "יהודית ודמוקרטית". כתוצאה מכך התגבש שיח לאומי חדש שהביטוי המובהק להבשלתו הוא מסמכי "החזון העתידי", שראו אור בשנים 2007-2006.

     גיבוש מסמכי "החזון העתידי", כמו גם פיתוחם של מודלים חלופיים להגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית", אינם מבטאים רק ביטחון עצמי גובר במישור הרעיוני. התחזקות הביטחון העצמי נובעת גם מן העובדה שהמיעוט הערבי כיום, בעשור הראשון של המאה ה־ 21, הוא מיעוט גדול מבחינה מספרית. מאוכלוסייה קטנה שמנתה 156 אלף נפש בסוף שנת 1948, ונחשבה לשארית הפליטה של האוכלוסייה הערבית שחיה בארץ עד המלחמה שהתחוללה באותה שנה, גדלה מאז אוכלוסיית האזרחים הערבים במדינה פי 8.5 והיא מונה כיום כ־ 1.3 מיליון נפש (לא כולל התושבים הערבים במזרח־ירושלים). שוב אין מדובר במיעוט מוחלש אלא בחברה תוססת, שבתוכה פועלים שורה של זרמים פוליטיים ואידאולוגיים בעלי השקפת עולם ודרך פוליטית מובחנת. המפלגות הפוליטיות, ארגוני החברה האזרחית )שמרביתם רשומים כעמותות( וארגונים עממיים חוץ־רלמנטריים — כל אלה תורמים למוביליזציה לאומית ואזרחית של המיעוט הערבי. מגמה זו מוצאת את ביטויה ב"שיח הזכויות" שאימץ המיעוט הערבי אשר במסגרתו הוא תובע מן המדינה — כיום בתקיפות רבה יותר מאשר בעבר — את הזכויות המגיעות לו.

    העלייה ברמת התביעות מן המדינה ואימוץ "שיח הזכויות" אינם נובעים רק מהתחזקות הביטחון העצמי. מדובר בניסיון לגשר על הפער המתרחב בין מידה רבה של פלורליזם פוליטי בישראל ומוביליזציה לאומית של החברה הערבית — כיום יותר מאשר בעבר — לבין העובדה שתהליכים אלה אינם נושאים פירות פוליטיים מעשיים. מעמדם של האזרחים הערבים במשחק הפוליטי בישראל ממשיך להיות שולי. פער זה מעצים את תחושת התסכול הנובעת מחוסר השפעה פוליטית. כתוצאה מכך, שיח הזכויות של המיעוט הערבי התגבש בכיוון חדש: אם עד לפני שני עשורים התייחס השיח לזכויות המגיעות לערבים בעיקר בהיותם אזרחי המדינה, והושתת על ההנחה כי התקדמות בתהליך השלום עם הפלסטינים תשפיע לטובה על מאבקו של המיעוט הערבי למען שוויון זכויות, כיום מתמקד שיח הזכויות בתביעה לזכויות המגיעות לאזרחים הערבים בעיקר בהיותם בני מיעוט לאומי ילידי, ללא קשר הכרחי לזכויות המגיעות להם מתוקף אזרחותם. על פי התפיסה החדשה, זכויות אלו מעוגנות בקשר של הערבים אל אדמתם — קשר שהתקיים עוד לפני קום המדינה, ומשום כך הן אינן ניתנות לערעור. העלייה ברמת התביעה של הזכויות — מכאלה המגיעות לערבים כאזרחים במדינה לזכויות המגיעות להם כקבוצת אוכלוסייה ילידית — והניסיון לפתח חלופות מעשיות להגדרה "יהודית ודמוקרטית" שיביאו למימוש זכותו של המיעוט להגדרה עצמית ברמה מסוימת הם נדבך נוסף בהתגבשות השיח הלאומי של המיעוט הערבי בישראל. הווה אומר: ככל שמעמדם של הערבים בפוליטיקה הישראלית הופך שולי יותר כך שיח הזכויות שלהם עולה לרמה גבוהה יותר. התביעות מושמעות בלשון תקיפה יותר וזאת בניסיון לפצות על השוליות בפוליטיקה הישראלית.

{image}   בשנים האחרונות אמנם התחזקה בקרב רשויות המדינה ההכרה בכך שהטיפול בבעיותיהם של האזרחים הערבים הוא עניין אקוטי שאינו סובל דיחוי. אחד המדדים לכך הוא מספרן של תוכניות הפיתוח ליישובים הערביים שאישרה הממשלה בשנים האחרונות, וכן תשומת הלב שמעניקה הממשלה לבעיות בוערות כגון הסדרת המעמד המוניציפלי של יישובי הבדואים בנגב. יחד עם זאת, קיים פער בין רמת המודעות לבין רמת הביצוע בפועל, ובדרך כלל היקף הביצוע התקציבי נמוך מן התכנון המקורי. נוסף לכך, מעמדם הרעוע ממילא של היישובים הערביים גורם לכך שהם רגישים יותר מיישובים אחרים לקיצוצים תקציביים. כתוצאה מכך, רמת האמון של הציבור הערבי בכנסת ובממשלה נמוכה באופן משמעותי מזו שרוחש הציבור היהודי למוסדות אלה. עובדה זו משתקפת גם בשיעור ההשתתפות הנמוך של הציבור הערבי בבחירות לכנסת. החלל שמותירות רשויות המדינה אינו נותר בעינו. גופים מקומיים — בעיקר עמותות העוסקות בתחומים של רווחה, בריאות וחינוך (חלקן מופעל על ידי התנועה האסלאמית) — ממהרים לספק את השירותים החיוניים לפרט במקום שבו קצרה ידה של המדינה מכך.

     תחושת השוליות הפוליטית של האזרחים הערבים במדינה מוזנת גם מדרך ההתייחסות של רשויות המדינה אל המיעוט הערבי כאל "מיעוטים", "לא־יהודים" או "בני דתות שונות". התייחסות כזאת ספוגה נימה ארכאית אשר שורשיה נטועים בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. שנים אלו נצרבו בזיכרון הקולקטיבי של המיעוט הערבי כתקופה שבה הנהיגו רשויות המדינה מדיניות שהתבטאה בעיקר בשליטה ובפיקוח נוקשה על האוכלוסייה הערבית. השימוש העכשווי במונחים כאלה מחיה, אפוא, את הזיכרון הקולקטיבי הטעון: הוא נתפס לא רק כהתעלמות מוסדית מכוונת מתהליכי התגבשות הזהות הקולקטיבית שהתחוללו בקרב המיעוט הערבי — תהליכים שהגיעו לבשלות בשני העשורים האחרונים — אלא כניסיון של רשויות המדינה להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור, למציאות שבה היה המיעוט הערבי מוחלש ולא מגובש. התייחסות כזאת גם אינה נתפסת כעניין סמנטי גרידא. היא מציבה במוקד את האוכלוסייה היהודית כקולקטיב מגובש, לעומת אוכלוסיית "מיעוטים" שמטבע הגדרתה ככזו היא אינה מגובשת. הדבר מחזק את ההבנה בקרב האזרחים הערבים כי ישראל היא קודם כול "מדינה יהודית", דהיינו, מדינה המכירה בקיומו של הקולקטיב הלאומי היהודי בלבד. לפיכך, גם אם במישור המעשי מגבשות רשויות המדינה תוכניות פיתוח במטרה לקדם את המצב החברתי והכלכלי ביישובים הערביים, השילוב בין ההתייחסות הסמנטית המנמיכה לבין העובדה שיישום התכניות לוקה בחסר פוגע ברמת האמון של הציבור הערבי ברשויות המדינה, ומוליד בקרבו את הרושם כי אין בכוונתן לחולל שינוי מהותי במעמדו. על רקע זה ניתן להבין מדוע השיח הפוליטי בחברה הערבית הפך תקיף יותר מבעבר.

   יחד עם זאת, נראה שמרבית הציבור הערבי ("הרוב הדומם") אינו מעוניין להגיע לעימות עם הרוב היהודי בסוגיות ליבה טעונות, העומדות ביסוד השסע האידאולוגי בין היהודים והערבים במדינה. העלייה בהיקף התביעות ובנימתן תכליתה לקדם את זכויות המיעוט הערבי תוך קבלתו את המסגרת הפוליטית הקיימת. במילים אחרות, הזכויות האזרחיות נתבעות בנימה לאומית תקיפה. ודיע עואודה, עיתונאי ופובליציסט ידוע, טען ערב הבחירות לכנסת ה־ 19 כי הציבור הערבי מבקש להתגבר על "המבוי הסתום של האזרחות", כהגדרתו, ולא להגיע לעימות אידאולוגי חזיתי עם הרוב היהודי בסוגיות שהן ציפור נפשו של הרוב היהודי, כגון הגדרת המדינה כ"מדינה יהודית". עואודה הסביר את עמדתו: "הציבור מצפה לנוסחה שתאפשר לנהל את הסכסוך, לא ליישבו, ותשיג התקדמות במישור של הזכויות האזרחיות — בתבונה, בשיקול דעת, צעד אחד צעד, וזאת לאחר שהנוסחה 'או הכול, או לא כלום' נכשלה". טענה זו מוצאת את ביטויה בסקרי דעת קהל המראים כי רוב גדול בציבור הערבי השלים עם ההגדרה "יהודית ודמוקרטית" ועם המעמד הדומיננטי של הרוב היהודי. בד בבד, הוא מבקש להבטיח את קיום הפן הדמוקרטי במשוואה זו.

ההמלצות שלהלן נוגעות בעיקר למישור הקונספטואלי. אין בכוונת פרק זה לעסוק ברמה פרטנית בעניינים קונקרטיים כגון אלה הנוגעים להקצאת תקציבים, לפריסת תשתיות, לקידום החינוך והתעסוקה וכדומה. דיון מפורט בעניינים חשובים אלה ובשאלת מימוש השוויון כלפי הציבור הערבי בישראל הופיע כבר בדוח ועדת אור. בפרק המסכם את הדין־וחשבון שלה קבעה הוועדה כי הטיפול במגזר הערבי הוא נושא "פנימי וחשוב ורגיש ביותר, העומד על סדר היום של המדינה". הוועדה קראה למעורבות אישית של ראש הממשלה בטיפול בנושא הערבי במדינה. עוד קבעה הוועדה כי היעד העיקרי של פעולות המדינה חייב להיות השגת שוויון אמתי לאזרחי המדינה הערבים, והטעימה: "תפקידה של המדינה בעניין זה אינו מצטמצם לעניינים חומריים בלבד. על רשויות השלטון למצוא את הדרכים שיאפשרו לאזרחים הערבים לבטא בחיים הציבוריים את תרבותם וזהותם באופן נאות ומכובד״.

     המלצה אחת נגזרת ישירות מן הדברים דלעיל, והיא חשיבות ההכרה הרשמית של המדינה בייחוד התרבותי והלאומי של המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל, והענקת הלגיטימציה המתבקשת של המדינה לזהותו הייחודית ולצרכיו גם בהקשר זה. חשיבות זו מקבלת משנה תוקף על רקע היוזמה האחרונה של שרת המשפטים להגדיר מבחינה חוקתית את משמעות המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית", שכן הגדרה זו נוגעת למהותה של מדינת ישראל ולתפיסתה העצמית. הכרה של המדינה בייחוד הזהותי של המיעוט הערבי תקנה משנה תוקף ולגיטימיות להגדרה של ישראל כמדינת לאום יהודית, שכן שני הדברים אינם אלא שני הצדדים של אותו מטבע: במדינה המוגדרת על פי לאומיות הרוב קיים גם מיעוט )גדול למדי( שלאומיותו שונה ומובחנת מזו של הרוב, והמיעוט זוכה להכרה של הרוב בזהותו הקיבוצית ובמה שמשתמע ממנה במבנה המדינה, במוסדותיה ובאורח התנהלותה; ולהיפך: מקום שבו מוכר קיומה של קבוצת לאום שהיא במיעוט, קיומה של קבוצת לאום שהיא הרוב מקבל משנה תוקף וגם הכרה מתבקשת מצד המיעוט.

      מעבר לכך, בהנחה שבעתיד יהיה הסדר כלשהו על בסיס הנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים", תצטרך ישראל, במוקדם או במאוחר, להידרש גם לשאלת הזכויות של המיעוט הערבי החי בישראל. כאשר תקום מדינת לאום פלסטינית לצד ישראל, המגדירה עצמה כמדינת לאום יהודית, לא יהיה מנוס מדיון ואף מהחלטה על אופי המעמד האזרחי־לאומי של הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל. רצוי על כן ללבן את הנושאים האלה בצורה מקיפה ומעמיקה, כולל בשיח משותף של יהודים וערבים יחדיו, כדי לברר את מגוון האפשרויות המדיניות והנוסחאות הפוליטיות והמשתמע מהן. זאת, כדי להתמודד באופן יעיל עם הסוגיות הסבוכות והרגישות הללו, וכדי למצוא נוסחה מוסכמת ככל האפשר לטיפול בהן.

      הכרה בזכויות המגיעות לערבים הפלסטינים בישראל כמיעוט לאומי כרוכה ללא ספק בדיון פנימי ישראלי מורכב וקשה. דווקא משום כך ראוי לציין כי מי שמודע לבעיות הלגיטימציה שישראל מתמודדת עמן בשל המשך השלטון הישראלי בגדה המערבית, צריך להיות מודע גם לבעיות הלגיטימציה של ישראל הנובעות משאלת השוויון במדינת ישראל עצמה כלפי אזרחיה הערביים. שתי השאלות כרוכות זו בזו. אם וכאשר תמצא ישראל הסדר לסוגיית המדינה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה היא תמצא את עצמה, קרוב לוודאי, עומדת לנוכח הסוגיה הנלווית, זו של המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל. ראוי להיערך למתן תשובות לשאלות אלו כבר עתה. המלצה שנייה, שנובעת במידה רבה מתוך הראשונה, נוגעת לשאלת הלגיטימציה הציבורית של המיעוט הערבי בתוך החברה היהודית בישראל. הניסיון של ממשלת רבין־פרס לימד מה כוחה של הכרה ממשלתית בלגיטימיות של המיעוט ובעיותיו. יש הסבורים כי התמורה העיקרית שהתחוללה בתקופה זו, שנחשבת ל"תור הזהב" של האוכלוסייה הערבית בישראל, הייתה תודעתית יותר מאשר ממשית. גם אם כך הדבר, יש מקום להכיר בחשיבותו של הממד התודעתי, שכן הכרה בזכויותיו של המיעוט עשויה ליצור תנופה חיובית לאורך זמן. לכן חשוב מאוד יהיה להעצים את התחושה — בקרב הרוב ובקרב המיעוט כאחד — ששאלת הזהות והזכויות של הערבים בישראל היא מרכזית לשיח הפוליטי הישראלי, ומחייבת התייחסות מעשית במגוון תחומים. ברור כי סוגיה זו קשורה לתפיסת "האחר" בשתי הקהילות, המקבלת במקומותינו לעתים גוון גזעני של ממש. במציאות הישראלית יש חשיבות יתרה לחינוך מעמיק וארוך־טווח בקרב יהודים וערבים כאחד, בעיקר צעירים, בדבר מקומו של האחר בכלל והאחר הלאומי בפרט, תוך גינוי פומבי מוחלט של כל צורה של גזענות. לצערנו, אנו רחוקים מאוד ממצב של קבלה והכרה הדדית, וודאי של הרוב את המיעוט — תופעה שיש האומדים אותה כמחריפה וכמקבלת ביטוי גם בבית המחוקקים, ביוזמות חקיקה בעלות גוון בעייתי מאוד בהקשר לדיון זה. נכון יהיה גם ללוות מאמץ חינוכי כזה באמצעות כינון פורום בכיר יהודי–ערבי, שבו יהיו חברים ראשי הציבור הערבי יחד עם ראשי הציבור היהודי, כולל שרי הממשלה וראש הממשלה עצמו. פורום כזה יכול להתכנס כמה פעמים בשנה, על מנת לדון בצרכים של המיעוט הערבי ובדרכי מתן מענה להם. הקמת מנגנון כזה עשויה להניב התקדמות חשובה במישור התודעתי, עוד לפני שפירותיה הממשיים ייראו לעין.

     בהקשר זה ניתן וצריך גם לחזק את ההבנה בקרב הציבור הישראלי כולו שקיומן של כל המפלגות המייצגות את הציבור הערבי בכנסת הוא לגיטימי. על משקל האמירה של אחמד טיבי כי "ביקורת על המדיניות אין פירושה ביקורת על המדינה", יש להפריד בין ביקורת על התנהלותם או על דבריהם של חברי הכנסת במפלגות האלה לבין שלילת הלגיטימיות של אותן מפלגות. כלומר, ביקורת חריפה ככל שתהיה בקרב הציבור היהודי על חלק ממעשיהם של חברי המפלגות הללו, אשר נתפסים לעתים בעיני רבים בציבור היהודי כחציית קווים אדומים, אין פירושה שלילת הלגיטימציה של הקיום הפוליטי של אותן מפלגות. העובדה שזה יותר משני עשורים משתתפות במשחק הפרלמנטרי מפלגות המייצגות את הזרם הלאומי והזרם האסלאמי — שני זרמים אשר קודם לכן הסתייגו מהשתתפות פוליטית כזו או התנגדו לה — רק מחזקת את המהות הדמוקרטית של ישראל, וממילא את מהותה כמדינת לאום יהודית המקיימת שוויון לכל אזרחיה.