פרסומים

הפגישה, בשבוע שעבר, בין ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט לבין יושב ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, פגישתם הראשונה מאז המפגש הבלתי רשמי בחודש יוני, אינה מציינת את חידושו של תהליך שלום ישראלי—פלסטיני. יחד עם זאת, חשיבותה של הפגישה הזאת חורגת מעבר לעובדה שהתקיימה שכן היא עשויה להצביע, לפחות באופן פוטנציאלי, על רצון משותף של הצדדים לצאת מן המבוי הסתום, המאפיין את היחסים הישראליים-פלסטיניים מאז קריסתו של המשא ומתן לשלום, לפני שש שנים ויותר.

ההחלטה שנטל עבאס לחשוף עצמו לחיבוק הפומבי של אולמרט בזמן של מתח פנים-פלסטיני גואה ובשעה שהרשות הפלסטינית נמצאת עדיין תחת מצור כלכלי, עוררה ביקורת בלתי נמנעת מצד החמאס. אולם היא עולה בקנה אחד עם פעולות אחרות, בלתי אופייניות ורבות העוצמה, שנקט בשבועות האחרונים, במיוחד קריאתו להקדמת הבחירות לנשיאות ולפרלמנט. פעולות אלה מכוונות ככל הנראה לנצל את הפופולאריות הדועכת של החמאס, הנובעת בעיקר מחוסר יכולתו לשלוט בצורה יעילה, וכן להכריח את החמאס, לפחות בטווח הזמן המיידי, להסכים לוויתורים נוספים במשא ומתן על כינונה של ממשלת אחדות לאומית.

במובן הרחב יותר, פעולותיו של עבאס משקפות את רצונו לדחוף את הציבור הפלסטיני לבחירה חד-משמעית בין שתי השקפות עולם: זו המעדיפה נקיטת גישה מעשית כלפי ישראל והעולם (לה שותפים מרבית חברי הפת"ח ורוב הממשלות במדינות ערביות סוניות), וזו של החמאס עם מחנה "ההתנגדות", שבה דוגלת איראן האסלאמית—קיצונית ונתמכת על ידי סוריה וחיזבאללה. את הניגוד הקיים בין שתי גישות אלה סימלו בבירור הפעולות של עבאס ושל ראש ממשלת החמאס, אסמעיל האנייה, ימים ספורים לפני פגישת אולמרט – עבאס. עבאס אירח את ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, אשר יחד עם מזכירת המדינה האמריקאית, קונדוליסה רייס, תמך בקריאתו להקדמת הבחירות; האנייה, לעומתו, חזר לעזה מביקור מעודד באיראן ובסודן. בבחירות האחרונות למועצה המחוקקת, שנערכו בינואר 2006, עומעמה הבחירה בין שתי השקפות עולם אלו על ידי ההחלטה המכוונת של חמאס להתמקד בענייני פנים: "פיתוח ורפורמה" – הסיסמה שהובילה את מסע הבחירות שלו. לעומת זאת, פגישתו של עבאס עם אולמרט מצביעה על היותו משוכנע, כי האינטרס הפלסטיני דורש עתה לשים קץ לאי הבהירות הזו.
נראה כי מצדו של אולמרט, הפגישה מציינת נחישות לנוע ולהתגבר על ההססנות אשר אפיינה את גישתו כלפי הפלסטינים. שלא כמו עבאס, אולמרט אינו עומד בפני אתגרים פנימיים מיידיים; הרוב הפרלמנטארי שלו מובטח ואין מי שטוען לכתר שיש לו סיכוי להחליפו. אולם, מאז נטישתו את רעיון "ההתכנסות" בעקבות האכזבה הנרחבת מתוצאותיה של ההתנתקות החד צדדית בשנה שעברה, לא הצליח אולמרט להציע גישה חלופית. הפגישה עם עבאס מאשרת את הוויתור על החד צדדיות ומצביעה על החלטה לפעול מחדש כדי לקדם מאמץ מתואם, שמטרתו, אם לא להגיע להסכם שלום, אזי לפחות, לייצב את היחסים הישראליים-פלסטיניים ולשפר את התנאים בתוך הרשות הפלסטינית. על מנת לבנות את עבאס כשותף לישראל ביוזמה זו, עשה אולמרט מספר מחוות, כולל שחרור 100 מיליון דולרים מכספי המסים הפלסטיניים נגבים על ידי ישראל אך מוחזקים בה מאז עלה החמאס לשלטון, וכן הוראה לצמצם את מספר המחסומים ונקודות הבדיקה במעברים שמונעים תנועה חופשית בתוך הגדה המערבית.

בדומה לעבאס, גם ההתמקדות המיידית של אולמרט היא במצב היחסים הבילטראליים, אולם גם הוא אינו מתעלם מן ההקשר האסטרטגי הרחב יותר. המלחמה עם חיזבאללה, בקיץ שעבר, יחד עם תשומת הלב הגוברת לרטוריקה ולמדיניות האיראנית (במיוחד שאיפותיה הגרעיניות של איראן), החמירו את הדאגות בישראל ובמקומות אחרים באזור, בדבר האיום שמציב הציר בראשותה של איראן. העניין הפלסטיני הוא מרכיב בולט במשוואה זו, לא רק כיוון ששליטתו של החמאס בפוליטיקה הפלסטינית עשויה להציב את הפלסטינים כחלק מציר זה (למרות העובדה שזהותם הסונית הופכת אותם לשותפים "לא-טבעיים"), אלא גם מכיוון שסכסוך בעצימות גבוהה בין ישראל לבין הפלסטינים מסבך כל מאמץ לארגן שיתוף פעולה אפקטיבי יותר נגד הכוונות של איראן – סוריה – חיזבאללה ברחבי האזור. הדבר מסביר מדוע צעדיו הצנועים של אולמרט לתמוך בעבאס מחוזקים על ידי צעדים אמריקאיים ובריטיים (למשל, סיוע כספי, טכני ולוגיסטי לכוחות ביטחון נאמנים לו) וכן השתדלנות – זו הגלויה וזו שמאחורי הקלעים – מצד המצרים, הירדנים והסעודים – לעשות עוד יותר מזה.

למרות אינטרסים משותפים אלה, אין זה מובן מאליו כי אפשר יהיה לנצל תנופה כלשהי שאולי נוצרה בפגישה זו או אפילו לקיימה. ככלות הכל, גמישותו של אולמרט בנושאים אחרים היא כפויה ומאולצת. למרות הסכמתו להקים וועדה לבחינת נושא האסירים ולמרות האישור העקרוני של ממשלתו לשחרור מוגבל של אסירים, אין הוא יכול להרחיק לכת בכיוון זה בטרם ישוחרר החייל החטוף, גלעד שליט. והרי שליט מוחזק בידי החמאס, ולא בידי גורמים נאמנים לעבאס. יתר על כן, מדיניות ההבלגה של אולמרט נוכח המתקפות הנמשכות של הקסמים, אשר גם היא נחשבת כפועלת לטובתו של עבאס, נמצאת כבר עתה תחת ביקורת כבדה מצד הציבור ומצד הממסד הביטחוני ועלולה להתפורר לאחר שיפגעו שוב ישראליים מירי קסאמים. אפילו שחרור כספים נוספים לידי עבאס, בטרם יוותר החמאס על שליטתו או יסכים לבחירות חדשות, עלול לגרום לתוצאה לא רצויה, לא רק כיוון שבכך הוא ייחשף ויהיה פגיע יותר להאשמות שהוא "בכיסם" של הישראלים או האמריקאים, אלא גם, באופן אירוני, מכיוון שהדבר עלול להקל על הקשיים הכלכליים, אשר בעטיים ירדה הפופולאריות של החמאס.

כתוצאה מכך, עלול התהליך שנמצא עתה בשלב העוברי, שלא להניב שינוי כלשהו. קריאתו של עבאס לבחירות חדשות תהיה קשה מאד ואולי אף בלתי אפשרית ליישום, ללא הסכמתו של החמאס. בלא הסכמה זו עלול עבאס לחזור לחוסר החלטיות, שתוצאותיה – קיפאון ממושך, או גלישה לממשלת אחדות לאומית, אשר תקל על השגת יציבות קצרת מועד אולם תנציח את אי הבהירות סביב השאלה מהי המגמה הבסיסית של הפלסטינים. לחילופין, עשוי החמאס לתמוך בקיום הבחירות, להשתתף בהם ולנצח – תוצאה, שאמנם תבהיר את המצב אולם בדרכים שעלולות לבשר רעות לעתיד היחסים הישראליים-פלסטיניים ולעתיד ההתמודדות בין השקפות העולם השונות באזור כולו.

הנה כי כן, מכל הסיבות האלה, ההיגיון המונח בבסיסה של הפגישה בין אולמרט לעבאס, מרמז על סיכונים משמעותיים ביותר לכל הצדדים המעורבים. מה שבעצם מצדיק עבורם את המפגש הזה היא ההכרה כי הסיכונים של חוסר פעולה גדולים עוד יותר.