עדכן אסטרטגי
היחסים בין הודו לישראל מאופיינים בפרגמטיזם דיפלומטי ופוליטי ובאינטרסים הדדיים. אחרי שהפכה הודו למדינה עצמאית ב־ 1947 היא תמכה במאבק הפלסטיני לאורך זמן רב, ואילוצים מעשיים היו כרוכים בכך. אולם בשנות התשעים החלו הודו וישראל לפעול לאיזון היחסים ביניהן על בסיס סוגיות של ביטחון וכלכלה. טרור הוא אחד הנושאים המרכזיים בשיתוף הפעולה בין שתי המדינות, במיוחד לאחר מתקפת הטרור במומבאי ב־ 2008 , שבה היו גם יהודים תושבי המקום יעד לטרוריסטים. לצד ארצות־הברית, גם הודו וישראל נותרו יעדים מרכזיים לטרוריסטים, והדמוקרטיה מספקת לשתי המדינות תחושה של יציבות וביטחון. ישנם תחומים נוספים רבים שבהם יכולות הודו וישראל לשתף פעולה, ורבים מהם כוללים העברת טכנולוגיה ומחקר ופיתוח שנעשים בהודו, כמו ייצור מקומי של אמצעי מעקב. מומחיותה של ישראל בענפים כמו פיתוח תוכנה, ניהול מים וחקלאות באזורים צחיחים באה לידי ביטוי בשיתוף מבטיח בין מוסדות ותאגידים בשתי המדינות, ובחיזוק הקשרים המוסדיים והאזרחיים. פוטנציאל היחסים בין שתי המדינות עדיין לא נוצל עד תומו, והן יכולות להרחיבו לפרויקטים משותפים במדינות אחרות שלגביהן קיים אינטרס אסטרטגי וכלכלי משותף.
תקציר
במשך 45 שנים לאחר עצמאותה של הודו ב־1947 התאפיינה מדיניותה הרשמית כלפי המזרח התיכון בחתירה להידוק הקשרים עם מדינות ערב ובתמיכה בפלסטינים- במקביל להפגנת אדישות הגובלת בעוינות כלפי ישראל. בנוסף לעמדה ה"אנטי־ קולוניאלית" של מפלגת הקונגרס, מאחורי גישה זו עומדים שיקולים מעשיים רבי־עוצמה, שרבים מהם עדיין שרירים וקיימים. הבולט שבהם הוא הצורך של הודו באנרגיה מבוססת פחמימנים.
הביקוש לאנרגיה הגדל בהתמדה דרבן את הודו לשמור על יחסים קרובים עם מדינות המפרץ. התחזיות הנוכחיות מלמדות כי צריכת האנרגיה הפחמימנית של הודו תעלה במידה משמעותית במהלך העשורים הקרובים, ותביא עימה שינויים שלא ניתן לשער עדיין במדינה עצמה, בטכנולוגיות האנרגיה, ובשוק הנפט. התלות בספקיות האנרגיה מאזור המפרץ והזמינות המוגבלת של מקורות חלופיים ימשיכו להיות גורם מפתח במדיניותה של הודו.
יסוד שני קשור למהגרי עבודה. בשנת 2001 הוערך כי מספר ההודים שעובדים באזור המפרץ הפרסי מגיע ל־3.5 מיליון איש. עובדים אלה שולחים הביתה קרוב ל־25 מיליארד דולר מדי שנה
לפיכך מתפתח בהודו עניין רב ביחסים כלכליים טובים עם אזור המפרץ. ואכן, כמה מדינות בהודו תלויות מאוד בקשרים אלה. מדינת קראלה, למשל, שולחת כמעט מחצית מכוח העבודה שלה למפרץ, ואותם עובדים שולחים אליה כ־6 מיליארד דולר מידי שנה. כתוצאה מכך, הודו נדרשת לשקול בזהירות כל מהלך מדיני שעלול לסכן את הביטחון והבטיחות של אזרחיה השוהים באזור המפרץ, או את התשלומים המסייעים לה לשמר את כלכלתה.
שלישית, הודו משקיעה סכומי עתק באזור המפרץ, החשוב גם לסחר החוץ הכולל השלה. ביטחון סחר זה תלוי בביטחון נתיבי הים שדרכם מיובאים כמעט כל משאבי האנרגיה הפחמימנית. הודו רקמה עם מדינות המפרץ גם הסכמי השקעות שונים בתחומים של פטרוכימיקלים, תקשורת, ביוטכנולוגיה ותיירות.
הודו וישראל מקיימות ביניהן שותפות מיוחדת של קשרים רב־ממדיים, רב־תחומיים ומקיפים, המתאפיינים באמון ובדיפלומטיה פרגמטית. פערים והבדלים בנושאים השונים קיימים עדיין, אך ניתן לגשר עליהם. הודו וישראל השכילו ליצור מערכים איתנים לשיתוף פעולה בינלאומי, והן מסוגלות לבחון ולבחור יוזמות משותפות
בתחומים שונים במדינות כמו האיים המלדיביים, סרי לנקה, מיאנמר ואפגניסטן — מקומות שבהם יש אינטרסים לשתי המדינות.
קיים גם פוטנציאל לשיתוף פעולה בנושאים הקשורים לגרעין. לישראל יש עניין משמעותי בהסכם ההודי־אמריקאי לשיתוף פעולה גרעיני, כתקדים אפשרי למאמציה בהקשר של 'קבוצת ספקיות הגרעין'. לישראל יש גם עניין אסטרטגי חיוני במניעת העברה של טכנולוגיה גרעינית מפקיסטן למדינות במזרח התיכון. שתי המדינות יכולות ליהנות משיתוף פעולה בתחומים נוספים רבים. התפיסה הרווחת היא שיחסי הודו־ישראל מבוססים על נקודת מבט ביטחונית וצבאית, אולם הבסיס רחב הרבה יותר והוא ימשיך להתרחב לתחומים נוספים בעתיד.