עדכן אסטרטגי

מילות מפתח: האביב הערבי, ארה"ב, סוריה, עיראק, דיפלומטיה

מבוא

מאז 2011 מתנהל במזרח התיכון ויכוח מהדהד ומתמשך סביב השאלה אם ארצות הברית נסוגה או מתנתקת מהאזור, למרות העובדה שפקידים לשעבר בממשל אובמה כמו דרק צ'ולה (Chollet et al., 2017) התייחסו לרעיון של נסיגה אמריקאית מהמזרח התיכון כאל "מיתוס". ואכן, כפי שהראה מיכה זנקו (2018), מבחינת עובדות בשטח, הרעיון של נסיגה פיזית או התנתקות לא מתיישב לכאורה עם המציאות. ארצות הברית מחזיקה כוחות גדולים הפרוסים במזרח התיכון (כ-54 אלף איש, נכון לספטמבר 2017), יש לה גם בסיסי חיל אוויר רבים והיא אורחת קבועה בנמלים ימיים. לצד אלה מתנהלות תוכניות הגנה דו-צדדיות בכל האזור, הכוללות מכירת נשק, אימונים, ייעוץ, תמיכה לוגיסטית ושיתוף ותמיכה במודיעין (Zenko, 2018; ראו גם: Juneau, 2014). האמונה שארצות הברית מתנתקת מהאזור מקורה בשיח ובפעולותיה בתקופת ממשל אובמה, שביקש להתאים מחדש את תפקידה באזור לפי "הגודל הנכון" ("rightsize") (Bahgat & Sharp, 2014; Hamid, 2015; Hunter, 2015; Lynch, 2015).

כל אלה תרמו לאמירה ששבה ונשמעה ברחבי האזור בעשור האחרון מאז מחאות האביב הערבי בשנים 2011-2010, שארצות הברית נסוגה מהמזרח התיכון (Al Shayji, 2013; Inbar, 2016; Lipner, 2017; Melham, 2016; Nafi, 2016; Obaid, 2016b; Taheri, 2013; Young, 2011). באופן פרדוקסלי, טענה זו הושמעה בעקביות למרות העובדה שארצות הברית מילאה תפקיד מרכזי בהתערבות הצבאית שהפילה את משטרו של מועמר קדאפי בלוב בשנת 2011, ולמרות תפקידה בהרכבה ובהובלה של קואליציה צבאית של יותר מ-70 מדינות להשמדת ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) בין השנים 2014 ל-2017 (ומנהיגה אבו בכר אל-בגדאדי). הדיסוננס בין ההיקף והחשיבות בפועל של נוכחותה הצבאית של ארצות הברית ופעולותיה באזור לבין התפיסה הרווחת כי ארצות הברית נסוגה או מתנתקת מהמזרח התיכון היא הפרדוקס האזורי הגדול של העשור האחרון.

התחזקות התפיסה של צמצום הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון מקבילה לתמה חוזרת בספרות העדכנית העוסקת בפוליטיקה בינלאומית, הגורסת כי מבנה המערכת הבינלאומית השתנה בעשור האחרון (2019-2011). הרעיון מנוסח לרוב כתיאור המעבר ממערכת "חד-קוטבית" של שליטה אמריקאית בעידן שלאחר המלחמה הקרה למערכת "רב-קוטבית" של כמה "מעצמות גדולות", ביניהן סין, רוסיה וארצות הברית, ללא שליטה בלעדית של אחת מהן. קו חשיבה זה מבוסס על תאוריות המניחות שקוטביות היא עובדה מרכזית בפוליטיקה בינלאומית. רעיון הקוטביות מבוסס על דירוג הכוח היחסי של מדינות, אשר נקבע על ידי הערכת החלוקה היחסית של הכוח הצבאי והכלכלי בקרב המדינות.

הרעיון של עולם רב-קוטבי הפך לתפיסה המקובלת עד כדי כך, שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין (במאי 2014) ונשיא סין שי ג'ינפינג (בנובמבר 2014) הכריזו שניהם בהפרש של חודשים ספורים זה מזה שהעולם הוא "רב-קוטבי". למרות הסכמה נרחבת עם תפיסה זו בהערכת מאזן הכוחות בפוליטיקה הבינלאומית, חוקרים העלו לאחרונה את השאלה אם כוח צבאי וכוח כלכלי מצטבר הוא הדרך הטובה ביותר למדידת שינוי היסטורי במבנה הפוליטיקה הבינלאומית (Brooks & Wohlforth, 2015/16). אף על פי כן, מטרת מאמר זה אינה לערער על התפיסה המקובלת שקמה מערכת בינלאומית רב-קוטבית חדשה, אלא להסביר כיצד פעולותיה של ארצות הברית במזרח התיכון בעשור האחרון הביאו גורמים אזוריים לפרש זאת כנסיגה או התנתקות אמריקאית מהאזור.

הטיעון המרכזי הוא שמאז 2009 בחרו מנהיגי ארצות הברית לצמצם את ההתחייבויות הביטחוניות באזור ולהגביל את המעורבות האסטרטגית, ויצרו רושם של "ואקום מעצמתי" שהוביל מעצמות אזוריות - איראן, ערב הסעודית, טורקיה ואיחוד האמירויות - להקרין כוח מעבר לגבולותיהן בניסיון למלא את החלל. התפיסה הרווחת שהתפתחה במזרח התיכון בעשור האחרון לא טענה שהכוח היחסי הכלכלי או הצבאי של ארצות הברית ירד, אלא שעמדותיהם של מנהיגים אמריקאים לגבי האופן שבו ארצות הברית צריכה להשתמש בכוחה הצבאי כדי לקיים את התחייבויותיה הביטחוניות במזרח התיכון השתנו באופן מובהק. למרות שחשוב לציין כי היו הבדלים משמעותיים בין מדיניות ממשל אובמה וממשל טראמפ כלפי המזרח התיכון בין השנים 2009 ו-2020, על פי התפיסה באזור, שני הממשלים ביקשו לצמצם את ההתחייבויות הצבאיות של ארצות הברית כלפי האזור.

מאמר זה מציג פרשנות כרונולוגית לפעולותיה של ארצות הברית במזרח התיכון, שהולידו את התפיסה כי היא מתנתקת מהאזור במהלך העשור שחלף מאז פרוץ מחאות האביב הערבי ב-2011-2010. בחלק הבא מובאת היסטוריה קצרה של התפקיד שמילאה ארצות הברית באזור במאה ה-20 ומוסבר מדוע נסיגה של ארצות הברית תיתפס כמהלך דרמטי באזור. לאחר מכן מובא ניתוח המסביר כיצד התנהגות ארצות הברית בין השנים 2010 ל-2015 תרמה לתפיסה שהיא נסוגה מהאזור, בין היתר באמצעות השוואתה להתנהגות של רוסיה באותה תקופה. החלק הבא אחריו עוסק בשנים 2015 עד 2020 ומסביר כיצד גורמים אזוריים הקשיבו לקריאת ממשל אובמה לקבל אחריות רבה יותר על ביטחונם, מה שהוביל לכך ששותפות של ארצות הברית נלחמו משני צידי המתרס בשלושה עימותים שונים (לוב, סוריה, תימן) באזור. בסיום בוחן פרק המסקנות כיצד יישפט ממשל ביידן על פי גישתו לאזור, ומה המסגרת שיציב להתמודדות עם האתגרים שירש.

תולדות המעורבות האמריקאית במזרח התיכון

ארצות הברית, שהתעצבה על רקע אילוצי המלחמה הקרה, מילאה תפקיד מכריע בניהול ענייני הביטחון במזרח התיכון מאז מלחמת העולם השנייה. היא החליפה את בריטניה וצרפת, שהובילו את הקמת מערכת המדינות במזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה. ארצות הברית יצרה שרשרת שותפים ומוסדות של ביטחון עולמי שנועדו לבלום את התרחבות ההשפעה הסובייטית במהלך המלחמה הקרה. במזרח התיכון, 'ברית בגדאד' וממשיכה 'ארגון האמנה המרכזית' (Central Treaty Organization) (1979-1955) שכלל את עיראק, איראן וטורקיה (וגם פקיסטן) היו ביטוי למאמץ האמריקאי לעצב את ארכיטקטורת הביטחון של האזור בהתאם לאינטרסים הגלובליים של ארצות הברית. קשרים אלה הופעלו במהלך מבצעים אמריקאיים שהתנהלו בחסות דוקטרינת אייזנהאואר (1960-1957), דוקטרינת ניקסון (1976-1969) ודוקטרינת קרטר (1980 עד היום). לכן, עבור חלק גדול מהמזרח התיכון, ההתנתקות האמריקאית מהאזור תהיה תפנית חדה מהדפוס ההיסטורי של מעורבות המערב בניהול ענייני הביטחון של האזור במהלך המאה ה-20.

ברית המועצות קרסה והמלחמה הקרה הסתיימה בין השנים 1989 ו-1991. ארצות הברית מצאה עצמה בתפקיד מעצמת-העל העולמית היחידה, והפעילה את כוחה והשפעתה במהלך מלחמת המפרץ בשנים 1991-1990 (מבצע סופה במדבר), בתגובה לפלישת סדאם חוסיין לכווית באוגוסט 1990. היא גייסה קואליציה של 35 מדינות נגד עיראק ודאגה להעביר את החלטה 678 של האו"ם, שאישרה לקואליציה להשתמש ב"כל האמצעים הדרושים" כדי לשחרר את כווית מהכיבוש. מאז 1979 כללו יעדי המדיניות של ארצות הברית באזור את אבטחת הגישה לנפט, תיווך לשלום ערבי-ישראלי, התמודדות עם איומי הטרור ומניעת תפוצתו של נשק להשמדה המונית. באופן רחב יותר, השותפות האזוריות של ארצות הברית הסתמכו על כך שתשתמש בכוחה כדי לשמור על יציבות באזור. ארצות הברית נקטה מדיניות של "בלימה כפולה" נגד עיראק ואיראן בשנות ה-90, עם סנקציות ובידוד אפקטיביים נגד שני המשטרים. היא גם הרחיבה את התחייבויותיה במפרץ הפרסי בתקופה זו ויצרה רשת של שותפויות ביטחוניות חזקות עם כל אחת מחברות מועצת שיתוף הפעולה במפרץ. מדינות המפרץ הערבי נוספו לרשימת שותפות הביטחון הוותיקות של ארצות הברית באזור שכללה את מצרים, ירדן וערב הסעודית, כמו גם את ישראל וטורקיה (Jeffrey & Eisenstadt, 2016).

עשור לאחר סיום המלחמה הקרה, ב-11 בספטמבר 2001, הותקפה ארצות הברית על ידי ארגון אל-קאעדה שביצע בו-זמנית פיגועי התאבדות במרכז הסחר העולמי בניו יורק ובבניין הפנטגון בוושינגטון הבירה, באמצעות ריסוק מטוסים שנחטפו על ידי מחבלים. ממשל בוש הגיב להתקפה בפלישה לאפגניסטן והפיל את ממשלת הטאליבאן בשנת 2001, ולאחר מכן את סדאם חוסיין בעיראק בשנת 2003. המבצעים הצבאיים הובילו לניצחונות מהירים, אולם לאחר המלחמה, השגת יציבות והשתלטות על שתי המדינות התגלו כאתגר עצום ויקר מנשוא. המלחמות האמריקאיות הללו לא הביסו באופן מכריע את אל-קאעדה ולא פגעו ביכולת המשיכה של הסלפייה-ג'האדייה. הן גם לא הביאו להקמת ממשלות יציבות, פרו-אמריקאיות ודמוקרטיות בעיראק ובאפגניסטן, ואכן נראה כי עיראק נלחמת כדי להימנע מתלוּת באיראן, ואפגניסטן עדיין נאבקת למנוע השתלטות של הטאליבאן, כאשר גם דאע"ש תופס שם אחיזה. ההשפעה הפוליטית הכוללת של המלחמות האלה על ארצות הברית הייתה ספקנות נרחבת בנוגע ליעילות השימוש בכוח צבאי לקידום האינטרסים האמריקאיים מעבר לים.

נקודת המבט של ממשל אובמה הייתה שהממשל שלפניו ניהל את הכוח האמריקאי בצורה לא נכונה, ואפשר למחויבויות הצבאיות של ארצות הברית במזרח התיכון לשלוט על כמות משאבים לא פרופורציונלית על חשבון עדיפויות אחרות ודחופות יותר. אובמה ראה בהיגררות הכוח האמריקאי, שנגרמה בעקבות המלחמה בטרור, מצב שבסופו של דבר מעצים את יריביה של ארצות הברית, וגישתה החד-צדדית מרחיקה ממנה את שותפותיה. להשקפה זו היו ארבע תוצאות מעשיות: הראשונה - אובמה נקט "גישה מאופקת, חסכונית ומדויקת יותר לשימוש בכוח הצבאי של ארצות הברית" (Brands, 2016; ראו גם: Chollet, 2016); השנייה - אובמה שם דגש על מעורבות דיפלומטית, עם בעלי ברית ויריבים כאחד; השלישית - אובמה ביקש לאזן מחדש את המעורבות האמריקאית מבחינה גיאוגרפית. הוא האמין כי ארצות הברית צריכה להפנות את המשאבים האסטרטגיים שלה מהמזרח התיכון לאזור אסיה-פסיפיק; הרביעית - בתקופת אובמה צומצמו הוצאות הביטחון במידה משמעותית, מ-849.9 מיליארד דולר בשנת 2010 ל-669.5 מיליארד דולר ב-2016.

הזעזוע הכלכלי שחולל המשבר הפיננסי העולמי בשנים 2012-2008 עורר בארצות הברית דיון ציבורי בשאלה אם היא יכולה וצריכה להמשיך בהוצאות הביטחון והצבא האדירות שלה, בתקופה שלא בכדי קיבלה את השם 'המיתון הגדול' (Great Recession) (MacDonald & Parent, 2011). בייחוד זכתה לבחינה מחדש החלטתה של ארצות הברית מהעידן שלאחר המלחמה הקרה - לשמור על התחייבויותיה הביטחוניות כלפי שותפות ובעלות ברית באירופה, במזרח התיכון ובמזרח אסיה. בימי המלחמה הקרה נועדו התחייבויות אלה למנוע פלישה סובייטית למדינות העשירות ביותר וכנראה עתירות המשאבים בעולם. לאחר המלחמה הקרה, ההיגיון בשימור ההתחייבויות היה לקדם את שלוש המטרות המרכזיות של אסטרטגיית-העל האמריקאית: צמצום האיומים קצרי הטווח וארוכי הטווח על הביטחון הלאומי של ארצות הברית; "קידום סדר כלכלי ליברלי להרחבת הכלכלה העולמית ולמקסום השגשוג המקומי"; ו"שמירה על הסדר המוסדי העולמי כדי להבטיח שיתוף פעולה הכרחי בין מדינות בתנאים הנוחים לאינטרסים של ארצות הברית" (Brooks et al., 2012-2013). המחויבות האמריקאית כלפי שותפות הביטחון שלה ובעלות בריתה הייתה רכיב קבוע במדיניות החוץ שלה, משלהי מלחמת העולם השנייה ועד תום ממשל אובמה.

האביב הערבי והנסיגה של ארצות הברית מהמזרח התיכון, 2011-2010

במהלך השנים שלאחר המשבר הפיננסי העולמי (2012-2008) נבחנו ונדונו באופן ביקורתי ההתחייבויות הביטחוניות של ארצות הברית במזרח התיכון, בדגש על הערכת התשואה שמקבלת ארצות הברית בתמורה לעלות של קיום התחייבויותיה הצבאיות מעבר לים. מבקרים מבית התלוננו על הגירעון התקציבי הגדל ועל המיליארדים שמוציאים על כוחות הביטחון ועל תשתיות בתקופה של משבר כלכלי, וקראו לצמצום צבאי ולחלוקת נטל שונה ביחס להתחייבויות הביטחוניות הבינלאומיות בדרך כזו או אחרת. מבקרים אחרים טענו כי השותפויות הביטחוניות של ארצות הברית מעוררות התנגדות כלפיה באופן שסותר את התועלת ויוצר עבורה חיכוך יותר מאשר מינוף מחוץ לגבולותיה. קו טיעון שלישי גרס כי במקום זאת, ניתן היה להשתמש במשאבים שהוקדשו לקיום התחייבויות ארצות הברית מעבר לים למטרות מקומיות כגון תשתיות, חינוך, מחקר ופיתוח אזרחי וחדשנות, לשם הגברת התחרותיות של ארצות הברית בעולם יותר מההתחייבויות הצבאיות שלה מעבר לים (Brooks et al., 2012-2013). דעות אלה עוררו ספקות בקרב שותפים ויריבים של ארצות הברית באשר לרצונה של אמריקה לשמור על מחויבויותיה הביטחוניות במזרח התיכון (Hokayem & Wasser, 2014).

ואכן היו סיבות טובות לספקות אלה. במהלך כהונתו הראשונה של אובמה בתפקידו האמין צוות המזרח התיכון שלו שמייחסים לאזור חשיבות מופרזת ומגזימים באשר לסיכונים שהציב לאינטרסים של ארצות הברית. הם טענו שמדינות האזור לא באמת זקוקות לארצות הברית כפי שהתפיסה המקובלת בוושינגטון גרסה, וכי נוכחותה של ארצות הברית למעשה אפילו תורמת לבעיות שם. הם סברו שלא רק שארצות הברית יכולה להרשות לעצמה להתנתק מהמזרח התיכון, האזור גם ירוויח מכך. וגם אם תחול הידרדרות באזור, היא לא תשפיע על האינטרסים האמריקאיים המרכזיים (Pollack et al., 2014; Pollack & Takeyh, 2014).

הספקות בנוגע למחויבותה של ארצות הברית לאזור הוחרפו בשל שלוש התפתחויות שהתרחשו במזרח התיכון לקראת סוף הקדנציה הראשונה של ברק אובמה. הראשונה - בשנים 2010 ו-2011 ארצות הברית השלימה את נסיגתה הצבאית מעיראק; השנייה - ארצות הברית חזרה בה מתמיכתה במשטר מובארכ במצרים במהלך האביב הערבי, בינואר-פברואר 2011; השלישית - ארצות הברית תמכה בפעולה הצבאית הרב-צדדית שהפילה את קדאפי מהשלטון בלוב במהלך האביב הערבי. אולם גישת "טביעת הרגל הקלה" סיפקה לארצות הברית מינוף אסטרטגי מועט מאוד בתקופה שלאחר מכן (Brands, 2016). ממשל אובמה פעל על פי העיקרון של "מעורבות כשחייבים, התנתקות כשאפשר". גישה זו נבעה מתפיסת הממשל כי הלקח העיקרי ממלחמות העשור הקודם היה שעם כל הכוח הצבאי של ארצות הברית, יכולתה לשלוט בתוצאות האירועים באזור הייתה מוגבלת בלבד (("Remarks by President Obama", 2013; Simon, 2007.

בשנת 2009, מעורבותו המדינית של ממשל אובמה בבגדאד במהלך סבב הבחירות של 2010 בעיראק והמשא ומתן הכושל שלאחר מכן להסכם מעמד כוחות (SOFA) חדש הותירו את הרושם כי אובמה מעדיף להסיג את כוחות ארצות הברית במקום לשמור על המנוף האסטרטגי שלו באזור (Hill, 2014; Jeffrey, 2014). התנהגותה של ארצות הברית כלפי משטר מובארכ במהלך ההתקוממות במצרים בשנת 2011 הגבירה את הספקות בנוגע למחויבותה של ארצות הברית לשותפיה. לאחר 17 ימי הפגנות המוניות הגיע ממשל אובמה למסקנה כי משטרו של נשיא מצרים חוסני מובארכ אינו יכול לשרוד, והסיר את תמיכתו בו. ההחלטה של ​​אובמה לצדד במפגינים נגד מובארכ התקבלה "במהירות יוצאת דופן", לדברי מרק לינץ', שהסביר כי אובמה האמין שתמיכה במפגינים תשפר את תדמיתה של ארצות הברית בקרב הציבור הערבי ותמקם אותה "בצד הנכון של ההיסטוריה" (Lynch, 2011). המהירות שבה נטשה ארצות הברית בעלת ברית אזורית מרכזית במשך יותר משלושים שנה נרשמה במדינות האזור.

במקרה של לוב בשנת 2011, ממשל אובמה ביצע בסופו של דבר את סוג ההתערבות הצבאית שממנה התיימר להימנע - שינוי משטר מהיר (גם אם לא מתוכנן מראש) ללא כל אמצעי לייצוב הממשל החדש ולהשפעה עליו (Chollet & Fishman, 2015; Kuperman, 2015; St John, 2016). המהלך יצר חוסר אמון בקרב יריבים ובעלי ברית גם יחד. רוסיה סברה שארצות הברית ונאט"ו חורגות מהמנדט של מועצת הביטחון של האו"ם משנת 1973, שרוסיה תמכה בו בזמנו. מנדט זה אישר שימוש בכוח בלוב כדי להגן על אזרחים מפגינים מפני תקיפת כוחות הצבא של משטר קדאפי. מנגד, ארצות הברית אימצה את הגישה של "הובלה מאחור" (Hachigian & Shorr, 2013), שדרשה מבעלות הברית של ארצות הברית בנאט"ו לקבל על עצמן את האחריות לסכסוך, למרות שלא היו בידיהן המשאבים הצבאיים הדרושים כדי לשאת בנטל כזה באופן מלא (Barry, 2011). ארצות הברית מנעה מכוחותיה השתתפות ישירה בלוחמה ב-4 באפריל 2011, כשלושה שבועות לאחר תחילת המבצע ( 20-19 במארס 2011). אומנם ארצות הברית המשיכה למלא תפקיד תומך חיוני באמצעות לוגיסטיקה, תחמושת ומודיעין, אולם כוחות בריטניה וצרפת הם שהובילו את נאט"ו במתן גיבוי לצבא המורדים שהביס את משטרו של קדאפי ב-20 באוגוסט. לאחר נפילת משטרו של קדאפי, ארצות הברית ויתרה על האחריות לממשלת מעבר לטובת האו"ם. ההתנקשות בשגריר ארצות הברית בלוב כריסטופר סטיבנס בידי כוחות אנסאר אל-שריעה ב-11 בספטמבר 2012 הצליחה להרתיע את ארצות הברית מקבלת תפקיד בולט יותר בתיווך לממשלת מעבר מוצלחת בלוב (Wehrey, 2018).

נקודת המפנה הסורית, 2013-2011

אירועים אלה טמנו את זרעי הספק באזור בנוגע לרצונה של ארצות הברית להישאר מעורבת במזרח התיכון, אולם נקודת המפנה הייתה הגישה של ארצות הברית כלפי מלחמת האזרחים בסוריה בין 2011 ל-2014. באוגוסט 2011 קרא הנשיא אובמה לנשיא סוריה בשאר אל-אסד לפנות את כיסאו, אך לא עשה דבר כדי להביא לכך. באוגוסט 2012 הכריז אובמה על "קו אדום" שנועד להרתיע את משטר אסד משימוש בנשק כימי נגד האופוזיציה הסורית, אולם כעבור שנה, באוגוסט/ספטמבר 2013, ממשל אובמה בחר שלא לאכוף אותו ובמקום זאת עשה הסכם עם רוסיה שאמור היה לחסל את מאגר הנשק הכימי של משטר אסד (Goldberg, 2016). המאמצים חסרי ההחלטיות של הממשל לחמש את האופוזיציה ב-2012 וב-2013 הובילו למיליציות חמושות וממומנות היטב של הג'האד הסלפי, שהשתלטו על הצבא הסורי החופשי (Weiss, 2014). בכירים בממשל הודו בשיחות פרטיות כי המאמץ הקלוש שהושקע בחימוש האופוזיציה נועד "להרגיע בעלי ברית שחשבו שארצות הברית אינה מעורבת", יותר מכפי שאמור היה לעזור למורדים (Entous & Gorman, 2013).

המלחמה בת עשר השנים גבתה מעל 600 אלף קורבנות; הביאה ליותר מחמישה מיליון וחצי פליטים הפזורים במזרח התיכון ובאירופה; ובתוך המדינה נעקרו מבתיהם יותר ממחצית האוכלוסייה הסורית. בשנת 2012 ובתחילת 2013 שקל ממשל אובמה שורה של אפשרויות תגובה בסוריה. באלה נכללו "אזורים אסורים לטיסה ואזורי חציצה באכיפה אמריקאית, הפלת המשטר בכוח (בעזרת סיוע צבאי משמעותי הרבה יותר של אמריקאים ובעלי ברית למורדים נגד אסד) ותיקפות אוויריות מוגבלות נגד המשטר, בתגובה לשימוש בנשק כימי". בסופו של דבר החליט הממשל להתנגד לכל האפשרויות הללו, מחשש שהתערבות ארצות הברית תביא אותה לעימות ישיר עם איראן בסוריה, ותמנע את האפשרות לגרום לאיראן לשתף פעולה באופן דיפלומטי בסוגיית תוכנית הגרעין שלה. (Simon & Stevenson, 2015). בראיון בינואר 2014 הסביר אובמה כי "בבסיס חשיבתו" עמד הרעיון שהמעורבות הצבאית האמריקאית אינה יכולה להיות המכשיר העיקרי להשגת "שיווי המשקל החדש" שהאזור "זקוק לו נואשות", בין איראן למדינות המפרץ הסוניות וישראל (Remnick, 2014).

חוסר הרצון של אובמה בהתערבות ישירה בסוריה נתפס בעיני גורמי הממשל כ"תיקון" של מדיניות, ולא כסימן לנסיגה אמריקאית. ארצות הברית סברה שהיא מחזירה את היציבות על ידי הפעלת מדיניות של ריסון ולא של תוקפנות, כך על פי שני פקידים לשעבר בממשל אובמה, סטיבן סיימון וג'ונתן סטיבנסון (2015). במזרח התיכון, הסעודים, שעשו כל שביכולתם כדי לתמרץ, לעודד ולדרבן את ארצות הברית להתערב בסוריה, התייחסו לריסון האמריקאי כאל "אסון" אסטרטגי (Obaid, 2016a), משום שראו בשיווי משקל חדש עם איראן תיקון שלילי לסטטוס קוו האזורי. ראש ממשלת קטר דאז, חמד בן ג'אסם בן ג'בר אל ת'אני, טען באפריל 2013 כי "ארצות הברית צריכה לעשות יותר" בסוריה, והוסיף: "אני מאמין שאילו עצרנו זאת לפני שנה, לא היינו רואים עכשיו את האנשים הרעים שאתם מדברים עליהם" ("U.S. wary as Qatar ramps up", 2013).

רוסיה מצילה את הקו האדום של אובמה, 2013

מלחמת האזרחים בסוריה סללה את הדרך לשובה של רוסיה למזרח התיכון. התקוממויות האביב הערבי במזרח התיכון ב-2011 הציבו אתגר אסטרטגי לרוסיה, שרואה במזרח התיכון את סביבתה השכנה. ארבעה גורמים עיצבו את האופן שבו רוסיה הגיבה לאביב הערבי. ראשית, רוסיה חששה שמחאות האביב הערבי הן המשך ל"מהפכות הצבע" שהתרחשו בסרביה (2000), בגיאורגיה (2003), באוקראינה (2004-5) ובקירגיזסטן (2005), שבהן מחאות עממיות הפילו ממשלות מכהנות. הקרמלין סבר שהמערב מעודד את המפגינים במזרח התיכון ותומך בהם. רוסיה האמינה שהמערב להוט לראות משטרים פגיעים וסמכותניים מוחלפים בדמוקרטיות בסגנון מערבי, שיתיישרו עם ארצות הברית ואירופה. שנית, התעורר חשש מסוים שהאביב הערבי יגביר את התיאבון של המערב לתמוך בארגונים לא-ממשלתיים השואפים לקדם את הדמוקרטיה ברוסיה. ואכן, נראה כי המחאה ההמונית במוסקבה בחורף 2012-2011 חיזקה תפיסה זו. שלישית, מומחים לאזור המזרח התיכון ברוסיה הטילו ספק ביכולת של ההתקוממויות הערביות להוביל לשינויים הדמוקרטיים שהמערב עודד. הם סברו שהתוצאה הסבירה יותר תהיה "חורף אסלאמיסטי", שיוביל לכאוס ויעצים את הכוחות הקיצוניים ביותר באזור. ולבסוף, רוסיה לא רצתה שהמערב (ארצות הברית ונאט"ו) יחזור לפעול באופן חד-צדדי באזור, כפי שאירע כמעט עשור קודם לכן בעיראק (Trenin, 2017; Zvyagelskaya, 2013).

ההתקוממות בלוב הייתה מקרה בוחן עבור רוסיה. מוסקבה האמינה שהיא יכולה לעבוד עם המערב באמצעות האו"ם כדי לנהל את המשבר בלוב. כאשר האזור האסור לטיסה על פי האו"ם הפך למבצע נאט"ו לתמיכה בשינוי המשטר, פוטין האמין כי ארצות הברית ונאט"ו ניצלו את התמיכה שבשתיקה שרוסיה נתנה במשתמע כאשר נמנעה מהצבעה על החלטה 1793 באו"ם. רוסיה הפסידה מכירות נשק פוטנציאליות למשטר קדאפי בהיקף של ארבעה מיליארד דולר, ולפחות עוד שלושה מיליארד דולר בהשקעות אסטרטגיות בנפט ובגז טבעי, אבל מה שהכעיס את פוטין היה התקדים של שימוש בהתערבות הומניטרית כעילה להפרת ריבונות מדינה ולהפלת משטר סמכותני (Blank & Saivetz, 2012). כשפוטין חזר לקרמלין בשנת 2012, הניסיון בלוב הביא אותו לנקוט גישה קשוחה הרבה יותר מול המערב בנוגע למשבר בסוריה. רוסיה חסמה באו"ם כל טיוטת החלטה שעשויה הייתה לשמש בסיס להתערבות זרה בסוריה, ובמקביל החלה לספק למשטר אסד סיוע צבאי לדיכוי האופוזיציה (Trenin, 2017).

פוטין השתמש בחסימה באו"ם לצד התערבות צבאית מוגבלת במשבר בסוריה, כדי להמחיש את מעמדה של רוסיה כמעצמה גדולה במזרח התיכון. בשלב הראשוני (2013-2011), לגישה של רוסיה כלפי סוריה היה ערך סמלי, שעלה מבחינתה על ערך עסקאות הנשק שביצעה עם משטר אסד ועל יכולת הגישה שלה לנמל הימי בטרטוס. יכולתה של רוסיה לסכל שוב ושוב את הפעולה הבינלאומית נגד משטר אסד וליצור את הרושם כי ארצות הברית חסרת אונים לנוכח התנגדותו של אסד ערערה את דימוי הכוח האמריקאי, והוכיחה את ערכה של הידידות עם רוסיה (Nizameddin, 2013).

ב-21 באוגוסט 2013 הפעיל משטר אסד נשק כימי נגד כוחות האופוזיציה בע'וטה, פרוור של דמשק. בתקיפה נהרגו 1,400 איש, בהם יותר מ-400 ילדים. ממשל אובמה מצא עצמו תחת לחץ עצום לאכוף את הקו האדום שהציב ולתקוף את משטר אסד. בשולי פסגת ה-G20 בסנט פטרסבורג בתחילת ספטמבר הציע פוטין לארצות הברית עסקה: לסלק את מאגר הנשק הכימי של סוריה בתמורה לכך שארצות הברית תימנע ממתקפה צבאית נגד משטר אסד. אובמה, שלא היה משוכנע בערך של תקיפת משטר אסד, לקח את ההצעה הרוסית בשתי ידיים. מלבד סילוק כמויות גדולות של נשק כימי מסוריה, לעסקה היו שלוש השלכות משניות אך חשובות לא פחות.

ראשית, העסקה קיבעה את הרושם של רבים באזור, כמו תמים אמיר קטר, ארדואן נשיא טורקיה והנסיך הסעודי טורקי אל-פייסל, כי לאובמה לא היה שום רצון להשתמש בכוח הצבאי האמריקאי (Erlanger, 2013; "HH the Emir’s address", 2016; ; ראו גם:   "Obama’s policy in Syria", 2016; "Turkey’s Erdogan says Assad buying time", 2013). ארדואן כינה את עסקת הנשק הכימי עם רוסיה "הפדיחה הגדולה"; תמים אמר כי ארצות הברית לא מוכנה "לנקוף אצבע" כדי לאכוף את הקו האדום שלה; והנסיך פייסל טען שלממשל אובמה "יש בעיית אמון" ואמינות. בספטמבר 2013 התייחס העיתון הרשמי של משטר אסד א-ת'ורה להחלטתו של אובמה שלא להשתמש בכוח כאל תחילתה של "נסיגה אמריקאית היסטורית" (Bayoumy & Younglai, 2013). אובמה מצידו האמין שהוא משיג יותר בכך שהוא ממיר הרתעה בפירוק מנשק, אך בפועל לא השיג את שניהם (Baker, 2017).

שנית, המהלך הכשיר את מעמדה של רוסיה כמעצמה גדולה בסכסוך בסוריה, ובאופן רחב יותר במזרח התיכון, מבלי להרתיע את אסד ואת רוסיה משימוש בנשק כימי במלחמה (Lynch, 2017; Melham, 2017). שלישית, הסכם האמריקאי-רוסי מספטמבר 2013, שנכלל בסופו של דבר בהחלטה 2118 של מועצת הביטחון של האו"ם, הציב תנאי להפעלת כוח נגד משטר אסד אם הוא יפר את העסקה (Lund, 2017): "במקרה של אי-ציות, לרבות העברה בלתי מורשית, או כל שימוש בכלי נשק כימי [הדגשת המחבר] על ידי מי מהצדדים בסוריה, תנקוט מועצת הביטחון של האו"ם אמצעים מכוח סעיף VII לאמנת האו"ם" ("Framework for elimination of Syrian chemical weapons", 2013.). סעיף VII מאפשר לקהילה הבינלאומית לאשר שימוש בסנקציות ובכוח צבאי (Chapter VII, n.d.). אולם רוסיה השתמשה בהסכם עם ארצות הברית ובמעמדה באו"ם כדי לערער כל תגובה נחרצת להפרות ההסכם החוזרות ונשנות של משטר אסד, שהחלו כמעט מייד: מתוך 161 המתקפות הכימיות שתועדו בין 2012 ל-2016, "77 אחוזים אירעו לאחר שעברה החלטה 2118 של מועצת הביטחון של האו"ם, המורה על עצירת השימוש בנשק הכימי הסורי וחיסול המאגר" (Hersman, 2016). רוסיה הצליחה להגן על משטר אסד מפני תקיפות צבאיות אמריקאיות בספטמבר 2013, אך גם השתמשה בהסכם של האו"ם עם ארצות הברית כדי לערער מנגנונים מוסדיים בינלאומיים שיכלו לאפשר נקיטת פעולה תקיפה יותר נגד משטר אסד בעתיד (Becker-Yakob, 2019; Deutsch, 2018;Hart, 2018). ¹

עסקת הנשק הכימי הוכיחה גם את ערכה של שותפות עם רוסיה. רוסיה סיפקה למשטר אסד בתקופה זו לא רק נשק אלא גם מודיעין אסטרטגי, הגנה מול המוסדות הבינלאומיים ותבונה דיפלומטית חיונית מול ארצות הברית במהלך המשבר שאיים להפיל את המשטר.

המדינה האסלאמית וטביעת הרגל הקלה של ארצות הברית, 2015-2014

ביוני 2014 גבר ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) על צבא עיראק וכבש את מוסול, וכתוצאה מכך נוצר לחץ על ממשל אובמה לפרוס מחדש את כוחות ארצות הברית באזור. דאע"ש, שהוביל התקוממות שהלכה וגברה בעיראק ובסוריה בין 2011 ל-2014, ריסק את הגבול המערבי של עיראק ואת הגבול המזרחי של סוריה והקים ח'ליפות טריטוריאלית על חלקים גדולים משטחי עיראק וסוריה. הישות הריבונית החדשה שלטה בשטח בגודל דומה לזה של בריטניה ושאפה להתרחב מערבה ומזרחה בעת ובעונה אחת. ממשל אובמה הגדיר את האסטרטגיה שלו בספטמבר 2014 להביס את המדינה האסלאמית במונחים של משימה נגד טרור. הממשל הבטיח לבצע תקיפות אוויריות בעיראק ובסוריה, לשתף פעולה עם כוחות צבא עיראק, להגדיל את הסיוע לאופוזיציה הסורית, לנתק את מקורות המימון ולבלום את זרימת הלוחמים הזרים לאזור ("Statement by the President on ISIL", 2014). בפועל, ארצות הברית נלחמה נגד דאע"ש בכך שסיפקה תמיכה אווירית ומודיעין לשותפיה המקומיים בעיראק ובסוריה, ששימשו עבורה "מגפיים על הקרקע" במערכה זו. ² הקואליציה האמריקאית תרמה גם יחידות רבות ערך של כוחות מיוחדים כדי לתמוך בשותפיה המקומיים בשטח.

בעיראק, ארצות הברית חברה רשמית לצבא עיראק (ISF) ולכוחות הפשמרגה של הממשלה האזורית של כורדיסטן (KRG) למטרת המאבק בדאע"ש. עם זאת, ארצות הברית מצאה עצמה מעניקה בעקיפין חיפוי אווירי גם לאל-חשד א-שעבי (כוחות ההתגייסות העממית, PMF) - מיליציות עיראקיות שיעיות שרבות מהן אורגנו, חומשו והוכשרו על ידי איראן (Robinson, 2016; Weiss & Pregent, 2015). בסוריה העניקה ארצות הברית סיוע אווירי ל'יחידות להגנת העם' הכורדיות (Yekîneyên Parastina Gel YPG -), שנלחמו נגד המצור שהטיל דאע"ש על כובאני באוקטובר 2014. התמיכה הובילה לשותפות אסטרטגית חשובה עם הכורדים הסורים. יחידות YPG היוו בסופו של דבר את עמוד השדרה הצבאי של הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) שארגנה ארצות הברית, והיו כוח רב-אתני שביצע את רוב הלחימה נגד דאע"ש בצפון-מזרח סוריה ובעמק נהר הפרת. הגישה החדשה של הצבא האמריקאי ללחימה בדאע"ש כונתה "על ידי, עם ובאמצעות" ("BWT"), בהתייחס לשותפויות שיצרה ארצות הברית בשטח (Kaplan, 2019).

יש לראות גישה זו כחלק מהמאמץ של צבא ארצות הברית לספק את האמצעים להשגת מטרתו של אובמה "להתאים לגודל הנכון" ("rightsizing") את "טביעת הרגל" של ארצות הברית באזור. התוצאה היא שנדרשו שלוש שנים וחצי עד שהקואליציה בראשות ארצות הברית כבשה מחדש את השטח שלטענת דאע"ש היה הח'ליפות שלו בסוריה ובעיראק, למרות העליונות הצבאית המובהקת שלה. ארבעה גורמים תרמו לכך: ראשית, הקואליציה האמריקאית התמודדה עם המשימה המורכבת של זיהוי ותיאום עם שותפים מתחרים בשתי זירות מלחמה שונות. בעיראק נלחמה ארצות הברית נגד דאע"ש באמצעות הצבא העיראקי וכוחות הפשמרגה העצמאיים של הממשלה הכורדית (KRG). בסוריה היה עליה  לחבר בין הלוחמים הסונים משבטי הפרת התיכון לבין הכורדים של הקנטונים כובאני וג'זירה; שנית, חוסר הרצון של הקואליציה להשתמש בכוחות קרקעיים משלה הוביל למערכות ממושכות (בא-רקה ובמוסול, למשל) ולנזק משני רב (Barndollar, 2019); שלישית, ארצות הברית נלחמה בדאע"ש מבלי לתת מענה שלם למלחמת האזרחים שהתקיימה בסוריה בין משטר אסד לאופוזיציה; ובהמשך לכך - נקודה רביעית היא שעבור רבים מהצדדים המעורבים בלחימה, הבסת דאע"ש לא עמדה בראש סדר העדיפויות. טורקיה למשל התמקדה יותר בהבסת משטר אסד ובבלימת האוטונומיה הכורדית, ואילו רוסיה התעניינה יותר בהגנה על משטר אסד ובניצול הסכסוך להרחבת השפעתה הבינלאומית והאזורית מול ארצות הברית.

הסכם הגרעין והמעורבות הרוסית והאיראנית בסוריה, 2015

ב-24 בנובמבר 2013, חודשיים לאחר הסכם סילוק הנשק הכימי בין ארצות הברית ורוסיה, חתמו קבוצת מדינות ה-P5 + 1 (חברות מועצת הביטחון וגרמניה) עם איראן על הסכם ביניים בנושא הגרעין. ארצות הברית ואיראן יזמו שיחות בערוץ חשאי, שהתנהלו בעומאן החל ממארס 2013 (קדמו להן מגעים ראשוניים ביולי 2012), וחוסר הרצון של אובמה להשתמש בכוח ולהעניש את אסד בספטמבר 2013 היה קשור להתחלה הרגישה של המגעים הדיפלומטיים החשאיים של ארצות הברית עם איראן כמה חודשים קודם לכן. ארצות הברית הסכימה לבודד את המשא ומתן בנושא הגרעין מהמעורבות האזורית של איראן בסוריה, בעיראק, בלבנון ובתימן. מכאן התפתח משא ומתן בינלאומי רב-צדדי שנמשך 20 חודשים והוביל לחתימה על 'תוכנית הפעולה המשותפת' ב-14 ביולי 2015. פחות משבועיים לאחר חתימת הסכם הגרעין, קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני, שהיה אחראי על המעורבות האיראנית בעיראק ובסוריה, נסע לרוסיה (תוך הפרה של הסנקציות המערביות) ונפגש עם הנשיא ולדימיר פוטין. במהלך הביקור (26-24 ביולי 2015) הציג סולימאני לפוטין תוכנית להתערבות צבאית להצלת משטר אסד הנחלש במהירות. הצלת משטרו של אסד הייתה תמיד אמצעי למטרה גדולה יותר עבור רוסיה (Baev, 2016). המטרה הסופית של רוסיה בסוריה הייתה לאלץ את ארצות הברית "לראות במוסקבה יריבה שוות ערך" (Lukyanov, 2016 ; ראו גם: Baev, 2016; Yaari, 2015). רוסיה שואפת להיות "מכתירת שליטים" אזורית כמו ארצות הברית (Lain & Sutyagin, 2016; ראו גם: Mardell, 2016).

בספטמבר 2015 יזמו רוסיה ואיראן התערבות צבאית מסיבית למניעת קריסתו של משטר אסד, שכבר איבד באופן קבוע שטח וכוח אדם לאופוזיציה הג'האדית (Zisser, 2015). העילה של רוסיה להתערבות הייתה הגשת סיוע אווירי למשטר במאבקו נגד דאע"ש (Williams & Souza, 2016). עם זאת, המשטר ושותפיו לא תקפו את דאע"ש בסוריה אלא כיוונו לברית ג'יש אל-פתח (צבא הכיבוש) ולקבוצות אופוזיציה סוריות אחרות שקיבלו סיוע מהמערב והתבססו באזורים מחוץ לשטח שבשליטת דאע"ש (Balanche, 2015). למעשה, מטרתה של רוסיה הייתה להבטיח שהמשטר הסורי יהיה "השחקן הלגיטימי והמרכזי היחידי בסוריה שראוי לגיבוי" (Kofman, 2015).

העיתוי של שני האירועים נשקל בקפידה. ההתערבות הצבאית הרוסית והאיראנית לא התרחשה עד שהתברר כי לאובמה תהיה תמיכה מספקת בקונגרס להסכם הגרעין, שתמנע הטלת וטו (Barmin, 2015). הממשל האמריקאי השקיע את כל הונו הפוליטי מבית להבטחת ההסכם, ורוסיה ואיראן הימרו כי ממשל אובמה לא יסכן את ההסכם בגלל התערבותן בסוריה. ממשל אובמה סבר כי ההסכם הוא האמצעי הטוב ביותר העומד לרשותו כדי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, אולם מדינות האזור ראו את ההסכם מנקודת המבט של הסכם הנשק הכימי בין ארצות הברית לרוסיה בספטמבר 2013, שלכאורה אמור היה לשלול ממשטר אסד יכולת שימוש בנשק כימי, אך בפועל לא עשה זאת. הסכם הנשק הכימי אפשר לאובמה לסגת ממחויבותו לאכוף את הקו האדום, וירושלים וריאד ראו בהסכם הגרעין אמצעי שאובמה ייתלה בו כדי לחמוק מהאופציה הצבאית שתמנע מאיראן השגת נשק גרעיני. אולם ההסכם לא עצר לחלוטין את הגישה של איראן לטכנולוגיות הגרעין ולטכנולוגיות הצבאיות שהיא זקוקה להן כדי להשיג בעתיד נשק גרעיני במסגרת תוכנית הגרעין שלה ("Deficiencies in the Iran nuclear deal", 2015; Morris & Naylor, 2015). באופן כללי, ממשל אובמה אכן ראה בדיפלומטיית הגרעין שלו אמצעי להפחתת המעורבות הצבאית של ארצות הברית באזור.

למעשה, דומה כי ממשל אובמה האמין שפריצת הדרך הדיפלומטית שהושגה מול איראן בהסכם הגרעין ב-2015 תוכל לשמש קרש קפיצה לתיווך הסכם לסיום מלחמת האזרחים בסוריה. סטיבן סיימון וג'ונתן סטיבנסון, פקידים לשעבר בממשל אובמה, כתבו בסוף 2015 כי לכל השחקנים הגדולים בסוריה הייתה תפיסת איום משותפת בנוגע לדאע"ש, שיכלה לשמש בסיס להסכם מדיני לסיום מלחמת האזרחים ול"מתן תוקף להתקרבות לאיראן". הדברים נראו כמו אמונה עיוורת, לנוכח ההתערבות הצבאית האיראנית-רוסית בסוריה שהחלה בספטמבר 2015, לאחר שרוסיה סיפחה את חצי האי קרים בשנת 2014. נראה כי איראן ורוסיה ראו בהתערבותן אמצעי לשמור על יתרונן בסוריה ודרך להרתיע מפני כל אפשרות שהקואליציה בהובלת ארצות הברית שנלחמה בדאע"ש תרחיב משימתה גם לעבר משטר אסד, ולא מהלך פתיחה לשיפור עמדות לקראת משא ומתן פוטנציאלי עם ארצות הברית, שעשוי היה, להבנתן, "לשקם חלק גדול מהיוקרה האמריקאית שדעכה באזור" (Simon & Stevenson, 2015).

ממשל אובמה יצר רושם שהוא רואה בדיפלומטיה ובכוח צבאי שני אמצעים שמוציאים זה את זה, ולא כאלה שמחזקים זה את זה. דרק צ'ולה, פקיד לשעבר בממשל אובמה, זיהה כנראה נטייה זו כאשר כתב בספרו TheLongGame: "כאשר משווים את התנהגותה של רוסיה באוקראינה ובסוריה לגישה האמריקאית, רואים שתי גישות מנוגדות לחלוטין להשגת השפעה, ושתי גישות שונות מאוד למשמעות של עוצמה" (Chollet, 2016). בסוריה, רוסיה שילבה כוח דיפלומטי (בין 2011 ל-2013) עם התערבות צבאית מוגבלת (2015) כדי להגן על משטר אסד ולקדם את האינטרסים הרוסיים. ממשל אובמה, לעומת זאת, העדיף בעיקרון דיפלומטיה על פני כוח צבאי, ובכך צמצם את המינוף הפוליטי העומד לרשות ארצות הברית, בהתחשב בכוחה הצבאי העצום.

המזרח התיכון מנסה "עזרה עצמית", 2020-2015

אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ארצות הברית בשנת 2015 גרסה כי המטרה של ארצות הברית להביא ליציבות ארוכת טווח במזרח התיכון תלויה ב"שותפות שיכולות להגן על עצמן". ואכן, "דוקטרינת האחריות" של אובמה, המעוגנת באמונה ששותפותיה של ארצות הברית צריכות לעשות יותר כדי להגן על עצמן, הייתה עניין עקבי בגישה של ממשל אובמה לאזור (Hachigian & Shorr, 2013). גישה זו זכתה לחיזוק, אם כי באופן ובסגנון שונים מאוד, בתפיסתו העסקית של ממשל טראמפ באשר להתחייבויות הביטחוניות העולמיות ארוכות השנים של ארצות הברית. שני הנשיאים נטו לראות בשותפויות הביטחוניות של ארצות הברית במזרח התיכון נטל כלכלי ומחויבות אסטרטגית, ולא כלי שיסייע לארצות הברית לשלוט בסיכון, להפעיל השפעה או ליהנות מהגמול של סדר בינלאומי בהובלתה (Schroeder, 1976).

ההוכחה המכרעת לכך ששותפותיה המסורתיות של ארצות הברית באזור הפנימו את הדגש האמריקאי בדבר עזרה עצמית ניכרת במאמצים הנמשכים שלהן - מאז 2015 - להקרין עוצמה מעבר לגבולותיהן. אין זה מקרה שמאמצים אלה נראו בסוריה ובעיראק, בלוב ובתימן - שלוש זירות מלחמה אזורית שבהן המאמץ האמריקאי להפגין ריסון לא הוביל ליציבות, אלא תרם למלחמה ממושכת ולוואקום ביטחוני.

למעט העימות הישראלי-איראני בסוריה, ייתכן שהמאפיין הבולט ביותר במגמת העזרה העצמית להשגת הביטחון היה שרבות מהשותפות האזוריות של ארצות הברית מצאו עצמן עתה משני צידי המתרס של העימותים:

• ● בסוף מארס 2015 פתחו המלך הסעודי סלמאן ובנו השאפתני, הנסיך מוחמד, במלחמה נגד ההפיכה החות'ית בתימן, שלתפיסתם של הסעודים נתמכה על ידי איראן (Khashoggi, 2015). המלחמה הפכה לביצה טובענית עבור ערב הסעודית ולאסון הומניטרי עבור תימן (Clausen 2018; Kirkpatrick, 2019). זה לא מנע מאיראן להשתמש בחות'ים נגד הסעודים בצפון תימן, בדומה לאופן שבו היא משתמשת בחזבאללה נגד ישראל בדרום לבנון (Knights, 2018).

• ● באוגוסט 2016, לאחר מלחמה פנימית נגד ה-PKK בדרום-מזרח טורקיה בשנת 2015, פתח ארדואן ב'מבצע מגן הפרת', ושלח את הצבא הטורקי לצפון-מערב סוריה כדי לחסום את התפשטות האוטונומיה הטריטוריאלית הכורדית מצפון-מזרח סוריה לעבר הים התיכון.

• ● בין השנים 2017 ל-2019 גיבתה איחוד האמירויות הערביות את עלייתה של מועצת המעבר הדרומית (STC) בתימן, שהביאה בסופו של דבר לבדלנות בדרום תימן ויצרה "מלחמת אזרחים בתוך מלחמת אזרחים", עם אג'נדות סותרות בין איחוד האמירויות לערב הסעודית לגבי תימן (Hubbard & Al-Batati, 2019; Juneau, 2020; Lackner, 2020; Mukhashaf, 2019; "South Yemen in tumult", 2020).

• ● בינואר 2018 פתחה טורקיה ב'מבצע ענף הזית', ושלחה שוב כוחות טורקיים אל מעבר לגבול, הפעם כדי לגרש את הכורדים ממחוז עפרין, הנמצא הרחק בצפון-מערב סוריה ומאוכלס ברובו באוכלוסייה כורדית (Gurcan, 2019). במסגרת המבצע גורשו הכורדים מבתיהם ובמקומם הובאו להתיישב בעפרין מורדים סונים תומכי טורקיה (Van Wilgenburg & Holmes, 2019).

• ● באוקטובר 2019 התירה ארצות הברית לטורקיה לצאת ל'מבצע מעיין השלום' ("Donald Trump gives the green light", 2019; Williams, 2020), שבפועל השמיד את האוטונומיה הכורדית בצפון-מזרח סוריה והביא לכיבוש טורקי של האזור (Testekin, 2020). האוטונומיה הכורדית בצפון סוריה הייתה תוצאה נלווית של השותפות בין הכורדים הסורים לבין ארצות הברית במלחמה נגד דאע"ש בסוריה ("As Euphrates Shield, Olive Branch completed", 2019; Ignatius, 2019; Kanat &  Hannon, 2018; Sly et al., 2019). טורקיה, החברה בנאט"ו לצד ארצות הברית, גינתה בתוקף את השותפות האמריקאית עם ה-YPG, שנוצרה על רקע גישת "על ידי, עם, ובאמצעות" החדשה שפיתחה ארצות הברית למלחמה באזור (""Erdoğan urges US to ensure withdrawal", 2019; Kingsley, 2019; "Turkey will ‘walk into’ Manbij", 2018). התוצאה של פלישת טורקיה לסוריה הייתה שכוחות אמריקאיים נאלצו שוב ושוב להתמודד עם התנגדות לנוכחותם בסוריה, באופן שיצר נסיבות לעימות חמוש ישיר או עקיף בין ארצות הברית לטורקיה, ששתיהן חברות בנאט"ו.

• ● לפי ההערכות, ב-2019 ישראל הרחיבה את המערכה בין המלחמות (מב"ם) שהיא מנהלת נגד איראן בסוריה גם לעיראק (Yadlin & Heistein, 2019a). היו דיווחים עקביים על מתקפות צבאיות ישראליות על אתרי אספקה צבאית איראניים ברחבי עיראק (Ahronheim, 2019; Yadlin & Heistein, 2019b). ההתקפות היו תגובה למאמץ האיראני לספק לחזבאללה טילים מדויקים וליצור "מסדרון השפעה" המשתרע מטהראן דרך עיראק, סוריה ולבנון (Adesik, et al., 2019). נכון לראות את הפעילות הצבאית הישראלית המוגברת כחלק מתגובה רחבה לרצון האמריקאי לסגת מההתחייבויות הצבאיות בסוריה ובעיראק בעידן שלאחר דאע"ש (Frantzman, 2020; Schmitt et al., 2020).

• ● בלוב, ההתערבות הצבאית של טורקיה ב-2020 הטתה את מלחמת האזרחים לטובת הממשלה הרשמית בטריפולי הנתמכת על ידי האו"ם (Walsh, 2020a), אך גרמה להתערבות נגדית גדולה יותר מצד רוסיה ואיחוד האמירויות, אשר יחד עם ערב הסעודית ומצרים העניקו תמיכה חיונית לח'ליפה חפתר מאז 2014 במלחמת האזרחים שהוא מנהל נגד הממשל בטריפולי (Eljarh, 2020; Megerisi, 2019).

• ● מאז התערבותה של טורקיה בלוב, טורקיה ואיחוד האמירויות הפרו שוב ושוב את אמברגו הנשק שהטיל האו"ם על לוב ב-2011, ושב והאריך ב-2020. בכך הן דחפו את שני הצדדים המתעמתים במלחמת האזרחים למרוץ חימוש מסוכן, למרות סימנים להסכם הפסקת אש קבוע (23 באוקטובר 2020) ("Fleshing out the Libya Ceasefire Agreement", 2020; Michaelson, 2020; Walsh, 2020b).

אלה רק כמה דוגמאות מהעשור האחרון. ניתן לכלול בהן גם את הפיכתו של אזור קרן אפריקה לעניין ביטחוני. בפועל, גם השותפים וגם היריבים של ארצות הברית במזרח התיכון פירשו כוואקום ביטחוני את האיפוק הצבאי של ארצות הברית ואת העידוד מצידה לביטחון על בסיס עזרה עצמית. הטיעון המרכזי שהוצג כאן הוא שעמדותיהם של ממשל אובמה וממשל טראמפ ופעולותיהם להפעלת כוח ודיפלומטיה במזרח התיכון התפרשו כמנגנון לצמצום המעורבות הצבאית של ארצות הברית במזרח התיכון, אשר ייצג התנתקות מהתפקיד ההיסטורי שארצות הברית קיבלה על עצמה לאחר מלחמת העולם השנייה, בניסיון לנהל את ענייני הביטחון של האזור באמצעות ארכיטקטורה של שותפויות אזוריות.

המונחים "שיווי משקל גיאופוליטי" ו"סבלנות אסטרטגית" של ממשל אובמה היו למעשה לשון נקייה שננקטה כדי לאותת על הכוונה לצמצם ולשנות את אופי ההתחייבויות הביטחוניות של ארצות הברית במזרח התיכון. התייחסותו של אובמה ליצירת "שיווי משקל גיאופוליטי" בין הסונים לשיעים במזרח התיכון הייתה דרכו להביע אי-אמון בכך ששימוש בכוח צבאי אמריקאי כדי להגן על ערב הסעודית מפני איראן הוא אכן אינטרס אמריקאי. המונח "סבלנות אסטרטגית" שימש גם הוא מסווה להצדקת אי-רצונה של ארצות הברית להתעמת עם משטר אסד בסוריה ("U.S. National Security Strategy", 2015).

בתקופת ממשל טראמפ המשיכה ארצות הברית לעודד ביטחון על בסיס עזרה עצמית באזור, מה שגרם לסעודים ולאיחוד האמירויות להטיל מצור על קטר, אם כי ללא הצלחה. סכסוך זה הוא מופע משני של עימות סוני פנימי נרחב יותר בין מחנות תומכי האחים המוסלמים לבין המתנגדים להם, המיוצגים על ידי קטר וטורקיה מצד אחד, ומנגד על ידי ערב הסעודית, איחוד האמירויות ומצרים. כל הצדדים הללו הם שותפים ביטחוניים מסורתיים של ארצות הברית, שמולם יש לארצות הברית מנוף פוליטי מסוים. כמו כן, ממשל טראמפ המשיך בגישת האיפוק של ממשל אובמה, בכך שהמחיש לסעודים כי ארצות הברית לא תשתמש בכוחה הצבאי כדי להגיב על תקיפת טילי השיוט והמזל"טים ששיגרה איראן ב-14 בספטמבר 2019 לעבר תשתיות הנפט הסעודיות באבקיק ובח'וריס. אפילו החלטתו הפתאומית של ממשל טראמפ לחסל את מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני בינואר 2020 – חיסול שעורר גלי זעזוע באזור ובלם את מאמצי איראן להקרין כוח בעיראק ובסוריה – לא שינתה את התפיסה הרווחת שארצות הברית מבקשת להתנתק מהאזור (Kupchan, 2020;"In light of the Expected American Withdrawal", 2020; לתפיסה אחרת ראו Rand & Miller, 2020).). הממשל האמריקאי החדש לא יישפט על פי מערך הכוח הצבאי שהוא יבסס במזרח התיכון אלא על פי הדרך שישתמש בו. כוח ודיפלומטיה אינם מוציאים זה את זה אלא הם שני צדדים של אותו מטבע, שמאז ומתמיד השלימו וחיזקו זה את זה בדרך שבה ארצות הברית מנהלת את קשריה עם בעלי בריתה ויריביה באזור.

לאן מועדות פניו של ממשל ביידן?

האזור ישפוט את מידת מחויבותו של ממשל ביידן למזרח התיכון באותו אופן ששפט את קודמיו בתפקיד: על ידי מדידת הפער שבין הצהרותיו למעשיו. ביידן ואנשיו מתמודדים גם עם האתגר של בידול השקפותיו וגישתו לאזור מאלה של ממשל אובמה, אשר ביידן וצוותו מילאו בו תפקיד חשוב. כך למשל, היועץ לביטחון הלאומי הנכנס, ג'ייק סאליבן, מילא תפקיד בהקמת הערוץ הדיפלומטי החשאי מול איראן (דרך עומאן) בשנים 2013-2012, אשר הוביל להסכם הגרעין בשנת 2015. אנטוני בלינקן, שר החוץ החדש, סייע בתכנון הסגת כוחות הלחימה האמריקאיים מעיראק עד אוגוסט 2010. דבריו של בלינקן כי ביידן ישים דגש רב יותר על אזור הודו-פסיפיק, וכי "כעניין של הקצאת זמן וסדרי עדיפויות תקציביים, אני חושב שאנחנו נעשה פחות במזרח התיכון, ולא יותר" (Mead, 2020), אשר נאמרו במסגרת קמפיין הבחירות ביולי 2020, רק מחזקים את התפיסה באזור כי ההתנתקות מהמזרח התיכון אינה תפנית בלתי צפויה במדיניות האמריקאית אלא תכונה מאפיינת שלה.

ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי בממשל ביידן הנכנס, ודניאל בנעים, לשעבר כותב נאומי מדיניות החוץ של ביידן וחבר בצוות תכנון המדיניות במחלקת המדינה של ארצות הברית, כתבו מאמר שהתפרסם בכתב העת Foreign Affairs תחת הכותרת "הזדמנות לאמריקה במזרח התיכון". המאמר חוזר לרבים מאותם נושאים ששימשו לתמיכה בגישתו של ממשל אובמה כלפי המזרח התיכון. לטענת המחברים, "ארצות הברית ניסתה שוב ושוב להשתמש באמצעים צבאיים כדי להביא לתוצאות שאינן ניתנות להשגה במזרח התיכון. הגיעה העת לנסות להפעיל דיפלומטיה כוחנית כדי לייצר תוצאות יציבות יותר". בה בעת, המאמר מבהיר כי ארצות הברית תצמצם את נוכחותה הצבאית באזור. המחברים מתייחסים למתח שבין שתי המטרות הללו כאל "השחלת החוט במחט", או "מהי הדרך הטובה ביותר לאזן בין שאיפה דיפלומטית לבין הרצון לצמצם את טביעת הרגל הצבאית של ארצות הברית". המפתח להשחלת החוט במחט, לטענתם, הוא "למצוא גישה קונסטרוקטיבית יותר כלפי איראן, החיונית לפריסה מחדש של הכוחות האמריקאיים באזור לאורך זמן". לשיטתם, האמצעים להשיג זאת הם חידוש דיפלומטיית הגרעין, הפחתת המתיחות האזורית וכינון "דיאלוג אזורי מובנה" בהובלה אמריקאית, בעיקר בין איראן לערב הסעודית. ניכר שהחזון של בנעים וסאליבן הוא צמצום הנוכחות הצבאית האמריקאית במזרח התיכון, בתאימות עם מדיניות המבוססת על של מזעור הצורך בפעולה צבאית אמריקאית (Benaim & Sullivan, 2020).

קרוב לוודאי שממשל ביידן יעמוד במבחן במהלך מאה הימים הראשונים שלו בתפקיד, בדרכים שנועדו לקבוע את החלטת הממשל החדש להפגין "הרתעה צבאית אמינה", שלטענת בנעים וסאליבן היא חלק מהאסטרטגיה שלו. אסד העמיד במבחן את החלטתו של ממשל טראמפ במהלך מאה הימים הראשונים שלו בתפקיד, וסביר להניח שגם מנהיגי האזור יבדקו את ביידן. מבחנו הראשון של טראמפ היה ב-4 באפריל 2017, כאשר לפי הדיווחים ממשל אסד הרג עשרות אנשים באמצעות גז סרין שהופעל נגד מורדים בצפון מחוז אידליב. ממשל טראמפ הגיב בתקיפת בסיס חיל האוויר א-שעיראת מדרום-מזרח לעיר חומס באמצעות 59 טילי שיוט. פקידי ממשל אמריקאיים האמינו כי בסיס חיל האוויר שימש לאחסון חומרים כימיים ולשיגור מתקפות נשק כימי בשנת 2015. תקיפות הטילים פגעו בתשתית הבסיס אך ​​לא איימו על המשטר ולא השפילו את צבאו. יתרה מכך, התקיפות לא אותתו על "שינוי מעמיק במדיניות ארצות הברית" ולא הוכיחו נחישות רבה יותר להתעמת עם משטר אסד בסוריה (Byman, 2017).

המבחנים לממשל החדש צפויים להתרחש במקביל לחידוש המעורבות הדיפלומטית האמריקאית מול איראן. אמינותו של הממשל כמתווך דיפלומטי תהיה תלויה ביכולתו לשכנע את יריביו ושותפיו שארצות הברית עודנה מוכנה להשתמש בכוח צבאי (בשילוב עם דיפלומטיה) בצורה ישירה או כתמיכה בשותפותיה, כאשר מאתגרים את נוכחותה והשפעתה באזור. איראן תבחן את כוחות ארצות הברית בעיראק ובסוריה; רוסיה, משטר אסד, איראן וטורקיה צפויים כולם להעמיד במבחן את נוכחות ארצות הברית בסוריה, ובפרט את תמיכתה של ארצות הברית בכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF); טורקיה עשויה להשתמש במפגן כוח גם כדי לבחון את שותפיה של ארצות הברית במזרח הים התיכון ובצפון-מזרח סוריה. האופן שבו תגיב ארצות הברית למבחנים אלה ימלא תפקיד מכריע בקביעה אם ממשל ביידן יקבל את ההזדמנות "להשחיל את החוט במחט" במזרח התיכון. אם הממשל החדש לא יהיה מוכן או מסוגל להפגין הרתעה צבאית אמינה לצד סדר היום הדיפלומטי השאפתני שלו, התפיסה האזורית של נסיגת ארצות הברית כבר לא תהיה פרדוקס, היא פשוט תהפוך למציאות.    

מקורות

Adesik, D., McMaster, H.R., Taleblu, B., (2019, June 18). Burning the bridge: The Iranian land corridor to the Mediterranean. Foundation for the Defense of Democracies (FDD).

https://www.fdd.org/analysis/2019/06/18/burning-bridge/

Ahronheim, A. (2019, August 22). Is Israel going after Tehran in broad daylight? Jerusalem Post. https://www.jpost.com/Arab-Israeli-Conflict/Is-Iraq-in-the-cross-hairs-of-Israeli-strikes-Analysis-599307

Al Shayji, A. (2013, February 17). In search of Obama’s Middle East legacy. GulfNews.com. https://gulfnews.com/opinion/op-eds/in-search-of-obamas-middle-east-legacy-1.1147430

As Euphrates Shield, Olive Branch completed, Turkey ready to push next stage in N Syria. (2019,August 7). Daily Sabah. https://www.dailysabah.com/war-on-terror/2019/08/07/as-euphrates-shield-olive-branch-completed-turkey-ready-to-push-next-stage-in-n-syria

Baev, P. (2016, October 7). Order from chaos: Moscow gambles on raising the stakes - in Syria and across the board. Brookings Institute.

Bahgat, G. & Sharp, R. (2014). Prospects for a new strategic orientation in the Middle East. Mediterranean Quarterly 25 (3), 27-39. https://doi.org/10.1215/10474552-2772244

Baker, P. (2017, April 9). For Obama, Syria chemical attacks shows risk of deals with dictators. The New York Times. https://www.nytimes.com/2017/04/09/us/politics/obama-syria-chemical-weapons.html

Balanche, F. (2015, September 30). Initial Russian strikes in Syria are not targeting ISIS. Policy Analysis, Washington Institute for Near East Policy (WINEP). https://www.washingtoninstitute.org/policy-analysis/initial-russian-strikes-syria-are-not-targeting-isis

Barmin, Y. (2015, October 13). Russia's military role in Syria: A byproduct of the Iran deal? Russia Direct. https://russia-direct.org/opinion/russias-military-role-syria-could-be-byproduct-iran-nuclear-deal

Barndollar, G. (2019, March 5). A French officer speaks the truth about the war in Syria. DefenseOne. https://www.defenseone.com/ideas/2019/03/french-officer-speaks-truth-about-war-syria/155304/

      Barry, B. (2011). Libya's lessons. Survival 53(5), 5-14. https://doi.org/10.1080/00396338.2011.621622

Bayoumy, Y. & Younglai, R. (2013, September 2). Scornful Syria hails ‘historic American retreat’ as Obama hesitates. Reuters.

Becker-Yakob, U. (2019, June). Countering the use of chemical weapons in Syria: Options for supporting international norms and institutions. Non-Proliferation and Disarmament Papers No. 63, SIPRI.

Benaim, D., & Sullivan, J. (2020, May 22). America’s opportunity in the Middle East: Diplomacy could succeed where military force has failed. Foreign Affairs.

Blank, S. & Saivetz, C. (2012). Playing to lose? Problems of Post Communism 59(1), 3-14. DOI: 10.2753/PPC1075-8216590101

Brands, H. (2016). Barack Obama and the dilemmas of American grand strategy. The Washington Quarterly 39(4), 101-125. https://doi.org/10.1080/0163660X.2016.1261557

Brooks, S. G., Ikenberry, G. Wohlforth, W. C. (2012/13). Don't come home, America: The case against retrenchment. International Security 37(3), 7-51.

 Brooks, S. G., & Wohlforth, W. C. (2015/16). The rise and fall of the great powers in the twenty-first century. International Security 40(3), 7-53.

Byman, D. (2017, April 7). What effect will Trump’s airstrikes really have? Brookings Institute.

Chapter VII. (n.d.). http://www.un.org/en/sections/un-charter/chapter-vii.

Chollet, D. (2016). The long game: How Obama defied Washington and redefined America’s role in the world. Public Affairs.

Chollet, D. & Fishman, B. (2015). Who lost Libya? Obama’s intervention in retrospect. Foreign Affairs 94(3), 154-159. http://www.jstor.org/stable/24483675

Chollet, D., Sullivan, J., Simes, D. & Long, M.B. (2017). U.S. commitments in the Middle East: Advice to the Trump administration. Middle East Policy 24(1), 5-34. 

Clausen, M.L. (2018). Competing for control over the state: The case of Yemen. Small Wars & Insurgencies 29(3), 560-578. https://doi.org/10.1080/09592318.2018.1455792

Deficiencies in the Iran nuclear deal. (2015, August 3). Israel Ministry of Foreign Affairs. https://mfa.gov.il/MFA/ForeignPolicy/Iran/Pages/Deficiencies-in-the-Iran-nuclear-deal-3-Aug-2015.aspx

Deutsch, A. (2018, November 20). Russia fails to curb new powers of chemical weapons watchdog. Reuters. https://www.reuters.com/article/us-chemicalweapons-blame/russia-fails-to-curb-new-powers-of-chemical-weapons-watchdog-idUSKCN1NP1RH

Donald Trump gives the green light for Turkey to invade Northern Syria. (2019, October 7). The Economist. https://www.economist.com/middle-east-and-africa/2019/10/07/donald-trump-gives-turkey-the-green-light-to-invade-northern-syria

Eljarh, M. (2020, June 1). Turkey’s intervention in Libya disrupts the UAE but opens the door for Russia. Fikra Forum. https://www.washingtoninstitute.org/fikraforum/view/Turkey-Intervention-Libya-UAE-Russia-USA-Middle-East

Entous, A. & Gorman, S. (2013, December 31). Behind Assad’s comeback, a mismatch in commitments. The Wall Street Journal. https://www.wsj.com/articles/behind-assad8217s-comeback-a-mismatch-in-commitments-1388514706?tesla=y

Erdoğan urges US to ensure withdrawal of YPG/PKK. (2019, October 21). Hurriyet Daily News.

Erlanger, S. (2013, December 15). Saudi prince criticizes Obama administration, citing indecision in the Middle East. The New York Times.

Fleshing out the Libya ceasefire agreement. (2020, November 4). International Crisis Group.

Framework for elimination of Syrian chemical weapons. (2013, September 14). U.S. State Department. https://2009-2017.state.gov/r/pa/prs/ps/2013/09/214247.htm.

Frantzman, S. (2020, June 21). Bolton: Dermer said Trump’s Syria withdrawal – ‘worst day’ of Trump admin. Jerusalem Post. https://www.jpost.com/middle-east/bolton-dermer-said-trumps-syria-withdrawal-worst-day-of-trump-admin-632262

Goldberg, J. (2016). The Obama Doctrine. The Atlantic.  https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2016/04/the-obama-doctrine/471525/

Gurcan, M. (2019, March). Assessing the post-July 15 Turkish military. Policy Notes #59,Washington Institute of Near East Policy (WINEP). https://www.washingtoninstitute.org/policy-analysis/assessing-post-july-15-turkish-military-operations-euphrates-shield-and-olive

Hachigian, N., & Shorr, D. (2013). The Responsibility Doctrine. Washington Quarterly 36(1), 73-91. https://doi.org/10.1080/0163660X.2013.751652

Hamid, S. (2015 October 9). Islamism, the Arab Spring, and the failure of America’s do-nothing policy in the Middle East. The Atlantic. https://www.theatlantic.com/international/archive/2015/10/middle-east-egypt-us-policy/409537/

Hart, J. (2018, June 18). Confrontation at the OPCW: How will the international community handle Syria and Skripal? War on the Rocks.

Hersman, R. (2016, April 26). Syria’s toxic wars: Chemical weapons are undermining deterrence and nonproliferation. War on the Rocks.

HH the Emir’s address to the UN General Assembly. (2016, September 20). Qatari Embassy in Washington D.C. https://washington.embassy.qa/en/news/detail/2016/10/11/hh-the-emir-s-address-to-the-un-general-assembly

Hill, C. (2014, October 2). How the Obama administration ignored Iraq. Politico.

Hokayem, E. & Wasser, B. (2014). The Gulf states in an era of American retrenchment. Adelphi Series 54(447-448), 135-164. https://doi.org/10.1080/19445571.2014.995942

Hubbard, B. & Al-Batati, S. (2019, August 9). A civil war within a civil war’ as fighting rages in Southern Yemen. The New York Times. https://www.nytimes.com/2019/08/09/world/middleeast/yemen-civil-war.html

Hunter, R. E. (2015). U.S. Interests and the use of force in the Middle East. The International Spectator 50(4), 95-112. https://doi.org/10.1080/03932729.2015.1087195

Ignatius, D. (2019, October 12). Trump’s betrayal of the Kurds is sickening to U.S. soldiers. The Washington Post.

In light of the expected American withdrawal, the Middle East of tomorrow is unfolding today [Arabic]. (2020, September 19). al-Quds al-Arabi. https://tinyurl.com/y6zcfve4

Inbar, E. (2016). U.S. Mideast retreat a boon for Moscow and Tehran. Middle East Quarterly 23(3), 1-13. https://www.meforum.org/6042/us-mideast-retreat

Jeffrey, J. (2014, November 2). Behind the U.S. Withdrawal from Iraq. Washington Institute for Near East Policy (WINEP).

Jeffrey, J., & Eisenstadt, M. (2016, April). U.S. military engagement in the broader Middle East policy. Focus 143, Washington Institute for Near East Policy (WINEP).

Juneau, T. (2014). U.S. power in the Middle East: Not declining. Middle East Policy 21(2), 40-52. https://doi.org/10.1111/mepo.12069

Juneau, T. (2020, October 11). The UAE in Yemen from surge to recalibration. Lawfare.

https://www.lawfareblog.com/uae-yemen-surge-recalibration

Kanat, B.K., & Hannon, J. (2018). The Manbij roadmap and the future of U.S.-Turkish relations. Middle East Policy 25(3), 111-123. https://mepc.org/journal/manbij-roadmap-and-future-us-turkish-relations

Kaplan, M. (2019, January 20). Thinking critically about 'By, With, and Through' in Syria, Iraq, and Beyond. Lawfare. https://www.lawfareblog.com/thinking-critically-about-through-syria-iraq-and-beyond

Khashoggi, J. (2015, April 1). The Salman doctrine. al-Arabiya.

https://english.alarabiya.net/en/views/news/middle-east/2015/04/01/Saudi-King-Salman-s-doctrine.html

Kingsley, P. (2019, October 16). The world condemns Erdogan’s war on Kurds. But Turkey applauds. The New York Times. https://www.nytimes.com/2019/10/16/world/europe/Turkey-Kurds-Erdogan.html

Kirkpatrick, D. (2019, July 18). Yemen has been a Saudi prince's war. Now It's his quagmire. The New York Times. https://www.nytimes.com/2019/07/18/world/middleeast/saudi-prince-yemen-emirates.html

Knights, M. (2018). The Houthi war machine: From guerrilla war to state capture. CTC Sentinel 11(8).

Kofman, M. (2015, October 21). The Russian intervention in Syria: Policy options and exit strategies. War on the Rocks. http://warontherocks.com/2015/10/the-russian-intervention-in-syria-policy-options-and-exit-strategies/

Kupchan, C. (2020, October 21). America’s pullback must continue no matter who is president. Foreign Policy. https://foreignpolicy.com/2020/10/21/election-2020-smart-retrenchment/

Kuperman, A. (2015). Obama’s Libya debacle: How a well-meaning intervention ended in a failure. Foreign Affairs 94(2), 66-77.

Lackner, H. (2020, May 8). The Yemen conflict: Southern separatism in action. European Council of Foreign Relations (ECFR). 

Lain, S. & Sutyagin, I. (2016, August). The view from Moscow. In A. B. Tabrizi & R. Pantucci (Eds.). Understanding Iran’s Role in the Syrian Conflict.Occasional Paper (17-24). Royal United Services Institute.

Lipner, S. (2017, November 25). How Obama and Trump left a vacuum in the Middle East. Politico. https://www.politico.eu/article/how-us-president-barack-obama-donald-trump-left-a-vacuum-in-the-middle-east/

Lukyanov, F. (2016). Putin’s foreign policy: The quest to restore Russia’s rightful place. Foreign Affairs 95(3).

Lund, A. (2017, February 3). Red line redux: How Putin tore up Obama’s 2013 Syria deal. The Century Foundation.

Lynch, C. (2017, May 19). To assuage Russia, Obama administration backed off chemical weapons plan. Foreign Policy. https://foreignpolicy.com/2017/05/19/to-assuage-russia-obama-administration-backed-off-syria-chemical-weapons-plan/

Lynch, M. (2011). American and Egypt after the uprisings. Survival 53(2), 31-42. https://doi.org/10.1080/00396338.2011.571008

Lynch, M. (2015). Obama and the Middle East: Rightsizing the U.S. role. Foreign Affairs 94(5).

MacDonald, P. K., & Parent, J. M. (2011). Graceful decline? The surprising success of great power retrenchment. International Security 35(4), 7-44. DOI: 10.1162/ISEC_a_00034

Mardell, M. (2016, October 3). What Syria reveals about the new world order. BBC. http://www.bbc.com/news/world-middle-east-37512095

Mead, W. R. (2020, July 9). Transcript: Dialogues on American foreign policy and world affair: A conversation with former deputy secretary of state Antony Blinken. Hudson Institute.

Megerisi, T. (2019). Libya’s global civil war. European Council of Foreign Relations (ECFR). https://ecfr.eu/wp-content/uploads/libyas_global_civil_war1.pdf

Melham, H. (2016). Obama’s tarnished legacy in the Middle East. Cairo Review of Global Affairs.

Melham, H. (2017, April 10). How Obama’s Syrian chemical weapons deal fell apart. The Atlantic. https://www.theatlantic.com/international/archive/2017/04/how-obamas-chemical-weapons-deal-fell-apart/522549/

Michaelson, R. (2020, October 7). Turkey and UAE openly flouting UN arms embargo to fuel war in Libya. The Guardian. https://www.theguardian.com/global-development/2020/oct/07/turkey-and-uae-openly-flouting-un-arms-embargo-to-fuel-war-in-libya

Morris, L., & Naylor, H. (2015, July 14). Arab states fear nuclear deal will give Iran a bigger regional role. The Washington Post. https://www.washingtonpost.com/world/middle_east/arab-states-fear-dangerous-iranian-nuclear-deal-will-shake-up-region/2015/07/14/96d68ff3-7fce-4bf5-9170-6bcc9dfe46aa_story.html

Mukhashaf, M. (2019, August 29). UAE carries out air strikes against Yemen government forces to support separatists. Reuters. https://www.reuters.com/article/us-yemen-security-idUSKCN1VJ17F

Nafi, B. (2016, February 8). U.S. stance on Syria reflects regional retreat. Middle East Eye. https://www.middleeasteye.net/opinion/us-stance-syria-reflects-regional-retreat

Nizameddin, T. (2013). Putin's New Order in the Middle East. C. Hurst & Co.

Obaid, N. (2016a, February 16). Saudi Arabia’s master plan against ISIS, Assad, and Iran in Syria. Belfer Center for Science and International Affaire.

Obaid, N. (2016b, March 30). The Salman doctrine: The Saudi reply to Obama’s weakness. The National Interest. https://nationalinterest.org/feature/the-salman-doctrine-the-saudi-reply-obamas-weakness-15623

Obama’s policy in Syria - an illusion of American influence in the Middle East [Arabic].(2016, October 9). al-Ghad [Jordan]. https://tinyurl.com/y6kuyqgy

Pollack, K., Pillar, P. R., Tarzi, A., Freeman Jr., C. W. (2014). U.S. foreign policy and the future of the Middle East. Middle East Policy 21(3), 1-30.

Pollack, K. & Takeyh, R. (2014, May/June). Near Eastern promises: Why Washington should focus on the Middle East. Foreign Affairs 93(3), 92-105.

Rand, D. H. & Miller, A. (2020). Re-engaging the Middle East: A new vision for U.S. policy . Brookings Institution Press.

Remarks by President Obama in Address to the United Nations General Assembly. (2013,September 24). Office of the Press Secretary, The White House. https://obamawhitehouse.archives.gov/the-press-office/2013/09/24/remarks-president-obama-address-united-nations-general-assembly

Remnick, D. (2014, January 27). Going the distance: On and off the road with Barack Obama. The New Yorker. https://www.newyorker.com/magazine/2014/01/27/going-the-distance-david-remnick

Robinson, L. (2016). Assessment of politico-military campaign to counter ISIL and options for adaptation. Rand Corporation. https://www.rand.org/pubs/research_reports/RR1290.html

Schmitt, E., Gibbons-Neff, T., Savage, C., Cooper, H. (2020, November 16). Trump is said to be preparing to withdraw troops from Afghanistan, Iraq, and Somalia. The New York Times.

Schroeder, P. (1976). Alliances, 1815–1945: Weapons of Power and Tools of Management. In K. Knorr (ed.). Historical Dimensions of National Security Problems, (pp. 247-286). University of Kansas Press.

Simon, S. (2007). America and Iraq: The case for disengagement. Survival 49(1), 61-84. https://doi.org/10.1080/00396330701254537

Simon, S. & Stevenson, J. (2015). The end of Pax Americana: Why Washington’s Middle East pullback makes sense. Foreign Affairs 94(6), 2-10.

Sly, L., Dadouch, S., & Khattab, A. (2019, October 8). Syrian Kurds see American betrayal and now warn fight against ISIS is now in doubt. The Washington Post. https://www.washingtonpost.com/world/middle_east/syrian-kurds-see-american-betrayal-and-warn-alliance-against-isis-is-now-in-doubt/2019/10/07/96c425da-e902-11e9-a329-7378fbfa1b63_story.html

South Yemen in tumult as Yemen government, separatists face off in Abyan. (2020, May 19). al-Monitor.

St John, R. B. (2016). From the February 17 Revolution to Benghazi: Rewriting history for political gain. The Journal of North African Studies 21(3), 357-378. http://dx.doi.org/10.1080/13629387.2016.115218

Statement by the President on ISIL. (2014, September 10). The White House, Office of the Press Secretary. https://obamawhitehouse.archives.gov/the-press-office/2014/09/10/statement-president-isil-1

Taheri, A. (2013, October 4). The Middle East and Obama’s redirection. Asharq al-Awsat. https://eng-archive.aawsat.com/amir-taheri/opinion/opinion-the-middle-east-and-obamas-redirection

Testekin, F. (2020, May 7). Turkey’s occupation of northern Syria includes population transfers. al-Monitor. https://www.al-monitor.com/pulse/originals/2020/05/turkey-syria-population-transfers-tell-abyad-irk-kurds-arabs.html

Trenin, D. (2017). What is Russia up to in the Middle East? Polity.

Turkey’s Erdogan says Assad buying time on chemical weapons. (2013, September 12).Reuters.

Turkey will ‘walk into’ Manbij if US doesn’t remove YPG – Erdogan. (2018, December 14). TrtWorld. https://www.trtworld.com/middle-east/turkey-will-walk-into-manbij-if-us-doesn-t-remove-ypg-erdogan-22473

U.S. National Security Strategy (2015, February 6). Office of the press secretary, The White House, https://obamawhitehouse.archives.gov/sites/default/files/docs/2015_national_security_strategy_2.pdf

U.S. wary as Qatar ramps up support of Syrian rebels. (2013, April 26). National Public Radio (NPR).

Van Wilgenburg, W. & Holmes, A. (2019, October 12). The international community must stop Turkey’s ethnic cleansing plans in northern Syria. The Washington Post. https://www.washingtonpost.com/opinions/2019/10/11/international-community-must-stop-turkeys-ethnic-cleansing-plans-northern-syria/

Walsh, D. (2020a, May 21). In Stunning reversal, Turkey emerges as Libya kingmaker. The New York Times. https://www.nytimes.com/2020/05/21/world/middleeast/libya-turkey-russia-hifter.html

Walsh, D. (2020b, September 3). Waves of Russian and Emirati flights fuel Libyan war, U.N. finds. The New York Times. https://www.nytimes.com/2020/09/03/world/middleeast/libya-russia-emirates-mercenaries.html

Wehrey, F. (2018). The burning shores: Inside the battle for the new Libya. Farrar, Straus and Giroux.

Weiss, M. (2014, January 2). The unraveling: How Obama’s Syria policy fell apart. Politico. https://www.politico.com/magazine/story/2014/01/how-obamas-syria-policy-fell-apart-101704

Weiss, M. & Pregent, M. (2015, March 28). The U.S. is providing air cover for ethnic cleansing in Iraq. Foreign Policy. https://foreignpolicy.com/2015/03/28/the-united-states-is-providing-air-cover-for-ethnic-cleansing-in-iraq-shiite-militias-isis/

Williams, B. G., & Souza, R. (2016). Operation “retribution": Putin's military campaign in Syria, 2015-16. Middle East Policy 23(4), 42-60.

Williams, K. (2020, November 12). Outgoing Syria envoy admits hiding US troops numbers: Praises Trump’s MidEast record. Defense One. https://www.defenseone.com/threats/2020/11/outgoing-syria-envoy-admits-hiding-us-troop-numbers-praises-trumps-mideast-record/170012/

Yaari, E. (2015, October 8). Russia Pursues a New Baghdad Pact. Times of Israel. https://blogs.timesofisrael.com/russia-pursues-a-new-baghdad-pact/

Yadlin, A. & Heistein, A. (2019a). The Mabam strategy: Israel, Iran, Syria (and Russia). Jewish Review of Books. https://jewishreviewofbooks.com/articles/5205/the-mabam-strategy-israel-iran-syria-and-russia/ 

Yadlin, A. & Heistein, A. (2019b, August 27). Is Iraq the new front line in Israel’s conflict with Iran? Foreign Policy. https://foreignpolicy.com/2019/08/27/is-iraq-the-new-front-line-in-israels-conflict-with-iran/

Young, M. (2011, June 30). Obama’s America prefers to ignore the Middle East. The National. https://www.thenationalnews.com/obama-s-america-prefers-to-ignore-the-middle-east-1.415174

Zenko, M. (2018). U.S. Military Policy in the Middle East: An Appraisal. Chatham House: The Royal Institute of International Affairs. https://www.chathamhouse.org/sites/default/files/publications/research/2018-10-18-us-military-policy-middle-east-zenko-final.pdf

Zisser, E. (2015, September 25). The Russian and Iranian Military Intervention in Syria. Tel Aviv Notes 9(16). https://dayan.org/content/tel-aviv-notes-russian-and-iranian-military-intervention-syria

Zvyagelskaya, I. (2013). Russia’s interests in the Middle East:A new context. In Z. Magen & V. Naumkin, (Eds.). Russia and Israel in the changing Middle East. Memorandum 129 (pp. 33-38). Institute for National Security Studies.