עדכן אסטרטגי

מילות מפתח: יחסי ישראל-ערב, תהליך השלום, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, העולם הערבי

מבוא

בדצמבר 1999 חודש המשא ומתן לשלום בין ישראל לבין סוריה. בטקס שהתקיים על
מדשאות הבית לבן הכריז שר החוץ הסורי פארוק א-שרע - שנשלח לוושינגטון מטעמו של
הנשיא חאפז אל-אסד לנהל את שיחות השלום עם ראש ממשלת ישראל אהוד ברק - כי השגת
הסכם שלום בין שתי המדינות תוביל להפיכתו של הסכסוך בין ישראל לבין הערבים
מ"סכסוך קיומי", שבו לוחמים הצדדים היריבים מלחמת חורמה ואף מלחמת שמד
זה בזה, ל"מאבק על גבולות" שניתן ליישבו סביב לשולחן המשא ומתן. א-שרע
הסביר כי "אלו המסרבים להשיב את האדמות הכבושות לבעליהם המקוריים על בסיס
החלטות הלגיטימיות הבינלאומית (מוסדות האו"ם), שולחים בסירובם זה מסר לערבים
שלפיו הסכסוך בין ישראל לערבים הוא סכסוך של קיום, סכסוך אשר שפיכות הדמים שהוא
מוביל אליה לעולם לא תסתיים, והוא אינו סכסוך לגבי גבולות שיכול להסתיים ברגע
שהצדדים יקבלו את זכויותיהם [...] אנו מגיעים כעת לרגע אמת וכל אחד יודע שהסכם
שלום בין סוריה וישראל ובין ישראל ללבנון פירושו עבור האזור סיום עידן המלחמות
והעימותים ופתיחת דיאלוג בין ציוויליזציות, פתיחת עידן שבו תתקיים [בין ישראל
לשכניה הערבים] תחרות מכובדת בתחומים שונים – פוליטי, תרבותי מדעי וכלכלי"
(א-שרע, 1999). מאוחר יותר, בפברואר 2000, הוסיף א-שרע והסביר בהרצאה שנשא בדמשק
בפני באי כינוס של איגוד הסופרים הערבים, כי על הערבים להכיר בכך שידה של הציונות
היא שהייתה על העליונה במאבק ההיסטורי שניהלה עימה התנועה הלאומית הערבית, מאבק
שהחל עוד בראשית המאה ה-20 עם הופעתן של שתי תנועות אלו על בימת ההיסטוריה, ומכאן
שהשגת הסכם שלום עם ישראל היא הכרח בל יגונה במטרה להביא לסיומו של מאבק זה, שבו
אין הערבים יכולים עוד לנצח (א-שרע, 2000).

דבריו אלו של פארוק אל-שרע,
ועוד קודם לכן עצם שיגורו אל הבית הלבן לפגוש בראש ממשלת ישראל אהוד ברק, העידו על
נכונות ואולי אף על דחיפות מצידה של דמשק להגיע להסכם שלום עם ישראל. אלא שכישלון
ועידת הפסגה בין הנשיא הסורי חאפז אל-אסד ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון, בז'נבה
במארס 2000, ומאוחר יותר מותו של הנשיא הסורי ביוני 2000 סתמו את הגולל על הסיכוי
להגיע להסכם בין ישראל לבין סוריה. כמה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 2000, פרצה
האינתיפאדה השנייה. זו הביאה לקריסתו של המשא ומתן שניהלה ישראל עם הפלסטינים ודנה
את שני הצדדים להמשך של מאבק עקוב מדם, שגבה מהם אלפי קורבנות (רבינוביץ', 2004).

לרגע נדמה היה כי נבלמה המגמה
של השלמה ואף פיוס בין ישראל לבין הערבים, שנראתה בשלהי שנות ה-90 כמגמה שחצתה את
נקודת האל-חזור. על כך העידו הפיכתו של ארגון חזבאללה לגורם כוח בעל מעמד ומשקל
בלבנון בעקבות הנסיגה החד-צדדית של צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון במאי
2000, כמו גם השתלטותו של חמאס על רצועת עזה בהפיכה צבאית שביצע בפברואר 2007 נגד
שלטונה של הרשות הפלסטינית, למעלה משנה לאחר שישראל נסוגה ממנה נסיגה חד-צדדית,
בספטמבר 2005. שני ארגונים אלו שללו מכול וכול השלמה ופיוס עם ישראל והטיפו להמשך
המאבק עימה. מכאן שהישגיהם בלבנון ובעזה העידו לכאורה כי בניגוד לדבריו של שר החוץ
הסורי פארוק א-שרע, הרי אין כל הכרח או דחיפות להגיע להסדר עם ישראל, אלא נהפוך
הוא - ניתן להוסיף ולהיאבק בה ואף להגיע להישגים במאבק זה.

אלא שבסופו של דבר נאלצו גם
חזבאללה וחמאס להגיע להבנות, גם אם לא ישירות, עם ישראל. זו האחרונה הוסיפה אפוא
לקדם את יחסיה עם מרבית שכנותיה הערביות ואף כוננה שיתוף פעולה, לרוב בעל אופי
ביטחוני וממילא גם חשאי, עם כמה מהן.

סיפור מערכת היחסים בין ישראל
לבין שכנותיה הערביות מאז קמה במאי 1948 הוא אפוא סיפור של מעבר מעוינות, איבה ואף
דחייה להשלמה, גם אם לעיתים בלית ברירה, לנכונות לחיות בדו-קיום ובשלום, ולבסוף אף
לרצון משותף לקדם שיתוף פעולה, שבחלקו הוא בעל ממדים אסטרטגיים, נוכח אתגרים
ואיומים משותפים.

בכל זה יש כדי לבטא את פניו
המשתנות של המזרח התיכון בעשורים האחרונים: שקיעת הערביות, ועוד קודם לכן היחלשותן
של מדינות ערב, ומנגד התחזקותה של ישראל עד כדי הפיכתה לשחקנית אזורית בעלת עוצמה
צבאית, מדינית וכלכלית. במהפך זה בפניו של המזרח התיכון יש כדי לכרסם בחשיבותה ואף
במרכזיותה של השאלה הפלסטינית כמחוללת את מערכת היחסים הישראלית-ערבית, או אף כציר
שסביבו היא מתנהלת. שאלה זו עודנה בעלת חשיבות והיא מוסיפה להוות תקרת זכוכית בכל
מאמץ לקדם את היחסים בין העולם הערבי לבין ישראל. אבל לפי שעה עלה בידי מדינות ערב
לתמרן בהצלחה בין מחויבותן לשאלה הפלסטינית, ובעיקר מחויבות דעת הקהל הערבית לשאלה
זו, לבין האינטרס המדינתי הדוחק לשמר ואף לקדם את יחסיהן עם ישראל.

ראוי גם להזכיר כי הסכסוך
הישראלי-ערבי ואף זה שבין ישראל לבין הפלסטינים נתפס במשך שנים רבות כסוגיית מפתח
לעתידו של המזרח התיכון, וממילא גם מפתח ליציבותו של האזור כולו, המשליכה בתורה על
היציבות בחלקים אחרים של העולם. מכאן המאמץ שהושקע ועודנו מושקע בפתרון הסכסוך על
ידי הקהילה הבינלאומית. אלא שבחלוף השנים התברר כי סכסוך, ושמא צֶבר סכסוכים זה,
בין ישראל לבין הפלסטינים ויתר שכנותיה הערביות הוא רק אחד משורה ארוכה של סכסוכים
ומשברים הכופים עצמם על סדר היום האזורי, וממילא גם על זה הבינלאומי, ולאו דווקא
הסכסוך המרכזי שבהם. כך תפסו את מקומו של הסכסוך הישראלי-ערבי סוגיות אחרות דוגמת
ההקצנה הדתית והתפשטותו של הטרור האסלאמי, ואף עלייה של קבוצות אסלאמיות רדיקליות
ג'האדיות דוגמת אל-קאעדה ומאוחר יותר גם דאע"ש. אך לצד אלו גם משברים פנימיים
מבית ברבות ממדינות ערב, שחלקם הובילו להתמוטטות מוסד המדינה, להופעת שחקנים
לא-מדינתיים דוגמת חזבאללה או חמאס, ולבסוף לפרוץ מלחמות אזרחים עקובות מדם. ראוי
גם להזכיר את התחרות על השפעה ואף הגמוניה אזורית בין שתי מעצמות אזוריות
ישנות-חדשות, טורקיה ואיראן. זו האחרונה היא הדינמית, המתריסה והמעיזה מבין
השתיים, והצלחתה לבסס לה אחיזה בחלקים נרחבים של המזרח התיכון מטילה צל מאיים על
ישראל, אך גם על רבות משכנותיה הערביות. עלייתה לגדולה של איראן השיעית והמתח בינה
לבין חלקים גדולים של העולם הערבי, שברובו סוני, סימנו קו של שבר ושסע החוצה כיום
את העולם הערבי והמוסלמי לאורכו ולרוחבו.

מציאות מזרח-תיכונית זו מציבה
בפני ישראל אתגרים לא מעטים, אך פותחת בפניה חלון הזדמנויות למלא תפקיד של שחקנית
מובילה באזור, וממילא מאפשרת לה להוסיף ולקדם את יחסיה עם העולם הערבי שסביב לה,
על פי הנחת עבודה הולכת ומתחזקת כי בניין זה של דו-קיום ואף שיתוף פעולה
ישראלי-ערבי ניצב על קרקע יציבה, ולא על חולות נודדים.

ישראל
והעולם הערבי – ממלחמה לכינון שלום

יחסיה של ישראל עם העולם הערבי
סביב לה עמדו בעשורים הראשונים לקיומה בסימן סכסוך דמים, שראשיתו במאבק בין יהודים
לערבים על ארץ ישראל. זה החל עוד בשלהי התקופה העות'מאנית עם תחילתה של עלייה
יהודית לארץ ישראל, ונמשך ואף התעצם במהלך שנות המנדט הבריטי בארץ ישראל. שיאו
במלחמת העצמאות במאי 1948, שהסתיימה בתבוסה כפולה לצד הערבי: תבוסתם של ערביי ארץ
ישראל, שרבים מהם הפכו אז לפליטים במדינות ערב השכנות, אך גם תבוסתן של מדינות
ערב, שרבות מהן שיגרו את צבאן להשתתף בלחימה בארץ ישראל, במטרה מוצהרת למנוע את
הקמתה של מדינה יהודית בה (מוריס, 2003).

כך הפך המאבק בין יהודים
לערבים בארץ ישראל לסכסוך בין ישראל לבין העולם הערבי, ולמעשה לתלכיד של סכסוכים
בין ישראל לבין שכנותיה הערביות, שכל אחד מהם התפתח בנתיב משל עצמו. כך הסכסוך בין
ישראל לבין מצרים, זה שהתנהל בין ישראל לסוריה ועוד. סכסוכים אלו היו קשורים זה
בזה וכולם נגעו כמובן בשאלה הפלסטינית, ובכל זאת כל אחד מהם התפתח, הסלים והתפרץ -
ובמקרה המצרי והירדני אף מצא את פתרונו - בנתיב נפרד משלו.

נקודת המוצא של הצד הערבי
לסכסוך הייתה סירוב נחוש ונחרץ להכיר בזכות קיומה של ישראל באזור, וממילא, לכונן
עימה יחסי שלום. את הסרבנות הערבית הזינה האמונה כי חיסולה של ישראל הוא לא רק
"הכרח היסטורי", בשל היותה של ישראל בעיניהם של הערבים ישות תוקפנית
ושואפת התפשטות, אלא מטרה בת-השגה ומימוש, גם אם בטווח הארוך, בשים לב למקורות
החולשה שלה ובראשם מאזן דמוגרפי הנוטה לצד הערבי (הרכבי, 1968).

אלא שבחלוף השנים הלכו ונסדקו
חומות האיבה והעוינות שהקיפו את ישראל, והעולם הערבי החל להשלים, הלכה למעשה, עם
קיומה ולגלות נכונות לסיים עימה את הסכסוך ואף לכונן עימה יחסים של שלום. מלחמת
ששת הימים ביוני 1967 ולאחריה מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 הן שסללו במידה רבה את
הדרך לשלום, משום שמוטטו את אמונתם של הערבים כי לטווח הארוך ניצחונם מובטח, ומשום
כך כל שעליהם לעשות הוא לדבוק בסטטוס קוו של לא שלום ולא מלחמה, אשר שרר בינם לבין
ישראל. לערבים התחוור גם כי אם ברצונם להחזיר לידיהם את השטחים שאיבדו במהלך מלחמת
ששת הימים, ואם ברצונם להגיע לליבה ואף לכיסה של ארצות הברית כדי להתמודד עם בעיות
חברה וכלכלה מבית, עליהם להגיע להסדר שלום עם ישראל.

נשיא מצרים אנואר א-סאדאת היה
הראשון לסדוק את חומת העוינות והאיבה הערבית לישראל, כשהגיע לביקורו ההיסטורי
בירושלים בנובמבר 1977. בעקבות הביקור חתמו שתי המדינות על הסכם שלום ביניהן במארס
1979 (Stein, 1999). בעקבות
תבוסתו של סדאם חוסיין במלחמת המפרץ באביב 1991 והתמוטטותה של ברית המועצות בשלהי
אותה שנה נפתח, כדברי מזכיר המדינה האמריקאי דאז ג'יימס בייקר, חלון הזדמנויות
היסטורי לקידום פתרון מדיני לסכסוך ישראל-ערב. באוקטובר 1991 התכנסה במדריד ועידת
שלום שפתחה פרק חדש ביחסי ישראל והעולם הערבי, ובעקבותיה החל משא ומתן לשלום בין
ישראל לבין שכנותיה הערביות, ואף בינה לבין הפלסטינים (בנצור, 1997).

תהליך השלום הישראלי-ערבי
הוביל לחתימה על הסכם שלום בין ישראל לבין ירדן באוקטובר 1994, ועוד קודם לכן,
באוקטובר 1993, לחתימה על הסכם אוסלו בין ישראל לבין אש"ף. הסכם אוסלו נועד
לפרוץ את הדרך להשגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני על בסיס הכרה הדדית של ישראל
והפלסטינים בהנהגת אש"ף - כל צד בזכויות הלאומיות של הצד האחר. תהליך השלום הישראלי-ערבי
כלל גם נתיב רב-צדדי שבמסגרתו קודם שיתוף פעולה כלכלי בין ישראל למדינות ערב ואף
מוסדו קשרים דיפלומטיים, גם אם בדרג נמוך, בינה לבין כמה מדינות ערביות דוגמת
תוניסיה, מרוקו, עומאן וקטר.

העולם הערבי וישראל – בצל שקיעת הערביוּת, היחלשות מדינות ערב ועליית כוחן של איראן וטורקיה

השינוי בעמדה הערבית כלפי
ישראל, שהוביל בסופו של דבר לחתימתם של הסכמי שלום בין ישראל לאחדות משכנותיה
הערביות, עמד בסימן שקיעתה של הערביות ככוח מוביל בעולם הערבי. מותו של נאצר,
מנהיגה הבלתי מעורער באותן שנים של הלאומיות הערבית, בספטמבר 1970, ועוד קודם לכן
התבוסה שנחל במלחמת ששת הימים, בישרו את סופו של ה"נאצריזם" ושל מאבקה
של מצרים בהנהגתו של נאצר להשפעה ואף להגמוניה בעולם הערבי. את מקומה של הערביות,
שכשלה בניסיון להביא לאיחוד ולאחדות בשורות הערבים ולהביס את ישראל, תפסו
אידיאולוגיות ותפיסות עולם מתחרות ובראשן האסלאם (Ajami, 1978/79, 1981; Susser, 2003)

הקשיים מבית בתחומי החברה
והכלכלה, שאליהם נקלעו חלקים נרחבים של העולם הערבי, הם שעמדו בבסיס כישלון זה.
קשיים אלו היו נעוצים בגידול מואץ של האוכלוסייה ובקושי לחולל מודרניזציה ולקדם את
הכלכלה והחברה שנותרו בנחשלותן, והותירו את העולם הערבי הרחק מאחור בפיגור הולך
וגדל ביחס לחלקים אחרים של העולם. אין ספק כי היעדרן של פתיחות ודמוקרטיה תרם אף
הוא לכישלון (Ayubi, 1996).

קשיים אלו שפקדו את מדינות ערב
הניעו כל אחת מהן להעניק עדיפות לאינטרסים המדינתיים הפרטיקולריים שלהן, וממילא של
השליט ושל משטרו, על פני האינטרס הכל-ערבי הממוקד בשאלה הפלסטינית. שאלה זו איבדה
אפוא ממרכזיותה ומחשיבותה והתוצאה הייתה נכונות ערבית, ולכל הפחות נכונות של כמה
ממדינות ערב, ליישב את הסכסוך עם ישראל ולקדם מערכת יחסים מדיניים, ביטחוניים ואף
כלכליים עימה (Sela, 1998).

נוכח צילה המאיים של איראן גברה הנכונות של רבות ממדינות ערב המתונות דוגמת מדינות המפרץ להדק את שיתוף הפעולה עם ישראל, ואף להסתייע בה למול האיום האיראני.

יצוין כי ישראל לא הייתה
הנשכרת היחידה מהשינויים שהתחוללו במפת המזרח התיכון. בעשור הראשון של המאה ה-21
בלטו שני כוחות אזוריים חדשים-ישנים שביקשו לקדם את מעמדם באזור, הלא הן איראן
וטורקיה. שתי מדינות אלו נתפסו באזור כממשיכות דרכן של שתי אימפריות, האימפריה
העות'מאנית והאימפריה הפרסית - הספווית ולאחריה הקאג'ארית, שנאבקו זו בזו במשך
מאות בשנים. העות'מאנים שלטו במזרח התיכון במשך קרוב לחמש מאות שנים, למן ראשית
המאה ה-16 ועד סיומה של מלחמת העולם הראשונה, עת האזור נפל לידי מעצמות המערב
בריטניה וצרפת.

עתה התאפשר לשתי אלו לנסות
לחדש ימיהן כקדם. בטורקיה דרך כוכבו של רג'יפ טייפ ארדואן, מנהיגה הכריזמטי של
מפלגת ה-AKP, שהצליח להעניק
לטורקיה יציבות פוליטית, ובחסותה של זו גם שגשוג כלכלי. בניגוד לממשלים טורקיים
קודמים, למעשה מאז ימי אטאטורק, מייסדה של הרפובליקה הטורקית, ראה ארדואן במרחב
הערבי והמוסלמי - ולא באירופה - יעד פעולה מועדף בעבורו. הוא ניסה לנצל את אופייה
האסלאמי של מפלגתו כדי לקדם את מעמדה של טורקיה ואת מעמדו שלו בעולם הערבי תוך
הסתייעות במפלגות אסלאמיות, לרוב כאלו המשתייכות לזרם 'האחים המוסלמים', שחיזקו
בצל אירועי האביב הערבי את מעמדן, ובכמה מקרים הגיעו אלו לשלטון ואחזו בו לזמן מה
(כך חמאס ברצועת עזה, כך האחים המוסלמים במצרים וכך תנועת הנהדה בתוניסיה) (Tol, 2019).

אף איראן יצאה נשכרת מהשינויים
שהתחוללו במרחב המזרח-תיכוני. ראוי להזכיר כי שאיפותיה של טהראן להשפעה ואף
להגמוניה, כמו גם לכינונו של מרחב ביטחון המשתרע מהרמה האיראנית ועד לחופי הים
התיכון, החלו כבר לפני עשרות ואף מאות בשנים, והן גם שהניעו את משטרו של השאה,
שקדם למשטר האייתולות השולט כיום באיראן. למותר לציין כי איראן יצאה נשכרת גם
ממלחמותיה של ארצות הברית באזור, תחילה באפגניסטן בחורף 2001 ומאוחר יותר בעיראק
באביב 2003, שהובילו למיטוט משטר הטאליבאן באפגניסטן ומשטרו של סדאם חוסיין
בעיראק. שני אלו היו אויבים מרים של איראן, ולזמן מה בלמו את שאיפות ההתפשטות שלה
מזרחה ומערבה. במיוחד ראוי לציין את מפלתו של סדאם חוסיין ואת מיטוטה של המדינה
העיראקית, שדרכה ביקשה עתה איראן לחדור אל מרחבי הסהר הפורה. שקיעתה של ארצות
הברית בבוץ האפגני ובזה העיראקי סייעה אף היא בידי טהראן להיבנות מן הריק ומהחלל
שהותירו אחריהם האמריקאים, ולחזק את כוחה. מכיוון שאיראן היא מדינה שיעית המבקשת
לקדם את האסלאם השיעי ואף מנצלת אותו כדי לבסס לעצמה מעמד בקרב קהילות שיעיות
ברחבי העולם הערבי, הרי עלייתה לגדולה נתפסה כעלייתו של עולם השיעה, הבאה על חשבון
עולם הסונה. מאמציה של טהראן לפתח יכולת גרעין כמו גם מעורבותה בפעילות טרור
ובפעילות חתרנית בקרב קהילות ערביות שיעיות, שנועדה לערער את היציבות ברבות
ממדינות ערב, ובמיוחד מדינות המפרץ דוגמת ערב הסעודית או בחריין ואף כווית - כל
אלו יצרו במדינות אלו תחושה של איום והגבירו את חששן מפני איראן (Saikal, 2019).

נוכח צילה המאיים של איראן גברה הנכונות של רבות ממדינות ערב המתונות דוגמת מדינות המפרץ להדק את שיתוף הפעולה עם ישראל, ואף להסתייע בה למול האיום האיראני. כזכור, עוד בשנות ה-90 של המאה הקודמת, בצל תהליך השלום הישראלי-ערבי שהובילה ארצות הברית, החל דיאלוג בין ישראל לבין מדינות המפרץ שבמסגרתו כוננו ערוצים של שיתוף פעולה מדיני וביטחוני בין שני הצדדים, והתרחבו מאוד קשרי הסחר והכלכלה שהתנהלו עד אז בפרופיל נמוך ובהיקף מצומצם . שתיים ממדינות המפרץ – עומאן וקטר – אירחו מדינאים ישראלים לביקורים רשמיים, דוגמת ביקורו של ראש הממשלה שמעון פרס בדוחא בירת קטר בראשית שנת 1996, וכן פתחו משרדים דיפלומטיים בישראל ואישרו לה לפתוח נציגויות משלה בשטחיהן (גוז'נסקי, 2009).

ישראל
והערבים – דיאלוג של אין ברירה

אלא שההנחה כי תהליך השלום בין
ישראל לבין שכנותיה הערביות חצה את נקודת האל-חזור, וכי השגת שלום בין הצדדים היא
בעיקרו של דבר שאלה של זמן קרסה ולא עמדה במבחן המציאות. במארס 2000 הגיעו שיחות
השלום בין ישראל לבין סוריה למבוי סתום. גם ישראל והפלסטינים כשלו במאמציהם לגשר
על הפער בין העמדות הישראליות לאלו הפלסטיניות. בספטמבר 2000 פרצה אינתיפאדת אל-אקצא
וזו העמיקה את הפער בין ישראל לבין הפלסטינים, ואף הסיגה לאחור את יחסיה של ישראל
עם רבות ממדינות ערב.

האמונה שפתרון הסכסוך הוא
בבחינת "כורח היסטורי" הועמדה במבחן או אף נכזבה בשנת 2000, לא רק בשל
פרוץ האינתיפאדה השנייה אלא גם בשל נסיגת ישראל מלבנון בסיומן של 18 שנות מעורבות
ונוכחות של הצבא הישראלי במדינה זו. נסיגה זו באה בצל כישלונה של ישראל להתמודד עם
ארגון חזבאללה ונועדה להביא להפסקת החיכוך המדמם עימו בדרום לבנון.

חסן נסראללה מנהיג חזבאללה
מיהר להציג את הנסיגה החד-צדדית של ישראל מדרום לבנון כנקודת מפנה היסטורית במאבק
הישראלי-ערבי, שהרי לדבריו עלה בידי חזבאללה להשיג את אשר לא עלה בידי שום מדינה
או צבא ערבי כלשהם עד אז – סילוקה של ישראל משטח שבו החזיקה, בלא כל תנאי או
תמורה, לא כל שכן מבלי שהצד הערבי יתחייב להסדר או להסכם שלום עימה. עוד הסביר
נסראללה כי מה שהתרחש בלבנון מוכיח שאפשר להבטיח שגשוג כלכלי ולקיימו שלא באמצעות
שלום או באמצעות מחויבות לוושינגטון, אלא ההפך הגמור מכך. יתרה מכך, נסראללה אף
התפאר כי בידי חזבאללה מצויים המפתח או אף הנוסחה שמעתה ואילך יאפשרו לערבים לגבור
על ישראל – נוסחה המבוססת על איתור עקב אכילס של ישראל של ראשית שנות האלפיים –
העייפות וההתשה שחשה החברה הישראלית ואף רגישותה המופרזת לחיי חייליה, כפי שהראו
ההתרחשויות הללו (זיסר, 2009).

ביום 26 במאי 2000 נשא נסראללה
נאום ניצחון בעיירה בינת ג'ביל, שממנה נסוג צה"ל ימים אחדים קודם לכן. נאום
זה נודע לימים כ"נאום קורי העכביש", ובו הוסיף נסראללה והשתבח כי
"כמה מאות של לוחמי חזבאללה אילצו את המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון להניף
את דגל התבוסה... תמה התקופה שבה הפחידו הציונים את הלבנונים ואת הערבים....
ישראל, שברשותה נשק גרעיני וחיל אוויר שהוא החזק ביותר באזור, ישראל זו – חלשה
יותר מקורי עכביש" (חזבאללה, 2000).

תוצאות מלחמת לבנון השנייה
בקיץ 2006 אך חיזקו לכאורה תפיסה זו של חזבאללה בדבר חולשתה של ישראל. אומנם
המלחמה הייתה רחוקה מלהיחשב ניצחון של חזבאללה, אך הארגון רשם בה הישגים לא מעטים,
ונוסף על כך נחשפו בה מגבלות כוחה של ישראל וכמה מחולשותיה (הראל, יששכרוף, 2008).
ואכן, בנאום "הניצחון האלוהי" שנשא בעקבות סיום המלחמה ב-16 באוגוסט
2006 שב נסראללה וקבע כי מלחמת לבנון השנייה היא נקודת מפנה היסטורית בתולדות
הסכסוך הישראלי-ערבי (חזבאללה, 2006).

השתלטותו של חמאס על רצועת עזה
בפברואר 2007 נתפסה לכאורה אף היא כהוכחה להיפוך המגמה בעולם הערבי - מהתפייסות
והשלמה בחזרה אל העוינות והאיבה, ובעיקר חוסר נכונות להתפייס עם ישראל כבעבר.

אמת, כישלון המאמץ לקדם הסכם
שלום בין ישראל לבין הפלסטינים, ובעקבות זאת פרוץ גל של אלימות (האינתיפאדה
השנייה) בלם ואף הסיג לאחור את היחסים בין ישראל לבין מדינות ערב. עם זאת, הסכמי
השלום בין ישראל לבין מצרים וירדן שרדו באתגר, וכך גם ערוצי התקשורת בין ישראל
לבין מדינות ערביות נוספות, ובראשן מדינות המפרץ.

אלו האחרונות ובראשן ערב
הסעודית השקיעו מאמצים ניכרים בניסיון להשיב את תהליך השלום אל מסלולו, ואף לקדמו.
במסגרת זו הן הניחו על השולחן יוזמות שונות שהבולטת שבהן היא יוזמת השלום הערבית
משנת 2002, אשר נועדה לחלץ את תהליך השלום מן הבוץ, תוך שמדינות ערב מעניקות כסות
וחסות לפלסטינים ובכך מקילות עליהם לקבל פשרות כואבות, ומנגד מבטיחות לישראל את
התמורה שבה רצתה - נורמליזציה ביחסיה עם העולם הערבי והמוסלמי כולו (Fuller, 2002). אלא שהיוזמה הערבית הייתה רחוקה
מלענות על דרישותיה של ממשלת ישראל ולא התקבלה על ידה. מאוחר יותר, במהלך מלחמת
לבנון השנייה בין ישראל לבין חזבאללה בקיץ 2006, צידדו רבות ממדינות המפרץ - אך לא
רק הן - כמעט בגלוי בעמדה הישראלית ובלחימה נגד חזבאללה בלבנון. לבסוף, בשלהי
העשור הראשון של המאה ה-21, כאשר נדונה האפשרות שישראל תתקוף את מתקני הגרעין של
איראן כדי למנוע ממנה השגת נשק גרעיני, שבו רבות ממדינות ערב והעניקו לישראל
תמיכה, גם אם עקיפה ומרומזת (קידר, 2018).

ראוי להזכיר כי האיום האיראני
נתפס כמוחשי, מיידי ואף הולך ומתעצם בעיני מדינות המפרץ ובראשן ערב הסעודית,
בחריין ואיחוד האמירויות. בסופו של דבר מדובר היה באתגר מבית בשטחיהן או בשכנות
מיידית להן, ולא רק בנעשה בזירות רחוקות דוגמת לבנון - שבה ניסה הארגון להשליט
עצמו על המערכת הפוליטית במדינה ולאתגר את האוכלוסייה הסונית במדינה זו ואת
מנהיגיה, שהיו ברובם בני חסותה של ערב הסעודית, דוגמת סעד א-דין אל-חרירי
(השתלטותו של חזבאללה על מערב ביירות במאי 2008) - ולא רק בסוריה שהידקה בהנהגת
שושלת אסד העלווית את בריתה האסטרטגית עם טהראן, ואפילו לא רק בעיראק, שבה הכתה
ההשפעה האיראנית שורשים עמוקים בקרב האוכלוסייה השיעית במדינה.

זה היה כנראה הרקע להעמקה
ולהרחבה של אפיקי הידברות בין ישראל לבין אחדות ממדינות המפרץ, ובראשן ערב
הסעודית. ואכן בתקשורת דווח על ניצני שיתוף פעולה חשאי בין ישראל לערב הסעודית
במסגרת המאמץ של שתי המדינות לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית. כך למשל דווח על
פגישות בין בכירים ישראלים ובהם ראש הממשלה אהוד אולמרט לבין בכיר סעודי, ככל
הנראה היה זה הנסיך בנדר בן סולטאן ששימש בשעתו ראש המודיעין הסעודי, וכן על ביקור
של ראש המוסד מאיר דגן בריאד. כמו כן רבו הדיווחים בתקשורת על אודות מאמץ להשיג
תיאום ביטחוני בין שתי המדינות בנוגע לאפשרות של פעולה צבאית ישראלית נגד מתקני
הגרעין של איראן ("Israel 'held secret talks…", 2006).

לצד זאת גם התקדמו יחסיהן הכלכליים של ישראל ומדינות המפרץ, הגם שבאופן
צנוע למדי. במהלך העשור הראשון של שנות האלפיים הפך גוש מדינות המפרץ ליעד השלישי
בגודלו לסחורות ישראליות במזרח התיכון, אחרי הרשות הפלסטינית וטורקיה. הסחר עם
מדינות אלו נעשה לרוב באמצעות צד שלישי - דבר שהקשה על קבלת נתונים סטטיסטיים
מעודכנים - אך היקפו הוערך ביותר מ-500 מיליון דולר לשנה. יש להניח עם זאת כי
היקפו הריאלי היה גבוה מן המדווח. בתקשורת גם דווח מפעם לפעם כי חברות המייצרות מוצרים ביטחוניים –
ידע, טכנולוגיה או אמצעי לחימה - קיימו קשרים ענפים עם מדינות המפרץ אלו. מגמה זו
של שיתוף פעולה כלכלי הלכה וגברה לאור הפיכתה של ישראל למובילה עולמית בתחומי
הביון והסייבר (זקן, 2019; Atkins, 2018 ; Levingston, 2019 ).

האביב
הערבי ושברו

העשור האחרון עומד בסימנם של
אירועי האביב הערבי שפרצו בחורף 2010, ובכך ניתן לראות נקודת שבר ומפנה בתולדות
האזור שהובילה לשרטוט מחדש של פניו, וממילא גם של מפת היחסים שבין ישראל לבין
שכנותיה הערביות. האביב הערבי ערער את היציבות ברבות ממדינות ערב ואף מוטט כמה מן
המשטרים ששלטו בהן ביד רמה במשך עשרות בשנים. בשיאו הוא אף נתפס כמציב סימן שאלה
באשר לתקפותה של מפת הגבולות, וממילא של הסדר המדינתי שהתקיים במרחב הערבי לאורך
המאה ה-20, מאז סוכם ונקבע בוועידת סאן רמו באפריל 1920 (מיכאל, גוז'נסקי, 2016).

לרגע נדמה היה כי העולם הערבי
הולך בעקבות חלקים אחרים בעולם דוגמת מזרח אירופה או דרום אמריקה, שבהם הובילו
צעירים חסרי מנוח מהלך של שינוי ואף דמוקרטיזציה. מכאן נבע גם השימוש במונח 'האביב
הערבי' לתיאור הטלטלה שפקדה את העולם הערבי. מונח זה, שמקורו בשיח התקשורתי ואף
האקדמי במערב, לימד על התקווה כי טלטלה זו תוביל למיטוטו של הסדר הפוליטי והחברתי
שהתקיים בעולם הערבי, וממילא תקדם את החברות הערביות לעבר עידן של דמוקרטיה
ונאורות ועקב כך אלי יציבות פוליטית, שגשוג כלכלי, ביטחון וצדק חברתי ((Bayat, 2017. אלא שלמזרח התיכון ייחודיות משלו,
וכך הוחלף הגל הליברלי-פרוגרסיבי בגל אסלאמי שנישא בידי הכוחות האסלאמיים במרחב.
מאוחר יותר הוחלפו המחאות והמהפכות במלחמות אזרחים עקובות מדם, שהביאו עימן מציאות
של חוסר יציבות, היעדר ביטחון ואף כאוס (גוברין, 2016; פודה, וינקלר, 2017; רבי,
2017).

בתוניסיה ובמצרים מוטט כידוע
שלטונם של הנשיאים זין אל-עאבדין בן עלי ושל חוסני מובארכ. לזמן מה נטלו מפלגות
אסלאמיות את השלטון לידיהן, אך לבסוף שבו שתי מדינות אלו אל נקודות ההתחלה שבה
נמצאו ערב פרוץ האביב הערבי בהן. בתוניסיה שבו הכוחות החילוניים לכס השלטון, חלקם
כאלו שנטלו חלק בשלטונו של בן עלי, ואילו במצרים שב הצבא ונטל את השליטה לידיו
בהפיכה צבאית שביצע ביוני 2013 שר ההגנה עבד אל-פתאח א-סיסי. הפיכה זו הפילה את
שלטונו של איש 'האחים המוסלמים' מוחמד מורסי והכתירה את סיסי לשליטה של המדינה.
בלוב ובתימן, לעומת זאת, הביא מיטוט המשטרים השולטים במדינות אלו להתמוטטותן של המדינות
ולפרוץ מלחמת אזרחים עקובה מדם.

בתימן השתלטו בספטמבר 2014
כוחות הנאמנים לזרם החות'י (הנמנה עם הפלג הזיידי השיעי וקרוי על שם מייסד זרם זה,
חוסיין אל-חות'י) על הבירה צנעא. איראן הפכה לתומכת העיקרית של החות'ים בקרב
שניהלו על השליטה בתימן, ובכך היה משום התממשותו של חלום הבלהות הסעודי בדבר
הפיכתה של מדינה זו, המצויה בחצרה האחורי של הממלכה, לבסיס קדמי של איראן, שממנו
היא יכולה לאיים בירי טילים על עריה של ערב הסעודית, ואף לנסות ולחסום את השייט
במצרי באב אל-מנדב שבפתחו של הים האדום. החשש מפני הח'ותים כמו גם מפני איראן, אשר
הלכה והעמיקה את מעורבותה בתימן תוך שהיא מסתייעת בארגון חזבאללה, הוביל להתלכדות
של מדינות המפרץ בהובלתה של ערב הסעודית. אלו פתחו במארס 2015 במבצע 'סופת
הנחישות', שנועד לבלום בדרך של תקיפות אוויריות את השתלטות החות'ים על המדינה ואף
לשלול מידי איראן את המאחז שקיוותה לרכוש לעצמה בדרום חצי האי ערב ולפתחו של ים
סוף. אלא שלא עלה בידי הסעודים להשיג הכרעה. ערב הסעודית שקעה אפוא בביצה התימנית
ומצאה עצמה נתונה במערכה מתמשכת, שאך החריפה את האתגרים הביטחוניים שניצבו בפניה
נוכח התגייסותה של טהראן לסייע לח'ותים במאבקם בסעודים Gordon, 2018)). הצהרתו של ראש ממשלת ישראל בנימין
נתניהו באוקטובר 2019, שלפיה איראן הציבה על אדמת תימן טילים מתקדמים העשויים
לפגוע במטרות ישראליות, לימדה כי תימן הפכה למקור לדאגה לא רק בעבור ערב הסעודית
אלא גם בעבור ישראל (אייכנר, פרידסון ופוקס, 2019).

בסוריה, לעומת זאת, שרד השליט
בשאר אל-אסד על כסאו, אולם במאבק ההישרדות שלו הוא גרר את ארצו למלחמת אזרחים
ממושכת ועקובה מדם שבמהלכה נהרגו למעלה מחצי מיליון סורים, ועוד מיליונים הפכו
לפליטים מחוץ לארצם. חשובה יותר הייתה העובדה כי ניצחון זה של בשאר אל-אסד הושג
הודות להתגייסותן לצידו של רוסיה ואיראן החל בספטמבר 2015. מעורבותן של שתי אלו
במלחמה בסוריה הפכה אותן לבעלות השפעה ושליטה על הנעשה במדינה זו (זיסר, 2020).

מוסקבה השכילה אפוא לשוב ולמלא
תפקיד מרכזי בשרטוט מפת האזור ובעיצוב דמותו, באופן העולה בקנה אחד עם האינטרסים
ועם המטרות ההיסטוריות ארוכות הטווח שלה במזרח התיכון. עלייתה של מוסקבה באה על
חשבונה של וושינגטון. בסופו של דבר, פרוץ האביב הערבי בישר את סיומה של תקופה
ממושכת של "פקס אמריקנה" במזרח התיכון, שהחלה עוד בשנת 1991 בעקבות סיום
מלחמת המפרץ באביב של אותה שנה, וביתר שאת עם התפרקותה של ברית המועצות בדצמבר
אותה שנה. זאת משום שארצות הברית - בתקופת שלטון אובמה ומאוחר יותר גם בשלטון
טראמפ - נתפסה כמי שמבקשת לנתק עצמה מן האזור ובעיותיו.

אלא שהכאוס שהשליט עצמו ברחבי העולם הערבי, כמו גם מאמציהם של המשטרים הערביים להוסיף ולשרוד בשלטון נוכח האיומים שניצבו בפניהם - בכל אלו היה דווקא כדי לחזק את מעמדה של ישראל ואף להביא לדחוף אחדות ממדינות ערב, ובראשן ערב הסעודית ועימה כמה ממדינות המפרץ ואף מצרים וירדן, לשתף עימה פעולה בנושאים בעלי עניין וחשיבות עבורן.

רוסיה לא פעלה בחלל ריק
וכשחקנית יחידה באזור. איראן ושלוחיה, הנמנים כולם עם אותו "ציר רדיקלי"
ושמא "ציר שיעי" שקרם עור וגידים בעשורים האחרונים במזרח התיכון, הם
שהיוו פלטפורמה ואף גורם מסייע בידי הרוסים בדרכם חזרה לתפוס את מקומם בזירת המזרח
התיכון. מכל זה עולה כי האביב הערבי, שבו ביקשו רבים באזור ומחוצה לו לראות משום
ביטוי להתעוררות או אף לתחייה מחודשת של המרחב הערבי-סוני נוכח האתגר השיעי הניצב
לפתחו, לא רק שלא הביא להחלשת הציר השיעי באזור אלא דווקא חיזק אותו. שהרי לצד
רוסיה ותוך שיתוף פעולה הדוק עימה הפכה איראן לשחקנית בעלת חשיבות בחלקים נרחבים
של המזרח התיכון, ויותר מכך, לגורם כוח הנתפס בידי רבים באזור ומחוצה לו ובמיוחד
באירופה כגורם התורם ליציבותו של המזרח התיכון, הגם שתוך - ושמא במחיר - קידום
מטרותיה של טהראן במרחב זה Bolan, 2018).

טהראן השכילה אפוא לנצל את המציאות הכאוטית באזור כדי לבסס לעצמה אחיזה בעיראק ובסוריה, ואפילו בתימן. התחזקותה של איראן נתפסה בידי מדינות ערביות רבות, ובראשן ערב הסעודית ומדינות המפרץ, כאיום עליהן. הן פנו לישראל, בראותן בה שחקנית אזורית בעלת חשיבות ואף בעלת ברית ושותפה אפשרית למול האיום הגובר מצידה של טהראן. ראוי לציין כי גם ישראל נתפסה בתחילת הדרך כמי שעשויה להיפגע מן האביב הערבי, שהרי זה הוביל למיטוט משטרים שנתפסו כבעלי בריתה, וראשון להם משטרו של חוסני מובארכ, נשיא מצרים. המגמה שהסתמנה במהלך השנים הראשונות של האביב הערבי, של התחזקות תנועות אסלאמיות דוגמת האחים המוסלמים, שאף תפסו את השלטון במצרים ושלטו בה למשך כשנה, נתפסה אף היא כהתפתחות שלילית העלולה להטיל צל ואף ליצור איום על ישראל. אלא שהכאוס שהשליט עצמו ברחבי העולם הערבי, כמו גם מאמציהם של המשטרים הערביים להוסיף ולשרוד בשלטון נוכח האיומים שניצבו בפניהם - בכל אלו היה דווקא כדי לחזק את מעמדה של ישראל ואף להביא לדחוף אחדות ממדינות ערב, ובראשן ערב הסעודית ועימה כמה ממדינות המפרץ ואף מצרים וירדן, לשתף עימה פעולה בנושאים בעלי עניין וחשיבות עבורן. שיתוף פעולה זה הזכיר במידה רבה את ברית הפריפריה, ובאופן מעשי יותר מערך חשאי של שיתופי פעולה, לרוב בתחומי המודיעין והביטחון, שכוננה ישראל בשלהי שנות ה-50 יחד עם אתיופיה, טורקיה ואיראן מול כוחו העולה של הנשיא המצרי גמאל עבד אל-נאצר (אלפר, 2015). אלא שהפעם מצרים לא הייתה זו שכלפיה מכוון שיתוף פעולה זה, אלא שותפה חשובה במערכת קשרים זו, לצד מדינות נוספות שאיחדו כוחות יחדיו מול צילה המאיים של איראן ואולי אף מול שאיפות ההגמוניה הטורקיות, ולבסוף במאמץ ללחום ולבלום את הטרור האסלאמי שהרים ראש במרחב הערבי.

ראוי להזכיר כי טורקיה, המדינה
הסונית הגדולה, גם אם אינה ערבית, הייתה יכולה לכאורה לשמש ציר למהלך אזורי כולל
של מדינות מתונות סוניות ופרו-מערביות, בניסיון לעמוד בפני איראן ואף לבלום אותה.
אלא שלא כך קרה. יוזכר כי טורקיה כוננה בראשית שנות ה-90 ברית הדוקה עם ישראל, אלא
שזו הגיעה לקיצה עם עלייתו לשלטון של ארדואן. טורקיה מצידה ניסתה כידוע לנצל את
האביב הערבי ולרכוב על הגל האסלאמי, שנראה כאילו עשוי לשטוף את מדינות ערב. אלא
שתבוסת האחים המוסלמים הייתה גם תבוסה לטורקיה, שנותרה עם חצי תאוותה בידה. בכל
מקרה גחמותיו של ארדואן, ששעבד לא פעם את מדיניות החוץ הטורקית לגחמותיו האישיות
או לאינטרסים האישיים והפוליטיים שלו, מנעו מהמדינה למנף את המשבר לחיזוק מעמדה,
הגם שלא פעם גילתה אנקרה אי-שביעות רצון נוכח התחזקות איראן - המתחרה האזורית וגם
השיעית הגדולה (Schanzer,
Tahiroglu,
2016).

בשיתוף פעולה זה יש כדי להניח יסודות לשיתוף פעולה אזורי נרחב יותר באגן הים התיכון, הן של ישראל והן של מדינות ערב עם שחקניות נוספות, דוגמת הקשר המתהדק בין ישראל ואף מצרים לבין קפריסין ויון.

דוגמה לכך הייתה מדיניותה של
אנקרה כלפי ישראל ומצרים - שתי שחקניות אזוריות חשובות. בשל השימוש שעשתה טורקיה
בסוגיה הפלסטינית, יחסיה עם ישראל הועכרו מאוד ואף חל נתק ממושך בעקבות תקרית משט
הספינה מאוי מרמרה, ומאוחר יותר בשל רטוריקה אנטי-ישראלית פרועה של ארדואן. ואילו
בכל האמור במצרים, ארדואן סירב להכיר בלגיטימיות של ההפיכה שביצע הצבא בהנהגתו של
א-סיסי נגד שלטון האחים המוסלמים ביוני 2013, והדבר הביא לקרע ואף לנתק ביחסי שתי
המדינות. מעורבותה הגוברת של טורקיה במלחמה בלוב בחודשים האחרונים של שנת 2019,
כמו גם ניסיונה לקבוע עובדות מוגמרות בכל האמור בבעלות על מימי הים בתיכון באזורים
הנושקים למצרים - ושבהם אמור לעבור גם צינור הגז מישראל דרך קפריסין ויוון אל
אירופה - שבו והעלו את המתח בין קהיר לאנקרה ואיימו לערב בסכסוך זה גם את ישראל
(בן ישי, 2019).

הריק והחלל שנוצרו באזור, ומנגד הצל המאיים של איראן ויהיה מי שיאמר גם של
טורקיה, חייבו אפוא את ישראל ואת מדינות האזור להגביר את שיתוף הפעולה ביניהן (Jones, Petersen, 2013). גם במקרה
זה, כמו בברית הפריפריה 60 שנה קודם לכן, לא היה מדובר בברית ממוסדת ורשמית אלא
במסכת חשאית של שיתופי פעולה, לרוב בעלי רקע מודיעיני וביטחוני. ראוי להזכיר כי
ישראל ניצלה את המלחמה בסוריה כדי לתקוף משלוחי נשק שאיראן ביקשה להעביר דרך סוריה
אל חזבאללה, ומאוחר יותר גם את הבסיסים שהקימה איראן על אדמת סוריה בעבור כוח
אל-קודס של משמרות המהפכה, או בעבור המיליציות השיעיות שהביאה כדי ללחום בסוריה.
ישראל נחלה הצלחה חלקית לפחות במאבקה זה, שכן איראן היססה לצאת לעימות כולל וישיר
עימה, הסיגה מעט את כוחותיה מן הגבול הישראלי-סורי ואף נמנעה מקידום מהלך ההתבססות
שלה בעומק שטחה של סוריה. המאבק הנחוש של ישראל בהתבססות האיראנית בסוריה נתפס
כאפקטיבי ואף כזה שהניב תוצאות והרתיע את איראן, ואף בלם לזמן מה את תהליך התבססותה
בסוריה. מכאן שהיווה מודל ודוגמה למדינות אחרות ששאבו השראה מנכונותה של ישראל
להתעמת עם איראן (Byman, 2018). למותר
לציין שהידוק הקשרים בין ישראל לבין מדינות המפרץ קיבל תוקף ומשמעות נוכח כוונתו
של הנשיא טראמפ להסיג את כוחותיה של ארצות הברית מסוריה, כחלק ממהלך אמריקאי כולל
של התנתקות מן המזרח התיכון שבו החל כבר ממשלו של הנשיא אובמה. רתיעתה של
וושינגטון לאורך קיץ 2019 מתגובה למעשי תוקפנות של איראן נגד מדינות המפרץ רק
חיזקה את הישענותן על ישראל. גם משחיסלו האמריקאים את מפקד כוח קודס קאסם סולימאני
על אדמת עיראק בראשית ינואר 2020, זכתה ישראל ברבות ממדינות ערב בחלק מן הקרדיט על
מהלך זה (Hall, 2019).

אמת, לשיתוף פעולה ישראלי-ערבי
זה מגבלות וחולשות ואף תקרת זכוכית שאותה יתקשו השותפות לעבור, ובמיוחד בהיעדר כל
התקדמות בתהליך המדיני בין ישראל לבין הפלסטינים. בישראל יש הגורסים כי מדובר
בשיתוף פעולה הניצב על חולות נודדים ואף מאוים דרך קבע נוכח היעדר עומק ביחסים בין
ישראל ובין שכנותיה הערביות, ובוודאי בכל האמור ביחס של דעת הקהל ואף של האליטות
במדינות אלו, להבדיל מהממסדים הביטחוניים המקדמים שיתוף פעולה זה.

ובכל זאת, שיתוף הפעולה המעמיק שבין ישראל ובין מדינות ערב יכול ללמד על פניו המשתנות של המזרח התיכון, כמו גם על המהפך שהתחולל ביחסי ישראל והעולם הערבי – מאיבה ועוינות, עבור להשלמה ונכונות לחיים בדו-קיום וכלה בשיתוף פעולה בעל ממדים אסטרטגיים, שעליו יתקשו מדינות ערב השותפות לו לוותר. יתרה מכך, בשיתוף פעולה זה יש כדי להניח יסודות לשיתוף פעולה אזורי נרחב יותר באגן הים התיכון, הן של ישראל והן של מדינות ערב עם שחקניות נוספות, דוגמת הקשר המתהדק בין ישראל ואף מצרים לבין קפריסין ויון.

כך למשל החלו ישראל ומצרים
ללחום יחדיו, בשיתוף פעולה צבאי הדוק שלא היה כדוגמתו נגד האיום שהציבה שלוחת
דאע"ש הפועלת בחצי האי סיני. דוגמה נוספת - דווח כי ישראל תקפה בשיתוף פעולה
עם הצבא המצרי מטרות של שלוחת דאע"ש בסיני וסיפקה לצבא המצרי מידע מודיעיני
שסייע לו במאבקו בקיצונים האסלאמיים. ביחסו של הציבור במצרים לא חל אומנם כל שינוי
ביחס לישראל, אבל אין ספק כי הממשל המצרי נעשה מחויב יותר ואף נכון יותר לשיתוף
פעולה חסר תקדים בתחומי הצבא והמודיעין ("Egypt, Israel in close cooperation…", 2019). גם
עם ירדן הידקה ישראל את שיתוף הפעולה הביטחוני ואף הצבאי, הן נוכח ניסיונותיו של
דאע"ש להיאחז ברצועת הגבול הסורית-ירדנית, אך גם נוכח כוונותיה של איראן לבסס
לעצמה אחיזה בסמוך לשטחה של ירדן.

שיתוף הפעולה התהדק גם בין
ישראל לבין מדינות המפרץ, ובראשן ערב הסעודית. לצד הידוק הקשרים הביטחוניים
והמודיעיניים נוסף לקשרים אלו גם ממד מדיני (Jones, Guzansky, 2019). דוגמה לכך נמצאה בנכונותה של ישראל
להיחלץ למען ערב הסעודית מול הממשל האמריקאי בעקבות פרשת רצח העיתונאי הסעודי
עדנאן חאשוקג'י, שיוחס ליורש העצר מוחמד בן-סלמן. ישראל גם הביעה נכונות לפעול
למען סודאן בעקבות פגישה היסטורית שהתקיימה בפברואר 2020 באנטבה שבאוגנדה, בין ראש
הממשלה בנימין נתניהו ויושב-ראש מועצת הריבונות המנהלת את ענייניה של סודאן, הגנרל
עבד אל־פתאח אל־בורהאן ("Netanyahu says Israeli airliners now overflying Sudan", 2020 ).
מדינות ערב מצידן נחלצו לסייע לוושינגטון לקדם את "עסקת המאה" שביקש
ממשל טראמפ לקדם במטרה להביא לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והן היו נכונות
להפעיל לחץ על הפלסטינים לקבל את ההצעה שהייתה כרוכה בעבורם בפשרות מכאיבות
(כספית, 2018). תגובתן של רבות ממדינות ערב לפרסום תוכנית השלום האמריקאית בשלהי חודש
ינואר 2020 הייתה מתונה ואף אוהדת, למורת רוחם של הפלסטינים. הן לא נרתעו אפוא מכך
שממשל טראמפ נתפס כמחויב לישראל, ואף הוביל עוד קודם לפרסום "עסקת המאה"
שורה של מהלכים חד-צדדיים דוגמת העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, הכרה בנוכחות
הישראלית ברמת הגולן ולבסוף ההכרזה כי ההתנחלויות הישראליות ביהודה ובשומרון אינן
מהוות הפרה של החוק הבינלאומי (רביד, 2017).

הסוגייה הפלסטינית חדלה אפוא לשמש שאלת מפתח, וחדלה גם להוות מחסום המונע כל התקדמות ביחסים בין ישראל לבין שכנותיה הערביות. אך היא עודנה מטילה את צילה על מערכת זו, וכאמור מהווה תקרת זכוכית שאותה קשה לחדור.

לצד הגברת שיתוף הפעולה הצבאי,
ובמידה מסוימת גם זה המדיני, ראוי לציין את שיתוף הפעולה הכלכלי שהתחזק הודות
לגילוי שדות גז לחופי הים התיכון. ישראל הייתה הראשונה לגלות ולנצל שדות גז, דבר
שהפך אותה לשחקנית חשובה. ישראל הפכה לספקית של גז לירדן לאחר שעוד קודם לכן,
במסגרת הסכם השלום מ-1994, קיבלה על עצמה לספק מים לממלכה ובמהלך השנים אף הגדילה
את המכסה, וחתמה גם על הסכמים לאספקת גז למצרים. מאמציה למנף תגליות אלו לקידום
יחסיה עם טורקיה לא עלו יפה, שכן עוינותו של ארדואן מנעה השגת הסכם לייצא גז זה
לאירופה דרך טורקיה. כתחליף בחרה ישראל בערוץ היווני-קפריסאי לקידום יצוא של גז
לאירופה. קשרים כלכליים אלו היו חלק ממערכת עמוקה יותר של קשרים שנטוו בין ישראל
לבין שתי מדינות אלו, בלא ספק בצל החשש של שלושתן מפני טורקיה בהנהגת ארדואן (Karbuz, 2017).

יצוין אגב כי מערך הבריתות
האזורי שישראל מקווה לכונן אינו מצטמצם רק מול למדינות ערביות סוניות מתונות. לצד
קשר עם גורמים בתוככי האזור דוגמת הכורדים ודרום סודאן, בעלי ברית היסטוריים של
ישראל, פעלה ישראל להדק את קשריה עם קפריסין ויוון, אך גם מצרים. קשרים אלו הם
בעלי משקל כלכלי, בשל הרצון לפעול במשותף לפיתוח משאבי האנרגיה ובעיקר שדות הגז
שלחופי הים התיכון. לצד זאת הם גם בעלי ממד ביטחוני, בשל החשש המשותף לקפריסין
וליוון מצד טורקיה, כאמור, והעוינות שבין קהיר לבין אנקרה (Macaron, 2019). ואכן יש הרואים דווקא את קשריה של
ישראל עם מדינות דוגמת אזרבייג'ן, יוון וקפריסין, אתיופיה ודרום סודאן ואף עם
מדינות נוספות באסיה ובאפריקה כיורשים של ברית הפריפריה ההיסטורית של שלהי שנות
ה-50.

ובכל זאת, צילו של הסכסוך עם
הפלסטינים הוסיף להעיב על המאמץ לשפר את יחסי ישראל ערב (Black, 2017). דוגמת לכך הייתה הצינה ביחסי ירדן
וישראל. רבת עמון נמנעה מציון מלאת 25 שנים לחתימת הסכם השלום בין שתי המדינות,
ואף דרשה וקיבלה לידיה בחזרה את המובלעות שאותן עיבדו חקלאים ישראלים בשטחה -
בצופר שבערבה ובנהריים. צינה זו הייתה נעוצה בלחצה של דעת הקהל בירדן, אך גם בהכרה
של השלטון הירדני עצמו כי קידום פתרון לשאלה הפלסטינית הוא סוגיה חיונית בעבור
הממלכה - לאו דווקא בשל הדאגה לפלסטינים בשטחי הגדה והרצועה, אלא בשל החשש שהמשך
הסכסוך, או אף האפשרות שישראל תספח לשטחה חלקים מן הגדה המערבית, עשויים להטיל צל
כבד עד כדי איום של ממש על יציבותה של הממלכה, נוכח האפשרות של גל הגירה מחודש של
פליטים פלסטינים לירדן, כמו גם חשש מפני האפשרות שהתנועה הלאומית הפלסטינית תבקש
למקד את מאמציה ופעילותה בירדן עצמה (לנדאו, 2019; גל, סבטלובה, 2019).

לסיכום, במהלך 72 שנות קיומה של
מדינות ישראל התחולל מהפך ביחסיה עם העולם הערבי: מעוינות ואיבה עבור להשלמה
ולנכונות לחיות בדו-קיום, גם אם בלית ברירה, אלי יחסים של שיתוף פעולה בעל ממדים
אסטרטגיים.

בעשורים הראשונים לקיומה של
ישראל נתפסו הלאומיות הערבית ומנהיגה הבלתי מעורער הנשיא המצרי גמאל עבד אל-נאצר
כאויבים, וממילא גם כאיום המרכזי שניצב בפניה של ישראל. כיום איראן היא המהווה
איום ייחוס מבחינתה ישראל, אך גם מבחינתן של רבות משכנותיה הערביות. בשל כך הפכו
מדינות ערב שעימן הייתה ישראל מצויה בעימות מתמשך ולכאורה בלתי פתיר, ובהן מצרים
ולצידה גם ערב הסעודית, לבעלות בריתה, לנוכח האיום האיראני ובמידה פחותה גם לנוכח
האתגר הטורקי.

ועם זאת, לשיתוף פעולה זה עם
מדינות ערב יש מגבלות ברורות שעניינן חוסר יכולת, וכנראה גם חוסר רצון להעניק
פומביות ליחסים אלו ולקדמם אל מעבר ליחסים ביטחוניים בין שליטים, ממשלות וממסדים
ביטחוניים אלי נורמליזציה ושלום חם בין עמים.

שאלה מעניינת היא אם מדובר בתהליך הפיך, ובפרט נוכח העובדה שההכרה בחשיבות הקשרים עם ישראל עודנה נחלת השליטים הערבים, ובעיקר הממסדים הביטחוניים והצבאיים העומדים מאחוריהם. הרחוב לעומת זאת עודנו עוין את ישראל, למרות שגם הוא אינו קורא לעימות עימה, וזאת בניגוד למציאות ששררה בעולם הערבי בשנות ה-50 וה-60. אלא שעוינות בסיסית זו - שאותה מזינים היעדר כל התקדמות בנתיב המשא ומתן הישראלי-פלסטיני אך גם ראייתה כגורם זר באזור, לא ערבי ולא מוסלמי, ולעיתים אף גורם יריב ומאיים - מהווה מעין תקרת זכוכית בפני כל מאמץ לקדם ולהעמיק את יחסי ישראל והעולם הערבי(Miller, Zand, 2018).

הסוגייה הפלסטינית חדלה אפוא לשמש שאלת מפתח, וחדלה גם להוות מחסום המונע כל התקדמות ביחסים בין ישראל לבין שכנותיה הערביות. אך היא עודנה מטילה את צילה על מערכת זו, וכאמור מהווה תקרת זכוכית שאותה קשה לחדור. אמת, מדינות ערב אינן מוכנות עוד להכפיף את האינטרסים הלאומיים והמדינתיים שלהן לאינטרס הפלסטיני, ואפשר גם שהן נכונות לקדם את יחסיהן עם ישראל גם בלא מציאת פתרון לסוגיה הפלסטינית, אך הן זקוקות לרגיעה וליציבות, ובוודאי לכך שהסוגיה הזו תישמר מתחת לרדאר.

השאלה הפלסטינית נותרה בבחינת
מכנה משותף נמוך בעבור דעת הקהל הערבית בחיפושה אחר זהות ומשמעות, כמו גם כלי
שאותו מנצלים חוגי אופוזיציה ומתנגדי משטר במדינות ערב כדי לנגח את שליטיהם.
הסוגיה הפלסטינית היא היחידה שסביבה יכולים להתלכד בלא חשש לקרע או מחלוקת קהלים
ערבים בעולם הערבי ומחוצה לו, ובהם גם קהילות ערביות ומוסלמיות בגלות, למשל
אינטלקטואלים וסטודנטים ערבים בקמפוסים במוסדות להשכלה גבוהה במערב. ממילא, סוגיה
זו היא היחידה שבאמצעות אימוצה והעלאתה על נס ניתן לבטא את הזהות הערבית, המהווה
עדיין זהות בסיסית בעבור קהלים רבים בתוככי העולם הערבי, ובוודאי בקרב מהגרים
ממנו. מכאן הרגישות של סוגיה זו גם כיום בעבור השליטים והמשטרים הערביים. בהיעדרו
של סיכוי נראה לעין להשגת שלום ישראלי-פלסטיני תוסיף הסוגיה הפלסטינית להטיל את
צילה על המאמץ לקדם נורמליזציה וקשרים עמוקים בין ישראל למדינות ערב. אמת, השלום
נראה לעת הזו רחוק מתמיד נוכח הפערים הבלתי ניתנים לגישור בין עמדות הצדדים,
היעדרה של הנהגה המחויבת לשלום, מאמינה בו ונכונה ליטול על עצמה סיכונים כדי
להשיגו, ולבסוף, נוכח ההקשחה בעמדותיה של ישראל דוגמת הנסיגה מן המחויבות לחזון
שתי המדינות והרצון לספח לישראל שטחים מן הגדה כמו בקעת הירדן.

מערכת היחסים העכשווית בין
ישראל לבין העולם הערבי משקפת את פניו המשתנים של המזרח התיכון ואת תהליכי העומק
שחווה, ובראשם שקיעת הערביות וירידת העולם הערבי, ומנגד עליית משקלן וכוחן של
איראן ושל טורקיה, שהרי שתי אלו הן שמכתיבות כיום את דרכו של המזרח התיכון.
התפתחות זו אינה תוצאה ישירה של האביב הערבי, הגם שבלא ספק הואצה על ידו. שיתוף
הפעולה ובמיוחד עם מדינות המפרץ ממוקד אומנם באיראן, אבל יש לו פוטנציאל להמשיך
להתפתח גם מעבר למאבק באיראן, שהרי לצדדים אינטרסים מדיניים וביטחוניים משותפים
נוספים. יש בו גם כדי לשקף את הפיכתה של ישראל לא רק ממדינה מנודה בעולם הערבי
למדינה מקובלת, אלא גם ממדינה שולית וחלשה לשחקנית בעלת עוצמה, שהכול מתחשבים בה
במזרח התיכון של ימינו.

ניהוג מושכל מצד ההנהגה הישראלית, אך גם מצד שותפותיה של ישראל למערך הקשרים
וההבנות הקורם עור וגידים במזרח הים התיכון, עשוי להוביל להגברת היציבות ולקידום
מאמצי השלום, ולכל הפחות להידברות ופיוס באזור, ולא פחות חשוב מכך - להביא רווחים
כלכליים משמעותיים לכלל השחקנים האזוריים. מנגד, שימוש במערך זה לקידוש הסטטוס קוו
ולשימורו או אף לצורך עימות יזום, להבדיל מהגנה והרתעה למול יריבים משותפים, עלול
להגביר את חוסר היציבות באזור ולדחוף אותו למעגלי אלימות. כך למשל, קידום מהלכים
חד-צדדיים דוגמת סיפוח שטחים ביהודה ושומרון בידי ישראל תוך ניצול עמדת היתרון שלה
מול מדינות ערב, אפילו אלו שעימן היא מקיימת שיתוף פעולה, עשוי להתגלות כמהלך
ששכרו יצא בהפסדו. גם את העימות עם איראן והחיכוך בתחום המדיני עם טורקיה ראוי לה
לישראל לנהל במתינות ובזהירות, מעמדה של התגוננות לגיטימית ולאו דווקא מעמדה
אסרטיבית ויוזמת. שהרי אחרת, יוטל צל כבד על מערכת היחסים שכוננה ישראל עם
שכנותיה, המשמעותית הרבה יותר מהשלמה בלית ברירה עם קיומה של ישראל. מערכת יחסים
זו עדיין לא התייצבה והתבססה דיה; היא ניצבת ממילא על רגל אחת, שעניינה אינטרסים
משטריים ומדינתיים, וחסרה לה הרגל השנייה של תמיכה ציבורית רחבה מצד דעת הקהל
בעולם הערבי.

רשימת מקורות

אייכנר,
א', פרידסון, י' ופוקס, נ' (2019, 28 באוקטובר). נתניהו: איראן הציבה בתימן טילים
מדויקים שמסוגלים לפגוע בישראל. Ynet. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5614891,00.html

אלפר,
י' (2015). מדינה בודדה: החיפוש החשאי של
ישראל אחר בעלות ברית באזור. הוצאת מטר.

בן
ישי, ר' (2019, 24 בדצמבר). מלחמות הנפט והגז החדשות במזרח התיכון. Ynet. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5647439,00.html

בנצור,
א' (1997). הדרך לשלום עוברת במדריד.
הוצאת ידיעות אחרונות.

גוברין,
ד' (2016). המסע אל האביב הערבי: שורשיה הרעיוניים
של הטלטלה המזרח תיכונית בהגותם של ליברלים ערבים. הוצאת הספרים ע"ש
י"ל מאגנס.

גוז'נסקי,
י' (2009, 23 בספטמבר). ישראל ומדינות המפרץ: "הקפאה" תמורת
"הפשרה"? מבט על,
גיליון 133. המכון למחקרי ביטחון לאומי. https://katzr.net/78e9ab

גל, י', סבטלובה, ק' (2019, 25 בדצמבר). כדי
שפירות השלום יבשילו, ישראל וירדן זקוקות לאתחול מחדש. בלוג מכון מיתווים, הארץ. https://www.haaretz.co.il/blogs/mitvim/BLOG-1.8315991

הראל, ע', יששכרוף, י' (2008). קורי עכביש: סיפורה של מלחמת לבנון השנייה.
משכל.

הרכבי,
י' (1968). עמדת הערבים בסכסוך ישראל–ערב.
דביר.

זיסר,
א' (2009). חזבאללה והמאבק על לבנון. צבא
ואסטרטגיה, כרך 1, גיליון 2, 44-35. המכון למחקרי ביטחון לאומי. https://katzr.net/880db1

זיסר, א' (2020). סוריה - עלייתה ונפילתה של המהפכה הסורית. מערכות ומרכז דיין.

זקן, ד' (2019, 1 ביולי). נורמליזציה
עם ישראל? מדינות המפרץ לא מחכות לפלסטינים.

 Al-Monitor. https://katzr.net/acf6af

חזבאללה,
ארכיון נאומי חסן נסראללה (2000, 26 במאי). https://video.moqawama.org/sound.php?catid=1

חזבאללה,
ארכיון נאומי חסן נסראללה (2006, 16 באוגוסט). https://video.moqawama.org/sound.php?catid=1

כספית,
ב' (2018, 18 באוקטובר). רצח העיתונאי הסעודי והשתיקה הישראלית. אל-מוניטור. https://katzr.net/291788

לנדאו,
נ' (2019, 13 באוקטובר). 25 שנים של קרירות: השלום עם ירדן פורח בין גופי הביטחון,
אבל פחות בין העמים. הארץ. https://katzr.net/1642b2

מוריס,
ב' (2003). קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי
2001-1881. עם עובד.

מיכאל,
ק', גוז'נסקי, י' (2016). המרחב הערבי
בנתיב הכישלון המדינתי. המכון למחקרי ביטחון לאומי.

פודה,
א', וינקלר, א' (עורכים) (2017). הגל
השלישי: מחאה ומהפכה במזרח התיכון. הוצאת כרמל.

קידר,
מ' (2018, 8 בנובמבר). משמר המפרץ: מאחורי הקלעים של התחממות היחסים בין ישראל
למדינות המפרץ. מידה. https://katzr.net/595c95/

רבי,
ע' (2017). בחזרה לעתיד: המזרח התיכון
בצל 'האביב הערבי'. הוצאת רסלינג.

רביד,
ב' (2017, 16 במאי). מדינות המפרץ מציעות: צעדי נורמליזציה עם ישראל תמורת הקפאת
בנייה חלקית בהתנחלויות. הארץ. https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.4097950

רבינוביץ
א' (2004). חבלי שלום: ישראל והערבים
2003-1948. דביר, עמ' 196-115.

א-שרע,
פ' (1999, 17 בדצמבר). אל-מבאדא' אל-אסאסיה לל-סלאם (עקרונות היסוד לשלום). תשרין.

א-שרע,
פ' (2000, 12 בפברואר). כלמאת פארוק א-שרע (נאומו של פארוק א-שרע). א-ספיר.

Ajami,
F. (Winter 1978/79) The end of Pan-Arabism. Foreign
Affairs, Winter 1978/79 issue. https://katzr.net/92e650

Ajami,
F. (1981). The Arab predicament: Arab
political thought and practice since 1967. Cambridge University Press.

Atkins, J. (2018, August 16). Israel’s exports
to Gulf states worth almost $1 billion, study suggests. i24news. https://katzr.net/ca57ad

Ayubi,
N. N. (1996). Over-stating the Arab
state: Politics and society in the Middle East. I. B. Tauris.

Bayat, A. (2017). Revolution without revolutionaries: Making
sense of the Arab spring. Stanford Studies in Middle Eastern and Islamic
Societies and Cultures. Stanford University Press.

Black,
I. (2017). Enemies and neighbors: Arabs
and Jews in Palestine and Israel, 1917-2017.Atlantic Monthly Press.

Bolan,
C. J (2018, December 20). Russian and Iranian “victory” in Syria: Does it
matter? The Foreign Policy Research
Institute. https://www.fpri.org/article/2018/12/russian-and-iranian-victory-in-syria-does-it-matter/

Byman,
D. L. (2018, October 5). Will Israel
and Iran go to war in Syria? The
Brookings Institute. https://katzr.net/aeca3f

 Egypt, Israel in close cooperation against
Sinai fighters: Sisi. (2019, January 5). Aljazeera.
https://katzr.net/c0644b

Fuller,
G. E. (2002). The Saudi peace plan: How serious. Middle East Policy Council, Volume IX, Number 2 https://www.mepc.org/saudi-peace-plan-how-serious

Gordon,
P. (2018, November 12). Saudi Arabia’s war in Yemen has failed. The Washington Post. https://katzr.net/d68f02

Hall,
R. (2019, 3 January). Trump says Syria is ‘sand and death’ in defence of troop
withdrawal. The Independent. https://katzr.net/40f3bc

Harris,
W. 2018. Quicksilver War: Syria, Iraq and
the spiral conflict. Hurst.

Jones,
C., & Guzansky, Y. (2019). Fraternal
enemies: Israel and the Gulf monarchies. Oxford University Press.

Jones,
C., & Petersen, T. (eds.) (2013). Israel's
Clandestine Diplomacies. Hurst Publishers.

Karbuz,
S. (2017, May). East Mediterranean gas: Regional cooperation or source of
tensions? Barcelona Center for
International Affairs. https://katzr.net/d0af00

Levingston,
I. (2019, July 24). Israel and Gulf states are going public with their
relationship. Bloomberg Businessweek. https://katzr.net/66c4d1

Macaron, J. (2019, January 25). The eastern Mediterranean gas
forum reinforces current regional dynamics.
Arab Center Washington DC (ACW). https://katzr.net/e5dcd4

Miller, A. D., & Zand, H. (2018, November 1). Progress
Without Peace in the Middle East. The
Atlantic. https://katzr.net/3642bd

Netanyahu
says Israeli airliners now overflying Sudan. (2020, February 17). Aljazeera. https://katzr.net/9b92f0

Saikal,
A (2019). Iran rising: The survival and
future of the Islamic Republic. Princeton University Press.

Schanzer,
J., & Tahiroglu, M. (2016, January 25). Ankara's failure: How Turkey lost
the Arab Spring. Foreign Affairs. https://www.foreignaffairs.com/articles/turkey/2016-01-25/ankaras-failure

Sela,
A. (1998). The decline of the
Arab-Israeli conflict: Middle East politics & the quest for regional order.
State University of New York Press.

Stein,
K. W. (1999). Heroic diplomacy: Sadat,
Kissinger, Carter, Begin and the quest for Arab-Israeli peace. Routledge.

Susser,
A. (2003). "The decline of the Arabs". Middle East Quarterly, Vol. 10: No. 4, 3-15.

Tol,
G. (2019, January 10). Turkey’s bid for religious leadership: How the AKP uses
Islamic soft power. Foreign Affairs. https://www.foreignaffairs.com/articles/turkey/2019-01-10/turkeys-bid-religious-leadership