עדיין בדרך ללא מוצא – יחסי טורקיה – ישראל בצל משאל העם בטורקיה

תוצאות משאל העם ב- 12 בספטמבר 2010 בטורקיה על רפורמות בחוקה מאותתות על המשך הקיפאון ביחסי מדינה זו עם ישראל. משאל העם התייחס אמנם לסוגיות פנים אך ניתן לראות בתוצאותיו אישור כללי שניתן על ידי רוב המשתתפים למדיניות הממשלה בתחומים נוספים, כולל מדיניות החוץ. שר החוץ הטורקי, אחמד דוואטולו, מוביל מזה זמן מדיניות גלובלית ואזורית המושתת על ספרו "עומק אסטרטגי" והמיועדת לחזק את מעמדה של טורקיה במרחב הגיאו-פוליטי הקרוב, בין השאר באמצעות חיזוק הקשרים עם מדינות ערב ומדינות מוסלמיות. מגמה זו והחיפוש אחר תפקיד מרכזי בזירה המזרח-תיכונית מסבירים במידה רבה את המשבר הקשה ביחסים בין טורקיה וישראל. בעוד שטורקיה אינה מנסה לטייח את המשבר עם ישראל, היא עושה מאמצים להסביר כי חיזוק היחסים עם מדינות מוסלמיות ובמיוחד עם איראן אינם פוגעים ואינםו מצויים בסתירה לרצונה לחזק את קשריה עם מדינות המערב ורצונה להמשיך בתהליך ההצטרפות לאיחוד האירופי.

הרפורמות שאושרו במשאל העם עוסקות בשינוי החוקה שראשיתה בהפיכה הצבאית בטורקיה ב-1980. לכאורה התבקשו שינויים אלו כחלק מתהליכי ליברליזציה פנימיים שנדרשו גם על ידי האיחוד האירופי במסגרת התביעות שהועלו במשא ומתן לקראת הצטרפות טורקיה לאיחוד. למעשה, רשאית מפלגת השלטון בהנהגת ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן לראות בתוצאות המשאל מנדט ואישור נרחבים, ואף ניצחון לפחות זמני, על פני הזרם החילוני החרד למורשתו של אטאטורק. לנצחון במשאל גם השלכה על יחסי הממשלה עם הצבא שכן תוצאותיו של המשאל גורמות לסחף נוסף ביכולת הצבא להתערב בתהליכים מדינים, פנימיים וחיצונים, ולהוות מוקד כוח מתחרה במפלגת הצדק והפיתוח. הצבא ומערכת הביטחון בטורקיה היוו כוח מוביל בטיפוח וחיזוק היחסים בין טורקיה וישראל. החלשת מעמדו של הצבא ויכולת ההשפעה שלו על מדיניות הפנים והחוץ תקשה על שיקום היחסים האלו.

פרשת המשט והשתלטות חיל הים הישראלי על הספינה "מווי מרמרה" לא הייתה הגורם אלא הזרז בלבד להידרדרות היחסים. על רקע יישום מדיניות ה"עומק האסטרטגי" במדיניות החוץ הטורקית, נתפסו מבצע "עופרת יצוקה" בעזה שעות ספורות אחרי ביקור ראש הממשלה אהוד אולמרט באנקרה והפסקת המשא ומתן בין ישראל וסוריה בתיווך הטורקי, אחרי עלית מפלגת הליכוד לשלטון בישראל, כהטחת עלבון בראשי הממשל הטורקי. פרשת המשט הטורקי לעזה רק החריפה והעמיקה את המשבר ביחסים. בהתבטאויות שונות חוזרת טורקיה ומציגה את דרישותיה להחזרת היחסים לתקנם. בראיון שהעניק שר החוץ הטורקי דוואטולו ל"אל-חיאת" (28 בספטמבר 2010 ) הוא מציג את תביעותיה של טורקיה לגבי תוצאות המשט כנושא עקרוני והוא דורש מישראל התנצלות ומתן פיצויים למשפחות ההרוגים. יש להניח שטורקיה לא תקבל את מסקנות "ועדת טירקל" תהיינה אשר תהיינה. מאידך, יש להניח שהיא ממתינה לממצאים ולמסקנות של ועדת החקירה של מזכ"ל האו"ם ואלו לא יתפרסמו עד פברואר 2011. יש גם להניח שישראל לא תסכים לתנאים שהציבה טורקיה להחזרת השגריר הטורקי לארץ ולהחזרת היחסים לתקנם. על ישראל להביא בחשבון שלפחות בתחום של שיתוף פעולה ביטחוני-צבאי היחסים לא יוכלו לשוב למתכונת ולאינטנסיביות שאפיינו את היחסים לפני המשברים בשלוש השנים האחרונות. על אף שבראיון ל"אל-חיאת" ובהתבטאויות אחרות לא מציג שר החוץ הטורקי את התיווך בין ישראל וסוריה כתנאי, יש להניח שגם נושא זה מהווה מעין תנאי לא מוכרז להשבת היחסים לתקנם. מבחינה זו הקל נשיא סוריה בשאר אסד על ישראל וטורקיה כאשר בראיון לטלוויזיה הטורקית, TRT, ב-6 באוקטובר 2010 הוא אמר שארצות הברית וצרפת גם הן מנסות להתניע את המשא ומתן בין ישראל וסוריה ומכך משתמע שהוא כבר אינו מעניק בלעדיות לתיווך טורקי, וזאת בניגוד למה שנאמר בעבר.

התיווך בין ישראל וסוריה בשנים 2007-2008 אפשר לטורקיה להציג את אחד ההישגים הבולטים ביותר של מדיניות "העומק האסטרטגי" ו"אפס הבעיות עם השכנים". על אף אמירותיו החוזרות ונשנות של שר החוץ הטורקי על נכונות ארצו לחזור ולמלא תפקיד של מתווך בין ישראל וסוריה, קשה להאמין שישראל, למרות רצונה בשיקום היחסים, תסכים לכך. זאת לאור התהליכים שמתחוללים בטורקיה שבאו לידי ביטוי גם בהחלשת הצבא הטורקי ומאסר חלק ממפקדיו בעבר (אלו היוו את החוליה האנושית המקשרת בין שתי המדינות) וגם בתוצאות משאל העם. לא פחות מטרידה מבחינתה של ישראל היא ההתקרבות שחלה בשנים האחרונות בין הממשלה באנקרה לבין המשטר בטהרן. על אף הכרזות טורקיה כי היא תמלא אחרי החלטות מועצת הביטחון על סנקציות כלפי איראן הפרשנות שמעניקה טורקיה להחלטות היא מקילה (שר החוץ הטורקי בראיון ל-CNN ב-24 בספטמבר 2010 טען, למשל, שאין בהחלטה 1929 סנקציות כספיות ובנקאיות על איראן).

על אף האמור לעיל ניתן יהיה למצוא נוסחאות גישור על פני תביעותיה של טורקיה בעניין המשט. הקמת אזור סחר חופשי בין טורקיה, ירדן, סוריה ולבנון והסיוע הטורקי להקמת פארקים תעשייתיים ברשות הפלסטינית מצביעים על פוטנציאל למעורבות טורקית חיובית בכלכלה האזורית. גם הצורך במעורבות צד שלישי במסגרת פתרון הסכסוכים בין ישראל לבין סוריה ובין ישראל והפלסטינים, עשוי להקנות לטורקיה תפקיד חיובי העולה בקנה אחד עם שאיפותיה המדיניות באזור. גלוי הגז הטבעי מול חופי עזה, ישראל ואולי בעתיד גם מול חופי לבנון וסוריה עשויים להעניק לטורקיה מקום חשוב בעיקר בתחום רשתות ההובלה.

תוצאות משאל העם צריכות להוביל למסקנה שעל ישראל להסכין עם המצב שארדואן ומפלגתו ימשיכו לשלוט בטורקיה וכי יש להיערך באופן יסודי לאפשרות זו. הרף המדיני והביטחוני שמציבה טורקיה לרה-נרמול היחסים תחת ארדואן הוא גבוה אבל בידי ישראל כלים וקלפים שמעניקים לה יכולת תמרון מסוימת מול טורקיה. יש לעודד יוזמות המיועדות להסיט את השיח הטורקי-ישראלי ממישור ההצהרות (לזכותה של ממשלת ישראל יש לומר שבנושא זה היא גזרה על עצמה שתיקה והיא איננה נגררת לענות להצהרות הפוליטיקאים הטורקים) למישור החיפוש אחרי נושאי פעילות משותפת שבה יש מפגש אינטרסים של טורקיה וישראל.