יחסי ישראל-ארצות הברית

אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ממשל טראמפ מעצבת מחדש את דוקטרינת "אמריקה תחילה", באופן שמערער את תפיסת ההגמוניה האמריקנית המסורתית. לא עוד הובלה ערכית של המחנה הדמוקרטי-ליבראלי, אלא חתירה להכרה בלאומיותן של מדינות והימנעות מהתערבות בענייניהן הפנימיים. המזרח התיכון ממוסגר כ"תיק שטופל" - איראן מוחלשת, פרויקט הגרעין "הושמד", המלחמה בעזה הסתיימה והנורמליזציה האזורית מתקדמת. במסגרת זו, ישראל מוגדרת כאינטרס ליבה וכשותפה מרכזית, לצד מדינות נוספות, בארכיטקטורה החדשה במזרח התיכון, שהיא היעד המרכזי של הממשל באזור. בה בעת, ישראל נחשבת כגורם המסוגל לפתוח מחדש חזיתות רחבות ובכך לערער את סיפור ההצלחה שמבקש הממשל לבסס. בכל מקרה, ההדגשים באסטרטגיית הביטחון והמדיניות בפועל שמוביל ממשל טראמפ מציבים את ישראל בפני חלון הזדמנויות קצר וממוקד, שיימשך לכל היותר כשלוש שנים ובפועל ייתכן שפחות, שבמסגרתו וושינגטון מחויבת במיוחד לישראל. עבור ישראל, המשמעות הנגזרת אינה רק “להסתדר” עם הממשל, אלא למצות את פרק הזמן הקצוב הזה לקידום יעדים אסטרטגיים בעלי ערך ארוך טווח מול ארצות הברית ומול האזור, תוך ניהול סיכונים שנובעים מנטיית הממשל להצהיר על “סגירת תיקים”, להעביר נטל לשותפים ולהימנע ממעורבות צבאית ישירה בהיקפים גדולים.   העיגון הפורמלי של ביטחון ישראל כאינטרס אמריקאי מחזק את יכולתה לדרוש את שימור והרחבת מזכר ההבנות (MOU) בין המדינות, הבטחת יתרונה האיכותי וכן העמקת שיתופי פעולה ביטחוניים-טכנולוגיים ומיצובה כליבה מודיעינית צבאית בציר הפרו-אמריקאי, לרבות השתלבות במיזמי אנרגיה, גרעין אזרחי ו-AI. מנגד, הנרטיב שלפיו האיומים מאיראן, מזירת עזה, מסוריה ומלבנון "טופלו" מצמצם את הלגיטימציה לצעדים צבאיים ישראליים רחבי היקף בעתיד; הפער בין החזון האמריקאי למזרח התיכון לבין הצרכים הביטחוניים של ישראל עלול להתרחב; הקשרים המתהדקים בין ממשל טראמפ לבין בעלות הברית במפרץ וטורקיה, וכן ההסתמכות על שותפים אחרים באזור עלולים להיתרגם ללחץ על ישראל לנקוט מהלכים מדיניים וביטחוניים בניגוד לאינטרסים שלה, במיוחד בזירה הפלסטינית.  

מהן ההשלכות של ביקורו ההיסטורי של יורש העצר הסעודי בוושינגטון, הן מבחינת סעודיה והן מבחינת ארה"ב, ואילו סיכונים והזדמנויות האירוע מייצר לישראל?

דונלד ג׳יי טראמפ הוא נשיא ייחודי. עד כה הוא הוכיח עצמו כתומך נלהב של ישראל וכמי שמוביל מדיניות חוץ המשנה את המזרח התיכון ואת הזירה העולמית. בהנחה שמציאות שכזו לא תימשך בהכרח לאחר סיום כהונתו, יש לנתח מה המדיניות הישראלית הנדרשת עד היום שאחרי טראמפ, בהתבסס על השינויים המתהווים כיום במערכת העולמית, האזורית והישראלית-פלסטינית. נייר מדיניות זה מתאר את השינוי המתחולל במערכת האמריקאית ואת השפעותיו על יחסי ישראל-ארצות הברית, ומסוכם בהמלצה על מדיניות שתשפר את היציבה האסטרטגית הישראלית לאורך שנים. זאת, תוך ניצול זמן החסד הנוכחי והערכות לשינוי אפשרי עתידי במדיניות ארצות הברית באזור.

עלייתו של ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) והתפשטותו המהירה ברחבי עיראק וסוריה בשנים 2014-2013 היוותה אתגר נוסף למדיניות האנטי-טרור של ארצות הברית. בין השנים 2020-2014 נאלצו הנשיאים ברק אובמה (2017-2014) ודונלד טראמפ (2020-2017) להתמודד עם כניסה למערכה צבאית ממושכת מול המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה. מאמר זה עוסק בבחינת המאפיינים של המעורבות הצבאית בתקופת כהונתם של שני הנשיאים, בחלוקה לשלושה קריטריונים מרכזיים: נוכחות קרקעית צבאית (boots on the ground); מאמצי הסיוע והתמיכה בכוחות המקומיים; וביצוע תקיפות אוויריות באופן עצמאי וכחלק מהקואליציה הבינלאומית. מטרת המאמר היא לבחון כיצד פעלו הנשיאים אובמה וטראמפ בהתייחס לשלושת הקריטריונים שצוינו לעיל, תוך השוואת נקודות הדמיון והשוני המרכזיות ביניהם.