תמיכת הליגה הערבית בשיחות ישירות בין הישראלים לפלשתינים: אקטיביזם ערבי או תיאטרון פוליטי?

במבט ראשון, חוסר נכונותו של נשיא הרשות הפלשתינית ויושב ראש הארגון לשחרור פלסטין מחמוד עבאס (אבו מאזן) להתקדם משיחות קירבה (שלא באמת התקיימו בקירבה הדוקה), לשיחות ישירות עם ישראל נראית בלתי מובנת. אך הדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים.

התנגדות הפלסטינים לשיחות ישירות עם ישראל – שהושמעה לאחרונה בידי עבאס בפגישת שרי החוץ של הליגה הערבית בקהיר בשבוע האחרון של חודש יולי – משקפת באופן מסורתי גישות אידיאולוגיות או אינסטרומנטליות. הגישה האידיאולוגית אפיינה את אלה הדוחים כל רעיון של פיוס, ומאמינים כי מגע ישיר טומן בחובו לגיטימציה משתמעת בקיומה של מדינת ישראל, המבטלת את תוקף אמונותיהם שלהם. לכל היותר הם גילו נכונות לאפשר מגעים עקיפים כאמצעי בלתי נמנע לתת מענה לצרכים חשובים בטווח הקצר, שלא ניתן להבטיחם בצורה אחרת. גישה זו אפיינה את כל הכוחות הפלסטיניים הפוליטיים כמעט למן התחלת הסכסוך עד שננטשה בהדרגה בידי אש"ף בשלהי שנות ה-80 ובשנות ה-90, והיא עודנה המוטיב המרכזי של החמאס, הג'האד האסלאמי וארגוני סירוב קטנים יותר.

הגישה השנייה למשא ומתן, זו האינסטרומנטלית, הנחתה על פי רוב את פעולתו של אש"ף/פת"ח מאז שתמך ברעיון יישוב הסכסוך באמצעים מדיניים. על פי אסכולה זו, שיחות המשא ומתן מקובלות במישור העקרוני, אך יש לעשות כל מאמץ לערב בתהליך צדדים שלישיים חזקים (אשר במהלך העשורים האחרונים פירושם – ארצות הברית), כדי לתקן את חוסר האיזון בעוצמה, אשר על פי ההנחה משחק לטובת הצד החזק יותר בכל משא ומתן דו-צדדי. יתרה מכך, בעוד שהשיחות אינן מותנות לחלוטין בקיומם של הסכמים קודמים, הרי שבמצב האידיאלי יש לגייס מיומנות פוליטית בשלב שלפני תחילת השיחות כדי להבטיח קבלת ויתורים מוקדמים מישראל ו/או מארצות הברית בתמורה לוויתור המתגלם בעצם ההסכמה לשאת ולתת באופן ישיר.

דומה כי גישה זו הועמדה בסכנה, מכוח העמדה שאימץ עבאס בשנת 2009, כשתבע לא רק הפסקה מוחלטת של כל הבנייה בהתנחלויות מעבר לקו הירוק (בעקבות עמדתה של ארצות הברית), אלא גם הפך אותה לתנאי מוקדם לחידוש המשא ומתן שנמשך, לסירוגין, מאז שנת 1993. ואכן, הוא הקשיח את עמדתו במהלך השנים 2009 ו-2010, ודרש הוספת תנאים מוקדמים חדשים, ובפרט ערבויות בנוגע לתוצאות השיחות בסוגיית הגבולות.

על אף שהתברר, כמעט בוודאות, כי לא ניתן יהיה לממש תנאים אלה, עבאס לא יכול היה לחזור בו בקלות בגלל מגוון של מגבלות מבית, חלקן כאלה שהטיל על עצמו. נסיגה מהתנאים שהציב צפויה לחזק לא רק את הדימוי של חולשה ושל חוסר עקביות שדבק בו בעקשנות במשך זמן רב, כי אם גם תחשוף אותו להאשמות בדבר כניעה מצידם של האידיאולוגים, בפרט חמא"ס ותומכיו מבחוץ.

ובכל זאת, ההתמדה במה שהחלק הרלוונטי של הקהילה הבינלאומית מחשיב כהתנהגות בלתי סבירה, בעוד ישראל תובעת את קיומן של השיחות הישירות, סייעה להחליש את מאמצי הפלסטינים להעמיק את בידודה של ישראל או אפילו רק להבטיח את הארכת ההקפאה על בנייה בהתנחלויות. אכן, רתיעת עבאס ממשא ומתן ישיר אפשרה לראש הממשלה בנימין נתניהו לדחות מבחן יוצא דופן של אומץ פוליטי - או האומץ להסכים לוויתורים ולעמוד מול זעמם של אנשי מפלגתו שלו ושותפיו לקואליציה, או האומץ לסרב לוויתורים ולעמוד מול זעמם של המבקרים מבית ושל שותפים בינלאומיים מרכזיים, לרבות אלה שסייעו לספק את תביעתו העיקשת של נתניהו לשיחות ישירות באמצעות הפעלת לחץ על עבאס לחזור לשולחן המשא ומתן. יתרה מכך, הטיעון הפלסטיני השכיח ביותר נגד חידושן המיידי של השיחות הישירות - שהן יהיו בבחינת בזבוז זמן – נראה חסר תוחלת, שכן אין בנמצא שימוש חלופי, פרודוקטיבי יותר, בזמן ה"מתפנה". זה היה נכון במיוחד אם המשימה הדחופה ביותר של דיפלומטיה לא הייתה השגת הסכם שלום, אלא להבטיח שהאשמה בגין הכישלון להשיג שלום תיפול על הצד האחר - בדיוק האופן שבו הסביר שר החוץ הקטארי בשבוע שעבר את תמיכתה של הליגה הערבית בשיחות הישירות

מכל האמור לעיל עולה, כי עם פקיעת תקופתם בחודש ספטמבר הקרוב,הן של המנדט של הליגה הערבית לניהול שיחות קירבה עם ישראל והן של הקפאת הבנייה בגדה המערבית, התנגדותה של הרשות הפלסטינית לקריאות אמריקאיות ואירופיות לחידוש השיחות הישירות, גם אם אינה נעדרת שיקולים פוליטיים פנימיים, הייתה בעיקרו של דבר עמדת פתיחה לפני המשא ומתן. זו נועדה להפיק תמורה שוות ערך כאשר, או אפילו לפני שעבאס יקבל על עצמו את הוויתור ויציית להעדפה המוצהרת של הליגה הערבית. אכן, יתכן שכל המהלך של הליגה הערבית תואם מראש. אחרי הכול, בעוד שרוב מדינות ערב המרכזיות מעוניינות, ללא ספק, בחידוש מה שנראה כתהליך שלום בר קיימא, הרי שהן אינן נכונות לחשוף את עצמן להאשמות שהן מנסות בשנית לחתור תחת מה שנותר מתפקידו של אש"ף כ"דובר הלגיטימי הבלעדי" של הפלסטינים. ועבאס בוודאי איננו מעוניין לסכן את מה שהיה אחד מהישגיו ההיסטוריים הגדולים של יאסר ערפאת, "עצמאות ההחלטה הפלסטינית". מבחינתה של הליגה הערבית, מוטב לה, אם כך, להסכים לספק לעבאס את הרציונאל הדרוש בוויכוח הפנימי לסגת מעמדה שהפכה לחרב פיפיות, ו"להתכופף" בפני לחץ שאין לעמוד בפניו של העולם כולו, לרבות אפילו של בני בריתו הערבים.

אם זהו אכן המקרה, אזי מה שתואר על ידי אחדים כהישג אדיר לנתניהו עשוי להתברר כהישג אדיר לעבאס. לכל הפחות, חידוש השיחות הישירות בטרם יפוג תוקפו של הקפאת הבנייה יקשה לאין שיעור על נתניהו לא להאריכו. מעבר לכך, יש סיכוי שעבאס יצליח לממש הבנות כלשהן שהושגו ביחס לאופי המעורבות האמריקאית בתהליך, במקרה הלא בלתי סביר, שהשיחות הדו-צדדיות יגיעו למבוי סתום.