פסגת ריאד, הסכם מכה, ומה שביניהם

בוועידת הפסגה, שהתכנסה בריאד ב-28 במארס 2007, אושררה 'יוזמת השלום הערבית'. היוזמה, שאומצה על-ידי הליגה הערבית ב-2002, קוראת לשלום ישראלי-ערבי על בסיס חזרה לקווי 1967, פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים על בסיס החלטת העצרת הכללית של האו"ם 194 והקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. חוסר הסכמה עקרונית בין ישראל לבין חברות הליגה הערבית לגבי חלק מסעיפי ההסדר המוצע יקשו על תרגום היוזמה הלכה למעשה. מכשול מהותי נוסף הוא היעדר שותף פלסטיני להידברות. נשיא הרשות מחמוד עבאס תמך ביוזמה אך ראשי החמאס נמנעו מקבלת הסעיפים המביעים נכונות להכיר בישראל. שאלת ההכרה בישראל היא היבט מרכזי של המחלוקת האידיאולוגית והפוליטית בין החמאס והפתח. בניסיון לגשר על חלק מן הפערים וכך להניח תשתית לנציגות פלסטינית מאוחדת, לוו המגעים שקדמו לכינוס פסגת ריאד במאמץ דיפלומטי בין-ערבי לכונן ממשלת אחדות פלסטינית. ממשלת האחדות הושבעה ב-17 במארס, על בסיס הסכם שהושג בין הפתח והחמאס במכה בחסות 'הקוורטט הערבי' - סעודיה, מצרים, ירדן, והאמירויות הערביות המאוחדות.
מצעה של ממשלת האחדות הפלסטינית פותח בפירוט עמדות מדיניות, ובכלל זאת מחויבות להקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב-1967 והכרה בהחלטות ועידות הפסגה הערביות לדורותיהן. כעת נוספה על ההחלטות האלו גם זו שאושררה בריאד ואותה סירבה הנהגת החמאס לאמץ. אך עמדתה הסרבנית של החמאס לא תהיה עילה למשבר קואליציוני, שהרי ההקשר המדיני האזורי לא היה בראש מעייניהן של הנהגות הפתח והחמאס בעת ניסוח העקרונות לממשלת האחדות. כדי לאפשר את כינון ממשלת האחדות אף נסוג הנשיא מחמוד עבאס מן הדרישה להכרת החמאס בישראל, אשר מאז היוודע תוצאות הבחירות שנערכו בשטחים בינואר 2006 הייתה תנאי להצטרפות הפתח לממשלה.

שיתוף הפעולה בין הפתח והחמאס נועד להביא להסרת החרם הכלכלי שהוטל על הרשות עם השבעת ממשלת החמאס, ובראש ובראשונה לייצב את הזירה הפנימית על רקע התנגשויות אלימות בין פעילי התנועות. מטרה נלווית הייתה יצירת מנגנון מתואם, שישמור על הרגיעה במאבק נגד ישראל, אשר סוכמה בנובמבר 2006 בין הנשיא עבאס לבין החמאס ונענתה בהסגת כוחות צה"ל שפעלו ברצועת עזה מאז חטיפת גלעד שליט בחודש יוני. אומנם, במצע ממשלת האחדות מודגשת כוונה להתמיד במאבק לשחרור בכל האמצעים. אך ההבנה הבין-ארגונית בדבר הפסקת אש מלמדת על הכרת החמאס והפתח כאחד בקשר בין האלימות הפנים-פלסטינית לבין המאבק בישראל, הנענה בתגובה צבאית ישראלית שדינה להאיץ את התפוררותה של הרשות.

סירוב החמאס להכיר בישראל, ולכן היעדר הכרה בישראל ממצע ממשלת האחדות, מונעים תמיכה ישראלית בתהליך ההסכמה הלאומית הפלסטינית. לפי שעה, ישראל רואה בעבאס שותף לדיאלוג, אם כי שותפותו הפוליטית עם החמאס מאיימת להעמיד את היחסים עימו לבחינה מחודשת. ערב פסגת ריאד שכנעה מזכירת המדינה קונדוליזה רייס את ראש הממשלה אהוד אולמרט והנשיא עבאס להסכים להיפגש בקביעות, בבחינת 'חשיבות המפגש בעצם קיומו'. וברקע הדברים מתמידה ישראל במדיניות החרם הכלכלי על הממשלה הפלסטינית והלחץ הצבאי על שטחי הרשות. צעדים אלה מכוונים להחליש את החמאס או, לחילופין, לעודד שינוי ביחסה של התנועה לישראל כדי למנוע כרסום במעמדה.

הלחץ הישראלי עלול להצטרף לגורמים נוספים – היריבות המרה בין הפתח והחמאס וחרם כלכלי מצד מדינות מערביות – שעשויים להכשיל את התבססותה של ממשלת האחדות. ואולם, קריסת הממשלה לא תלווה בהכרח באבדן יכולותיה הצבאיות של החמאס ובכרסום התמיכה הציבורית בה. ניתן אף להניח, כי שחרור מכבלים מוסדיים יעשה את החמאס תוקפנית יותר משהיא היום. הפתח, מצידה, חלשה מכדי לאייש לבדה את הזירה המדינית הפלסטינית ולהיות שותף תכליתי לישראל. נכון הוא, שממשלת אחדות רחוקה מלהציע אלטרנטיבה מיידית להידרדרות הביטחונית בזירה הפלסטינית ולכן בזירה הישראלית-פלסטינית. אך ללא ניסיון לממש את הכוונה שביסוד ממשלת האחדות יתרחק עוד הסיכוי הקלוש ממילא לייצב את שתי הזירות.

ייצוב הזירות היא מטרה חשובה כשלעצמה. בנוסף, ליעד הזה נודעת משמעות אזורית. ההישגים, שניתן יהיה להגיע אליהם באמצעות מגעים בין ישראל לבין מדינות ערב, יהיו מוגבלים ביותר אם יתמיד המאבק הבין-ארגוני בשטחים. המאבק יסכל מימוש של הבנות ביטחוניות שגובשו בעבר ואולי עוד יגובשו בעתיד בין ישראל לבין עבאס, החמאס תכשיל מימוש הסכמות מדיניות אם לא תהיה שותפה לניסוחן, ודינו של העימות הנמשך להעיב על יחסי ישראל ומדינות ערב. אם כן, 'היוזמה הערבית', או כל יוזמה מדינית אחרת, לא תוכל להוות מסלול 'עוקף הידברות ישראלית-פלסטינית'.

ואולם, אפשר שייצוב הזירה הפלסטינית יסייע לקידום תהליך אזורי. למעשה, מדינות ערב החותרות להנמיך את הפרופיל של הסכסוך הישראלי-פלסטיני רואות בייצוב הזירה תנאי הכרחי – גם אם רחוק מלהיות מספיק - לקידום תהליך מדיני. יתכן שתנופה מדינית, אשר תזכה בתמיכה ציבורית בשטחים, תדחוף את החמאס לאימוץ עמדה של פשרה: הצטיירות התנועה כמכשול מרכזי למימוש תכניות אזוריות עשוי לדחוק בהנהגתה להתגבר על עכבות פוליטיות ורעיוניות, המונעות הכרה בישראל ונכונות להגיע עימה להסדר בר-קיימא. ישראל ספקנית ביותר לגבי סיכוייה של התפתחות בכיוון זה ומתנה בתוקף את חידוש השיחות לגבי עתיד השטחים בהכרה מלאה בה מצד הנציגות הפלסטינית על כל מרכיביה. לעומת זאת, ציפיית החברות ב'קוורטט הערבי' היא, שממשלת אחדות תעניק לעבאס גיבוי לניסוח וליישום הבנות עם ישראל בנפרד או כחלק ממערך הידברות אזורי. תקווה נלווית היא, שהשותפות הפוליטית בין הפתח והחמאס תקרב את החמאס לזרם המרכזי בפוליטיקה הפלסטינית. הרי אין לחשוד במדינות שדחקו בפתח להצטרף לממשלת החמאס שהן מעוניינות דווקא בחיזוק החמאס כל עוד התנועה דוגלת בקו לוחמני ונשענת כלכלית ומדינית על איראן. כינון ממשלת האחדות, אשר כמו 'היוזמה הערבית' מהווה תוצר של הדיפלומטיה הבין-ערבית, משקף את התקווה הזו לאשורה.