פרסומים

בבוקר ה 9 בינואר 2009 נורה מטח קטיושות משטח לבנון לעבר ישראל. חזבאללה מיהר לפרסם הודעה רשמית בה הבהיר כי הפעולה לא בוצעה על ידו. מחמד פניש, שר העבודה והנציג הבכיר של הארגון בממשלה הלבנונית אף הוסיף כי חזבאללה אף אינו יודע מי הגורם אשר ביצע את הירי. תגובה זו נוגדות במידה רבה את רוח הדברים אשר נשא מנהיג הארגון, חסן נצראללה, בראשית המבצע הישראלי בעזה. בשורת נאומים הפליג נצראללה בשבח המאבק בישראל וקרא בהתלהבות לתמוך בפלסטינים הנלחמים בצה"ל. אכן, ככל שנמשך המבצע הישראלי, והמהלך הקרקעי בפרט מתחדדת השאלה כיצד יגיב חזבאללה. זאת במיוחד על רקע התגברות תמונות ההרס והחורבן וגל המחאות בעולם הערבי והאסלאמי.

נצראללה הרואה עצמו לא רק כמנהיג לבנוני אלא גם כמנהיג ערבי ואסלאמי חייב לספק לתומכיו תשובות ופרשנות לאירועי עזה. שורת התבטאויותיו במהלך המבצע הישראלי פורסות את פרשנותו לאירועים ומרמזות על ההיגיון העומד מאחורי תגובות הארגון למבצע ולירי הקטיושות לשטח ישראל. מעבר לכך ניתן לומר כי הדעות אותן מבטא נצראללה משקפות תפיסת עולם הרווחת בקרב קבוצות אוכלוסיה רבות בעולם הערבי והאסלאמי ואשר חמאס מהווה חלק מהן. לפיכך ניתוח התבטאויותיו האחרונות של נצראללה מאפשר הצצה חטופה גם לדרך בה מפרשים רבים אחרים במזרח התיכון את הלחימה בעזה כיום ואת ההקשר האסטרטגי המשפיעה עליה .

כלל ברובד האסטרטגי נתפס המבצע הישראלי בעיני נצראללה ותומכיו כחלק מניסיון אמריקאי-ישראלי לכפות הסדר "משפיל" על שאר העמים באזור. על פי מנהיג חזבאללה לאחר חתימת הסכמי השלום בין מצרים וירדן לבין ישראל נותרו העם הפלסטיני, הסורי והלבנוני במערכה. עתה מנסות ישראל וארצות הברית לפתור את הסכסוך עמם "לא בכל דרך אלא בתנאים אמריקאים או ישראלים שייכפו על הפלסטינים". זאת מבקשת ישראל להשיג באמצעים כוחניים. בהקשר זה העימות הנוכחי כפי שמפרש אותו נצראללה אינו עימות דתי או אידיאולוגי אלא עימות פוליטי אשר במרכזו אינטרסים מדיניים, ובראשם היחס לישראל והנכונות לשתף פעולה עם ארצות הברית. מסיבה זו המערכה הנוכחית בעזה מתנהלת לא רק נגד החמאס אלא נגד "ההתנגדות" בכללותה; והמטרה ברורה מאליה- חיסול "ההתנגדות". לתוכנית זו שותפים ב"שותפות אמיתית ומלאה", כדברי נצראללה, כמה משטרים ערביים. יתרה מזו, לדעת נצראללה כפי שאירע במלחמת לבנון בשנת 2006 כך גם עתה הפעילות הישראלית נעשתה בהסכמה הערבים "ובכמה מקרים אף בדרישה ערבית". היטיב לסכם השקפה זו האשם צפי אל-דין ראש המועצה המבצעת ("הממשלה") של חזבאללה כאשר קבע כי בדומה למלחמת לבנון השנייה גם עתה: "ההחלטה – אמריקאית, המבצע – ציוני והקושר קשר – ערבי". ההתמהמהות בכינוס פסגה ערבית והפנייה ערבית המאוחרת למועצת הביטחון מחזקים, בעיני תומכי חזבאללה, טענות אלה.
ובכל זאת, למרות שיתוף הפעולה בין אמריקה וישראל לבין מדינות ערב המתונות בטוח נצראללה כי העימות יוכרע לטובת הפלסטינים. הסיבה לכך נעוצה, בראייתו, בשתי חולשות ישראליות: האחת – חוסר ביטחון עצמי. ביטויה המרכזי של חולשה זו הינה אי הגדרת מטרות למבצע. חולשה שנייה, לדעת נצראללה הינה רגישותו של הציבור הישראלי לאבדות. רגישות זו גברה לאחר מלחמת לבנון השנייה והיא שעומדת ברקע להיסוס הישראלי לפתוח במהלך קרקעי. כאן גם טמון, בראיית נצראללה, המפתח לניצחון. לדעתו, המערכה עם ישראל תוכרע על הקרקע. זו ככל שתימשך כך תשחק לידי החמאס. הצטברות האבדות לצד המשך ירי לשטח ישראל יביאו את הניצחון ל"התנגדות".

נוכח כל אלה עולה השאלה אלו צעדים מציע נצראללה לנקוט ? וחשוב יותר מהן האפשרויות העומדות בפניו ? ככלל, חלק גדול מהצעות הפעולה של נצראללה לפיתרון המצב מופנה לגורמים אחרים. ממצרים דורש נצראללה לפתוח את מעבר רפיח על מנת לספק לחמאס את האספקה הנדרשת להמשך הלחימה. מנשיא לבנון דורש נצראללה להשקיע מאמצים לכינוס פסגה ערבית, משליטי ערב דורש להביא לפתרון המשבר, ולבסוף מהרחוב הערבי והאסלאמי דורש נצראללה לפתוח בהתקוממות ("אינתפאדות") למען פלסטין. עצם הפניית עיקר "הנחיות הפעולה" לגורמים חיצוניים מרמזת במשהו על אופן התגובה הרצוי בעיני הארגון. אולם, מעבר לרטוריקה עומדות בפני נצראללה שלוש אפשרויות פעולה: ביצוע פעולה התקפית כלשהי נגד ישראל, אי עשייה, מתן אפשרות לגורמים אחרים – פלסטינים או גורמי ג'האד עולמי לפעול נגדה.
שלושת האפשרויות טומנות בחובן סיכונים עבור הארגון יותר מאשר רווחים. ביצוע ירי רקטות או פיגוע במתווה אחר מגבול הצפון על ידי חזבאללה הינו מהלך ממנו נראה כי נצראללה מבקש להימנע. סביר כי סיבוב לחימה נוסף בסגנון מלחמת לבנון עומד בניגוד לאינטרסי חזבאללה. בשנתיים האחרונות קצר חזבאללה הישגים רבים בזירה המקומית: הוכיח כי הינו הכוח הצבאי החזק ביותר בתוך לבנון (אירועי מאי 2008), הצליח להביא ביחד עם שותפיו בקואליציה הפרו-סורית לבחירת נשיא נוח, הביא להרכבת ממשלה בה הוא נהנה מזכות וטו, וכן שיקם את כוחו הצבאי. הישגים אלה אין ברצונו של חזבאללה לסכן. יתרה מזו, כישלונו של נצראללה לצפות את תגובת ישראל לחטיפת חייליה בקיץ 2006 וודאי אינו מוסיף לביטחונו העצמי ולרצונו לבצע שוב "ניסוי" בחיזוי התגובה הישראלית בגבול צפון. את הפער בין אי העשייה לבין ההצהרות ניתן להסביר בקלות, כפי שעשה נצראללה כאשר הסביר לקהל שומעיו כי נוכח המצב הרגיש אין לתת בידי ישראל "עילה לתקוף את לבנון, להרוס אותה ולהתעמת עמה".

אי עשייה עשויה להיות אופציה סבירה אם כי כאן ישלם חזבאללה מחיר תדמיתי – הסברתי. עם זאת, ביחס לחלופה הראשונה נראת דרך פעולה זו כדרך הפחות מסוכנת. אופציה שלישית העומדת בפני הארגון הינה לאפשר לגורם שלישי לפעול. כפי שככל הנראה קרה בבוקר יום חמישי ה 8 לינואר עת שיגרו גורמים אלמוניים רקטות לעבר ישראל. בהקשר זה יש לסייג ולומר כי לאחר מלחמת לבנון השנייה חזבאללה אינו מקיים יותר מערך מוצבים ועמדות לאורך הגבול עם ישראל, ולפיכך יכולתו לשלוט בנעשה סמוך לגבול מוגבלת. בה בעת, סביר כי ככל שימשך המבצע הקרקעי, וככל שיגבר לחץ הרחוב הערבי נוכח התמונות מעזה, יאלץ חזבאללה להפגין עשייה כלשהי, אולי משמעותית יותר נגד ישראל. אין ספק כי בהקשר זה מהלך נצראללה בין הטיפות, כאשר פוטנציאל הסיכון לארגון גדול יותר מהרווח הצפוי.