עדכן אסטרטגי

מילות מפתח: סין, אינטרס ליבה, ריבונות, סדר עולמי, טאיוואן, ים סין הדרומי, טיבט, הונג קונג, רוסיה, ארצות הברית

מבוא

במחצית חודש אפריל 2020, בעת שרוב מדינות העולם היו טרודות בצעדים למניעת התפשטות נגיף הקורונה בשטחיהן, הכריזה "מועצת המדינה" בבייג'ינג על הקמת שני רבעים חדשים בשוניות האיים בים סין הדרומי, שיתווספו לעיר סאן-שה בפרובינציית האי האינאן. ב-28 במאי 2020 פרסם ה'גלובל טיימס', השופר הימני של המפלגה הקומוניסטית, כי ספינות סיניות סילקו ספינה של הצי האמריקאי ששייטה בסמוך לאחד האיים בים סין הדרומי, ובמחצית יוני 2020 הוזנקו מטוסים טאיוואניים במטרה להרחיק מטוסי קרב סיניים שחדרו למרחב האווירי של טאיוואן - שטחים שאותם מגדירים הסינים כחלק מאינטרסי הליבה של סין.

בתפיסה הסינית, הגדרת אינטרסי הליבה מחדדת, גם כלפי פנים וגם מול הקהילה הבינלאומית, את אותן סוגיות שהן בחזקת "ייהרג ובל יעבור", אינן נתונות למשא ומתן ולפשרה, ובמידת הצורך מצדיקות שימוש בכוח על מנת להגן עליהן.

השימוש במונח אינטרס ליבה (Core Interest) החל להיות נפוץ בהצהרות הרשמיות משנת 2003, ונעשה תכוף יותר ככל שסין חשה חזקה וביטחונה העצמי גבר. בתפיסה הסינית, הגדרת אינטרסי הליבה מחדדת, גם כלפי פנים וגם מול הקהילה הבינלאומית, את אותן סוגיות שהן בחזקת "ייהרג ובל יעבור", אינן נתונות למשא ומתן ולפשרה, ובמידת הצורך מצדיקות שימוש בכוח על מנת להגן עליהן. אזור ים סין הדרומי החל להיות מוזכר כחלק מרשימת אינטרסי הליבה בשלהי תקופת כהונתו של הנשיא הקודם חו ג'ין-טאו, והפך לחלק משמעותי באותם אינטרסים לאחר בחירתו של שי ג'ין-פינג למזכ"ל המפלגה בסוף 2012 (הוא עצמו הוגדר ב-2016 'מנהיג ליבה'). אינטרסי הליבה הוותיקים יותר הם טאיוואן והעיקרון "סין אחת", הונג קונג ומקאו ושמירת היציבות בשינג'יאנג ובטיבט - אזורים שהם חלק מרעיון שלמותה הטריטוריאלית של סין, ולצד זאת מוקדי חשש מבדלנות ומשאיפות לעצמאות מדינית. נוסף על כך נכללים בהצהרות סיניות אינטרסי יסוד פנימיים, שעיקרם המשך הצמיחה הכלכלית תוך שימור היציבות הפנימית ושמירה מוחלטת על המשטר החד-מפלגתי בראשות המפלגה הקומוניסטית.

בחודשים האחרונים גובר החשש שהמתיחות המתעצמת בין ארצות הברית לסין באזורים שמוגדרים על ידי סין כאינטרסי ליבה, ובעיקר טאיוואן, ים סין הדרומי והונג קונג, עלולה להוביל לחיכוך ואף לעימות צבאי.

בחודשים האחרונים גובר החשש שהמתיחות המתעצמת בין ארצות הברית לסין באזורים שמוגדרים על ידי סין כאינטרסי ליבה, ובעיקר טאיוואן, ים סין הדרומי והונג קונג, עלולה להוביל לחיכוך ואף לעימות צבאי. המתיחות, בעיקר בים סין הדרומי, מעלה שאלות לגבי התנהלותה של סין: האם ככל שתתעצם ותעמיק את יכולותיה הצבאיות והאסטרטגיות, יתרחבו ויתפשטו אינטרסי הליבה שלה לאזורים נוספים? האם ההכרזה הסינית על אזור ים סין הדרומי כעל אינטרס ליבה סימנה שינוי והתרחבות, ובעוד מספר שנים יכריזו הסינים על אזורים שאינם נכללים כיום בתחום הריבונות הסינית כעל חלק מאינטרסי הליבה שלהם? לדוגמה, מונגוליה נכללה בריבונות השושלות הקיסריות (במאות ה-13 וה-14 שלטה שושלת יואן המונגולית בכל שטחי הקיסרות הסינית). בשנת 1921, בצל חולשת 'הרפובליקה של סין', הוכרזה מונגוליה כמדינה עצמאית בחסות ברית המועצות. 'הרפובליקה של סין' (כיום טאיוואן) לא הכירה בכך וטענה לריבונות סינית, בעוד 'הרפובליקה העממית של סין' הכירה במונגוליה כמדינה עצמאית.

מעבר לכך, בשני הסכמים שנחתמו בשנים 1858 ו-1860 מסרה סין לרוסיה שטחים נרחבים בצפון-מזרח, כולל אזור ולדיווסטוק, שבהם שלטה משנת 1689. בביקור הנשיא פוטין בבייג'ינג בשנת 2004 נחתם הסכם גבולות בין סין ורוסיה, שבמסגרתו הכירה סין בריבונות רוסיה על אותם שטחים. האם בעתיד הרחוק, במצב שבו סין תתעצם ושכנותיה ייחלשו, תבקש סין לספח מחדש שטחים אלו? ובעיקר עולה השאלה מה יהיו ההשלכות של התעצמות סין והתרחבות אינטרסי הליבה שלה על שינויים בסדר העולמי: האם אכן תפיסות עבר ישפיעו על החלטות עתידיות, וסין תמשיך להתמקד באינטרסי הליבה הקרובים לגבולותיה, שבהם תנסה להתבסס בעזרת עוצמתה הכלכלית והשפעתה התרבותית ובמידת הצורך גם באמצעות שימוש בכוח צבאי, או שכחלק משינוי הסדר העולמי, המעצמה הסינית תתפשט מעבר לאזור הנרחב שעליו היא שולטת באסיה?

טאיוואן, "סין אחת"

העיקרון "סין אחת" ואיחוד עתידי עם טאיוואן מהווה עבור סין אבן יסוד מדינית, צבאית וכלכלית.

האי טאיוואן, אחד משני האיים הגדולים בדרום סין (השני הוא האינאן), היה בתחום שטח קיסרות שושלת צ'ינג משנת 1683 ועד העברתו לריבונות יפן בהסכם שימונוסֶקי בשנת 1895, לאחר תבוסתה של סין במלחמת סין-יפן. החוזה נחשב בראיית הסינים לאחת מנקודות השפל של חולשת סין במהלך "מאה שנות ההשפלה" בידי המעצמות הזרות.

בסוף 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה וכניעת יפן, חזר האי טאיוואן לידי סין. בתקופה זו החלה מלחמת האזרחים בסין שהסתיימה באוקטובר 1949, עם הקמת 'הרפובליקה העממית' על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין ובריחת הלאומנים לאי טאיוואן. בשנים שלאחר מכן טענו שני הצדדים שמדובר ב"סין אחת": הקומוניסטים, אשר שלטו בכל השטח היבשתי (Mainland), שאפו להחזיר לריבונות סין את האי טאיוואן. הלאומנים בנו באי מדינה תחת אותו שם שבו שלטו קודם לכן בסין כולה ('הרפובליקה של סין'), מתוך רצון לחזור ולשלוט שוב בכל סין בעתיד.

בין השנים 1949-1971 המשיכה ארצות הברית לתמוך בחברותה של טאיוואן באו"ם תחת השם 'הרפובליקה של סין', והעניקה לה מטריית הגנה צבאית ומדינית. במהלך כל השנים הללו עמדה 'הרפובליקה העממית' על דעתה שיש רק סין אחת, ולא יישבו באו"ם שתי ישויות המייצגות את סין. לאחר שנים שבהן סין לא הצליחה לגייס רוב, התקבלה ב-25 באוקטובר 1971 החלטה 2758 של העצרת הכללית של האו"ם, שביטלה את חברותה של טאיוואן וקבעה כי 'הרפובליקה העממית' היא הנציגה הבלעדית של סין באו"ם. ישראל, ששמרה במהלך כל השנים על מדיניות "סין אחת", תמכה בהחלטה בהצבעה המכרעת, לצד רוב המדינות הבלתי מזדהות. ארצות הברית הצביעה נגד. סין חידשה את יחסיה הדיפלומטיים המלאים עם ארצות הברית ב-1 בינואר 1979, רק לאחר שהנשיא קרטר הכיר בעקרון "סין אחת" והחליט לסגור את השגרירות בטייפה (טאיוואן) ולהעבירה לבייג'ינג.

סין נאבקת בכל מאמץ מצד טאיוואן, ארגונים בינלאומיים ומדינות אחרות בעולם, להכיר בטאיוואן כמדינה עצמאית. בצל התעצמותה הכלכלית של סין ולאור לחץ מדיני וכלכלי מצידה על מדינות שונות, פחת בהדרגה מספר המדינות שמכירות באופן רשמי בטאיוואן ל-15 בלבד כיום. הסינים עוקבים אחר מהלכים ופעולות מצד טאיוואן ברחבי העולם, שנועדו לבטא או לחזק סממנים ריבוניים, ומביעים מחאות מיידיות בפני משרדי החוץ הרלוונטיים. אם מדינה חורגת מההסכמה הסינית שבשתיקה לפעילויות "כלכליות" ו"תרבותיות" עם טאיוואן, סין לא מהססת לנקוט פעולת נגד, ובעת הצורך אף להטיל סנקציות מדיניות וכלכליות.

משבר הקורונה העצים את האקטיביות הסינית מתוך חששם שהטאיוואנים, שהפגינו יכולות מרשימות במאבק בנגיף, ינצלו את המשבר במטרה לזכות בלגיטימציה במוסדות בינלאומיים כמו ארגון הבריאות העולמי ((WHO. הטאיוואנים זוכים לרוח גבית מהנשיא טראמפ, אשר חתם ב-26 במארס 2020 על חקיקה חדשה Taiwan Allies International Protection and Enhancement Initiative (TAIPEI Act) שעברה בקונצנזוס בקונגרס ובבית הנבחרים, ואשר קוראת לארצות הברית להרחיב את קשריה עם טאיוואן ולעודד מדינות אחרות להדק את יחסיהן הרשמיים איתה. בייג'ינג חוששת שהתמיכה האמריקאית תחזק את שאיפת מנהיגי טאיוואן למדינה עצמאית על חשבון זיקה "מסורתית" ליבשת ולרעיון "סין אחת". בכך יתרחק באופן מעשי רעיון האיחוד שהם מבקשים ליישם ומדגישים כי הוא "בלתי נמנע".

ים סין הדרומי

ים סין הדרומי נמצא בין סין, וייטנאם, אינדונזיה, מלזיה, הפיליפינים, ברוניי וטאיוואן. האזור המכיל מרבצי גז ונפט ואזורי דיג הוא נתיב השיט העיקרי המחבר את מערב אסיה עם המזרח התיכון, דרך מצר מלאקה המקשר בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס השקט, ודרכו עוברים כרבע מהמטען הימי ומחצית מכל תעבורת הנפט בעולם. 

הסינים טוענים לבעלות ולזכויות כלכליות על מרבית שטח ים סין הדרומי. בין היתר הם עושים שימוש במפת 'תשעת המקפים', שקיבלה את שמה לאחר שהוצגה בשנות ה-40 של המאה הקודמת על ידי דיפלומטים מהרפובליקה של סין, אשר שרטטו תשעה קווים סביב מרבית השטח הימי במקביל לחופי המדינות השונות וטענו כי שטחים אלו שייכים לסין. מדינות האזור מתנגדות לעמדה הסינית לטוענות לריבונות על איים ולזכויות כלכליות בשטחים ימיים באזור. בשל ההקשר ההיסטורי זוכה סין לתמיכתה של טאיוואן.

מפת 'תשעת המקפים' בים סין הדרומי

בשנים האחרונות ביצעה סין פעולות חד-צדדיות לחיזוק אחיזתה במרחב, ובין היתר הוגבהו והורחבו באופן מלאכותי חלק מהשוניות ונבנו עליהן בסיסים צבאיים. בעת מחלוקת טענה סין שיש למצוא פתרון דו-צדדי והתנגדה למעורבות בינלאומית. משבר דו-צדדי ואזורי שהעמיד למבחן גם עוצמתה המדינית של סין אירע ב-12 ביולי 2016, עת פסק בית הדין הבינלאומי לבוררות בהאג, לבקשת הפיליפינים, כי בהתאם לאמנת דיני הים של האו"ם (UNCLOS) לסין אין זכות לתבוע את ריבונותה על כל ים סין הדרומי, וכי לפיליפינים זכות חוקית להשתמש בשטח הימי הכלכלי שמרוחק עד 200 מייל ימי מחופיה. בית הדין קבע כי אין בסיס חוקי לטענות סין לגבי זכויות היסטוריות בכל שטח 'תשעת המקפים', וכי על סין להכיר בזכויות הפיליפינים ולפעול בהתאם למחויבויותיה כחברה באמנת דיני הים. סין הגיבה כי אינה מכירה בסמכות בית הדין ובפסיקתו. למרות מיעוט קולות תמיכה בינלאומיים בפיליפינים, כמו הודעת מחלקת המדינה של ארצות הברית (שהיא עצמה לא אישררה את אמנת דיני הים) שיש להכיר ולקיים הפסיקה, מרבית מדינות העולם העדיפו להימנע מעימות עם סין. זמן קצר לאחר הפסיקה נבחר רודריגו דוטרטה לנשיא הפיליפינים ומאז הוא מקיים קשר רציף עם המנהיגות הסינית, כולל חמישה ביקורים בבייג'ינג במשך שלוש שנים. סין לא התפשרה, ולצד זאת הציעה לפיליפינים לחזק שיתופי פעולה כלכליים, בין היתר בשדות הנפט והגז באזור שבמחלוקת.

בשנים האחרונות העמיקה סין אחיזתה באיים, הרחיבה תשתיות, כולל לשימושים צבאיים (למרות הבטחה פומבית לנשיא ארצות הברית אובמה שלא תחמש את האזור). בתקופה האחרונה שבמהלכה העולם עסוק במשבר הקורונה הגבירה סין את פעילותה הצבאית במרחב ים סין הדרומי, ובין היתר טענה וייטנאם שספינת דיג שלה ננגחה והוטבעה על ידי ספינה סינית.

הונג קונג, מקאו - "מדינה אחת, שתי מערכות"

ההיסטוריה של הונג קונג מהווה עבור הסינים סמל לתחילת "מאה שנות ההשפלה" בשנת 1842, כחלק מ"החוזים הבלתי שווים" אשר נכפו על סין ובמסגרתם סיפחו לעצמן המעצמות אזורים בשטח סין. בריטניה שלטה בהונג קונג במשך 150 שנה, בהסכם חכירה שנכפה על קיסרות שושלת צ'ינג לאחר מלחמת האופיום הראשונה וחודש בסוף המאה ה-19. כאשר ראשת ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר הגיעה לבייג'ינג ב-1982, הבהיר דֶנְג סְיָאוֹ-פִּינְג כי סין לא תוכל להתפשר על ריבונות הונג קונג, אולם אפשר יהיה להתפשר על המאפיינים הניהוליים לאחר החזרתה לסין. העיקרון "מדינה אחת, שתי מערכות" (One Country, Two Systems ) סלל את הדרך להצהרה הסינית-בריטית המשותפת בשנת 1984. עוד בטרם הועבר השטח לסין הבהיר דֶנְג בפומבי כי הריבונות הסינית על הונג קונג תהיה מוחלטת, כולל הכנסת צבא סיני במידת הצורך. בעקבות ההסכם נחקק בבייג'ינג בשנת 1990 "חוק היסוד" של הונג קונג, אשר נכנס לתוקף עם העברת הטריטוריה לריבונות סין ביולי 1997, למשך חמישים שנה.

מקאו הוחזקה בידי פורטוגל משנת 1557, אז הוחכר לה השטח על ידי קיסרות שושלת מינג. בשנת 1999 הוחזר השטח לסין, בהסכם דומה. 

בשנת 2003 נעשה ניסיון של הממשל המקומי בהונג קונג לחוקק חוק שיחזק הקשר הביטחוני לבייג'ינג, אך הוא נבלם לאחר מחאות ציבוריות. בפברואר 2019, ניסיון של הממשל המקומי להעלות לדיון את חוק ההסגרה, שנועד לחזק את השליטה הסינית ולאפשר הסגרת חשודים לסין, הוביל לחודשים של הפגנות עממיות ולדחיית הדיון על החוק. למרות זאת ועל אף צעדים בהנחיית בייג'ינג שכללו שימוש בכוח, מעצרים רבים ואיסור התקהלויות בתקופת משבר הקורונה, ההפגנות נגד הממשל חזרו וביתר שאת. במאי 2020, עת חשה בייג'ינג שהצעדים שננקטו אינם מרתיעים את המפגינים, נחקק בקונגרס העממי הלאומי בבייג'ינג חוק הביטחון הלאומי שנועד להדגיש את התנגדותה של סין ל"מעורבות זרה", אשר לטענת הסינים מסייעת למפגינים, ולחזק את אחיזתה הביטחונית בהונג קונג.

שינג'יאנג

פרובינציית שינג'יאנג בגבול הצפון-מערבי של סין היא הגדולה בשטחה במדינה, כ-1.66 מיליון קמ"ר. תושביה המקוריים הם אוּיגוּרִים - מוסלמים ממוצא טורקי. מאות שנים של מרידות וחילופי ממשל עברו על האזור, כאשר מאז המאה ה-18 שלטה בחלקו קיסרות שושלת צ'ינג, עד שאיחדה אותו עם סין בשנת 1884. לאחר נפילת הקיסרות ובתקופה שלפני השתלטות הקומוניסטים, הכריזו המוסלמים פעמיים על עצמאות. בשנת 1933 מרדו המוסלמים בשלטון הלאומני והכריזו על רפובליקת מזרח טוּרְקֶסְטָן הראשונה. בשלהי מלחמת העולם השנייה התרחשה מרידה נוספת בעיר אִ‏ילי, ולאחריה הוקמה רפובליקת מזרח טוּרְקֶסְטָן השנייה.

לאחר תום מלחמת האזרחים והקמת הרפובליקה העממית באוקטובר 1949, השתלטו הקומוניסטים גם על שטח שינג'יאנג. מתחילת שנות ה-50 הועברו לפרובינציה רבים מבני הקבוצה האתנית האן, המהווה כ-92 אחוזים מתושבי סין ושולטת בכל תפקידי ההנהגה הבכירים, במטרה לדלל את הרוב המוסלמי, ובמקביל ננקטו צעדים להפחתת ההשפעה החיצונית והדתית על האוכלוסייה.

בתחילת שנות ה-90 חיו בפרובינציה כשמונה מיליון אויגורים, שבעה מיליון האנים ומיעוטים נוספים, ביניהם כמיליון קזחים. בפברואר 1997 פרצו בעיר אינינג מהומות קשות של מוסלמים קיצונים. במהלך דיכוי המהומות שנמשכו חמישה ימים נהרגו עשרות תושבים, מאות נעצרו וכמה מנהיגים מוסלמים הוצאו להורג. בעקבות המהומות חלחלה ההכרה בצמרת הממשל שמדובר במשחק סכום אפס: אין לאפשר מרחב לפעילות דתית ואסור לתת למנהיגות קיצונית לצמוח. באוקטובר 2013 נהרגו חמישה אנשים ועשרות נפצעו בפיצוץ מכונית בכיכר טיין-אן-מן, אירוע שהוגדר על ידי השלטונות כפיגוע התאבדות של מחבלים אויגורים. מתקופה זו ואילך פעל המשטר לדיכוי המיעוט המוסלמי, כולל שימוש במחנות ל"חינוך מחדש". מדיניות זו תואמת את אותה תפיסה שקוראת להפעיל יד חזקה נגד המוסלמים, או נגד כל גורם אחר החותר לפגיעה בריבונות או בשליטת המפלגה.

טיבט

טיבט היא הפרובינציה השנייה בגודלה בסין, למעלה מ-1.2 מיליון קמ"ר ואוכלוסייה מועטה המונה כשלושה מיליון תושבים. מאז המאה השביעית שלטו באזור גבוה ומבודד זה שליטים מקומיים, האימפריה המונגולית והשושלות הקיסריות הסיניות. בתקופות שבהן הטיבטים היו חזקים והשלטון המרכזי הסיני חלש, התרחבה השליטה מהבירה להסה לאזורים בעלי השפעה טיבטית, שבהם נמצאות כיום פרובינציות סצ'ואן וצ'ין-חאי. בתחילת המאה ה-20 השתלטה בריטניה על חלק מאזור טיבט ויצרה מעין מדינה עצמאית טיבטית בחסותה. חלקים אחרים היו בשליטת הרפובליקה של סין או שליטים מקומיים.

בשנת 1949, בעת שהקומוניסטים השתלטו על סין, ניסו הטיבטים להכריז עצמאות ולשמור עליה, בעוד מאו דזה-דונג הורה לצבא לצעוד לטיבט ולאחד את סין. לאחר שנתיים של שיחות ומאבקי כוח פלש הצבא הסיני ללהסה באוקטובר 1951. הדלאי למה היה בן 16 בעת כניסת הצבא, והוא נאלץ לפלס את דרכו כראש ההנהגה הטיבטית אל מול הממשל בבייג'ינג. שמונה שנים מתוחות הובילו למארס 1959, אז ניסו הסינים לעצור את הדלאי למה ולהחזיקו. הטיבטים התנגדו ומרדו והדלאי למה הצליח להימלט להודו, במסע רגלי שנמשך שבועיים.

מאז מפעילה סין מנגנוני שליטה ופיקוח נרחבים בטיבט, למניעת צעדי עצמאות. הסינים מתנגדים למתן אוטונומיה תרבותית מלאה לטיבטים מתוך חשש שכל פשרה בהווה להענקת חופש תרבותי תאפשר לטיבטים לדרוש בעתיד חופש פוליטי בשטח נרחב במערב סין, שכולל גם את הפרובינציות הצמודות לטיבט.

סיכום

בתפיסה ההנהגה הסינית, הגדרת אינטרסי הליבה מחדדת, כלפי פנים ומול הקהילה הבינלאומית, את אותם אזורים וסוגיות מרכזיות שעליהם היא לא תתפשר. בחודשים האחרונים, בצל משבר הקורונה ועוינות גוברת ביחסי שתי המעצמות, מאתגרת ארצות הברית את אינטרסי הליבה" בעיקר בהקשר לטאיוואן, להונג קונג ולאזור ים סין הדרומי. האם תעשה סין שימוש בכוח להגנה על אזורים אלו? בשנים האחרונות משקיעה סין אמצעים ניכרים בהרחבה ובשיפור עוצמתה הצבאית האווירית והימית, כולל בניית נושאות מטוסים והגדלת טווח יכולותיה לאפשרות של פעילות צבאית מעבר לגבולותיה. עם זאת, מאז ששת השבועות בפברואר 1979, שבהם נלחמה סין בווייטנאם וספגה תבוסה צבאית (והחלה בעקבות כך לקדם מודרניזציה צבאית), היא לא הייתה מעורבת במלחמה משמעותית אלא רק בתקריות נקודתיות ובתמרונים צבאיים באזור טאיוואן, בים סין הדרומי ובאזורי המחלוקת בגבול עם הודו. סין לא ששה להפעיל כוחות צבאיים ניכרים ומעדיפה, בהתאם לתפיסה אסטרטגית מסורתית שרישומיה מופיעים עוד בספר המפורסם 'אמנות המלחמה' מלפני כ-2,500 שנה - להפגין עוצמה ולהשיג את מטרותיה באמצעים כלכליים ומדיניים ללא מלחמה. מלחמה כרוכה בסיכון ובאי-ודאות רבה, ואילו בתפיסה הסינית נדרשת סבלנות וראייה ארוכת טווח להשגת מטרות מוגדרות. עם זאת, חציית קווים אדומים באחד מאותם אינטרסי ליבה, בדגש על פגיעה בריבונותה של סין ובעיקר צעדים מהותיים בטאיוואן שיובילו לשינוי במדיניות "סין אחת", עלולים להוביל לחיכוך עד כדי עימות צבאי משמעותי.

בהנחה שתפיסות עבר ישפיעו על החלטות עתידיות, סין תמשיך להתמקד באותם אינטרסי ליבה הקרובים לגבולותיה, ותנסה להתבסס בהם בסיוע עוצמתה הכלכלית והשפעתה התרבותית. האם אכן כך יהיה, או שכחלק משינוי הסדר העולמי תתפשט המעצמה הסינית, כולל באמצעות שימוש בכוח צבאי, מעבר לאזור הנרחב שעליו היא שולטת באסיה? שאלה מסקרנת זו, כמו גם חלק ניכר מהשאלות שהוצגו בפתיחת המאמר לגבי המשך דרכה של סין, נותרות פתוחות למעקב ולמחקר עתידי.