עדכן אסטרטגי

מילות מפתח: מערכי משימה, הסתגלות/התאמה, גמישות ארגונית, המלחמות החדשות

מבוא
אין ספק שחל שינוי באופן שבו כוחות הצבא של הדמוקרטיות התעשייתיות פועלים בעימותים חמושים בני זמננו. עימותים אלה - המכונים לא פעם "המלחמות החדשות" -מורכבים ומעורפלים, קבועים או מתמשכים יחסית ומשלבים מערך שחקנים מורכב למדי ובעל מגוון אינטרסים, ערכים ומטרות. לאור זאת, הפעולה בזירה המבצעית (in-theater) מערבת לא רק יחידות רבות מכל קשת היכולות הצבאיות, אלא גם שלל ארגונים ממשלתיים (של מודיעין וריגול או דיפלומטיה סיוע) וגופים אזרחיים (כמו תנועות הומניטריות, אמצעי התקשורת או חברות אבטחה ולוגיסטיקה פרטיות). נוסף על כך, כוחות הפועלים בזירה המקומית חייבים לעמוד בדרישות ובציפיות של שחקנים חיצוניים (ממשלות, התקשורת, מערכות המשפט או תנועות חברתיות) בנוגע להיכן, מתי ואיך הם משתמשים באלימות מדינתית חמושה. התוצאה היא, אומרים לנו חוקרים ומומחי צבא, שהצבאות הפכו או צריכים להפוך ליותר מודולריים, גמישים, בעלי גבולות פתוחים, או היברידיים (Haltiner & Kummel 2009; Kummel 2011; McChrystal 2015; Shields & Travis 2017; Soeters 2008). כל המונחים הללו מדגישים את חשיבות הגמישות וההסתגלות לציפיות ולתכתיבים השונים המופנים כלפי כוחות צבא הפועלים בזירות מקומיות. אולם כיצד ניתן לרכוש יכולת גמישות והסתגלות?

על מנת לעמוד באתגרים שמעמידים
עימותים בני זמננו פיתחו הצבאות, תוך הסתמכות על טכנולוגיות חדשות (King 2011; Shields 2011), מבנים ארגוניים המבוססים הן על תבניות ותיקות
של היררכיה והן על תבניות חדשות יותר כמו רשתות, קיבוצי צוותים, מודלים הטררכיים
או קואליציות אד הוק זמניות. מבחינה ארגונית, תצורות אלה הן לרוב זמניות, שונות
מבחינת מספר ומגוון מרכיביהן, בגודלן בחדירות גבולותיהן, במבני ההנעה (מוטיבציה),
במדדי ההצלחה ואוריינטציות הזמן של מרכיביהן ובסוגי חיבורים פנימיים וחיצוניים. הגיוון
הרב של ההרכבים ואופני הפעולה של התצורות הצבאיות החדשות הם התשובה הארגונית
לסביבות המורכבות ולעיתים מנוגדות, שבתוכן פועלים כוחות צבא (Hasselbladh, 2007; King, 2011;
Zaccaro et al., 2011). במילים אחרות, הגיוון הפנימי של ההרכבים החדשים חייב להתאים מערכים
אלו למגוון ולמורכבות של סביבתם, כדי שיוכלו להתמודד ולהסתגל לאתגרים המרובים שבפניהם
הם ניצבים (Finkel, 2011; Gill & Thompson, 2017;
Nuciari, 2007; Poole
& Contractor, 2011). אם כך, ניסוח מחדש של השאלה המרכזית של מאמר זה הוא - כיצד ניתן
להגיע לפעולה  קולקטיבית, מתואמת  בתוך מבנים גמישים ומסתגלים, המתאפיינים בגיוון
פנימי רב?

הסתגלות או התאמה היא תהליך כוונון הפעולות, ההנחות או התחזיות
הנוגעות לסביבות מבצעיות בדרכים שמשנות את האינטראקציה של תצורה ארגונית עם אותן
סביבות, בין במסגרת זמן מיידית ובין כהכנה לאינטראקציה עתידית (Murray, 2011). אדפטציה אינה
חדשנות המתרחשת בתקופות של שקט יחסי, והיא כוללת התעמקות בבעיות
ואימוץ התאמות קודמות שנעשו בארגון כדי לשחזר הצלחות. בהמשך לקו זה, השאלה המנחה
את המאמר הנוכחי שונה מזו שנשאלת בדרך כלל על ידי חוקרים ואנשי מקצוע העוסקים
בהתאמה ובהסתגלות (אדפטציה) צבאית. ראשית, רבים מהמחקרים שפורסמו בעבר התמקדו ברמת
המקרו של מדינות וצבאות (למשל,  Barry, 2016; Fox, 2017; Finkel, 2011) או ברמה המיקרו-טקטית (ראו Griffith, 1996; Lupfer, 1981; Gudmundsson, 1989). כמו כן, מרבית המחקרים האלה התמקדו באדפטציה במלחמות קונוונציונליות,
ובדרך כלל חקרו צבא של מדינה אחת (או השוו בין מדינות שונות). מחקרים על עימותים עכשוויים
- המחברים תבניות ישנות וחדשות - ממשיכים בדרך כלל להתרכז במדינה אחת (Catignani, 2014a; Marcus, 2017; Russel, 2010; Schmitt,
2017; Serena, 2011). מבחינה
תיאורטית, עבודות אלה משתמשות בדרך כלל בגרסאות שונות של מודלי למידה ארגוניים כדי
לנתח את מידת הנכונות להסתגלות ולהתאמה, ואת התהליכים שבהם הן מתרחשות (Jensen 2018). עבודתו של  פארל לבדו או עם אחרים (Farrell, 2010; Farrell et al., 201a; Farrell et al.,
2013b) היא דוגמה לקו
ניתוח פורה זה, המדגיש את הממדים המעצבים את ההסתגלות וההתאמה (כגון תרבות
והיסטוריה צבאית, יחסי צבא-חברה או סוגים שונים של דינמיקה פוליטית לאומית).

עם זאת, מוקד המאמר הנוכחי שונה וקרוב יותר לספרות
הרלוונטית העוסקת במבנים של כוחות רב-לאומיים (McCrystal, 2015; Goldenberg, & Dean, 2017), שכן אין במאמר זה ניתוח של הנכונות לאדפטציה או של הדינמיקה שבה
יחידות רוכשות יכולות חדשות. המאמר מתמקד בפוטנציאל של מבנה ארגוני מסוים שהתפתח: ב'איך'
ולא ב'מתי', ובאילו נסיבות חלה האדפטציה בפועל. בהמשך לקו זה אימצתי את הדגש של
פינקל (Finkel, 2011) על חשיבות הגמישות במלחמה, אך העברתי את הניתוח לאבני הבניין
הארגוניות של גמישות זו. יודגש שוב שהמאמר אינו עוסק בשאלה כיצד התפתחו מערכים או
תצורות משימה (אם באמצעות אלתור או תכנון, בתהליכי מעלה-מטה או מטה-מעלה), אלא באופיים
ובפוטנציאל של מערכי המשימה.

לפיכך ניגשתי לסוגיית ההסתגלות
וההתאמה דרך השאלה כיצד מעוצבים ופועלים תצורות המשימה העכשוויים (בנפרד או עם שותפים
אזרחיים), כך שיוכלו להתאים ולפעול בצורה קוהרנטית וקולקטיבית. הניתוח מבוסס על
קריאה נרחבת בספרות המקצועית והמחקרית בתחום הצבאות של הדמוקרטיות התעשייתיות
בעידן הנוכחי, והוא אינטגרטיבי וסינתטי במטרותיו: אינטגרטיבי בכך שהוא משלב מקורות
ומקרים מגוונים, וסינתטי מבחינת גיבוש מודל לשאלה כיצד צבאות מעצבים ומשתמשים כיום
בצורות ארגוניות שונות כך שיוכלו להסתגל בהצלחה לאתגרים מבצעיים בזירות מקומיות (in-theater) ולדרישות חיצוניות.

לפני שאמשיך, חשוב להבהיר עוד
קמעה את מוקד הניתוח שלי. ראשית, אין ספק שניתן לטעון כי זה מכבר נעשה שימוש
במערכי משימה כאלה בצבאות בכל העולם (Finkel,2011), וכי הדוקטרינה של צבאות רבים כבר מגלמת את חשיבותן של תצורות
משימה כאלה. אולם כפי שאראה, החיבורים (amalgamations) שנעשים כיום מגוונים הרבה יותר מאלה שנעשו עד סיום המלחמה הקרה,
למרות שכבר אז ניכרו ניצני השינוי. זאת ועוד, ההיקף והרמה של המערכים שונים מאוד
ממה שניתן היה לראות במלחמות קונוונציונליות. כך למשל, אוגדות כיום מתפרסות על פני
מאות קילומטרים וכוללות מערך עצום של רכיבים, כולל רכיבים אזרחיים רבים (King, 2019). המאמר הנוכחי אינו עוסק בדוקטרינה או
בתיאוריה צבאית, ואף אינו טקסט המספק מרשם כיצד לשפר את האפקטיביות של מבצעים (אם
כי ניתן אולי לגזור ממנו מרשמים כאלה). במקום זאת, המאמר מציע ניתוח מנקודת המבט
של חקר ארגונים, בתקווה להרחיב את הבנתנו לגבי סוגי הצורות והמבנים המשמשים ברבות
מהמשימות הצבאיות כיום. אין הכוונה לומר בכך שמערכי משימה הם פתרון ודאי לכל בעיית
ביטחון ועימות חמוש בימינו, אלא להציג את הפוטנציאל הארגוני שהביא את מקבלי ההחלטות
לאמץ מבנים ארגוניים אלה.

הטענה שלי משולשת. ראשית, אטען כי
המערכים של היום מתאפיינים בקנה מידה, במורכבות ובגיוון השונים מאוד מחיבורים
דומים שנעשו בעבר. שנית, אטען כי הגיוון הפנימי שלהם מאפשר להם להסתגל ולהתאים הן
לסביבות ולאתגרים מבצעיים משתנים והן לשינוי בציפיות הפוליטיות והחברתיות לגבי
אופן השימוש בכוח צבאי. שלישית, אסביר שהמורכבות והגיוון הפנימיים הם אומנם פוטנציאל
להסתגלות ולהתאמה, אך מנגד גם פתח לקושי בהשגת פעולה קוהרנטית וקולקטיבית.

מערכי משימה ופעולה קולקטיבית

כדי לענות על השאלה שהצבתי, פיתחתי מסגרת רעיונית
שגובשה במקור עם עמיתים (Ben-Ari, 2011, 2015, 2017; Brond, Ben-Shalom &
Ben-Ari, עתיד להתפרסם; Sher et al., 2011) ומתמקדת בהרכב, בדינמיקה ובדילמות ההפעלה של מה שקראנו לו 'מערכי
משימה צבאיים' (military mission formations):
שילוב של יחידות צבאיות שונות, לעיתים עם גורמים אזרחיים (ממשלתיים ולא-ממשלתיים),
בחיבורים זמניים, בדרך כלל ייעודיים למשימה, וזאת לצורך ביצוע משימות ספציפיות
ובכלל זה לחימה.

במונחים של תיאוריה ארגונית, תצורות אלו הן מערכות אקולוגיות ארגוניות המתאפיינות בהיגיון ובסדר פנימיים, אך גם מסוגלות להתאים עצמן לסביבותיהן. הרעיון של מערכי משימה כולל לא רק תצורות לחימה אלא גם התקבצויות סביב יחידות צבאיות העובדות יחד עם גורמים אחרים, למשל למתן סיוע במקרה אסון או לשם אספקת תרופות ומזון לאוכלוסיות בסכנה.

השימוש במושג 'מערכי משימה' ולא ב'צוותי
משימה' או 'מערכות רב-קבוצתיות' (Zaccaro
et al., 2011)
נועד להקיף מערך רחב יותר של תופעות ארגוניות, הכוללות צוותי קרב זמניים, מרכזי
היתוך מודיעיניים (Dostri
& Michael, 2019; Michael et al., 2017), קבוצות מחקר, כוחות רב-לאומיים (Friesendorf, 2018; King, 2006;
Ruffa, 2018),
חדרי בקרה למשימה, צוותי פרויקט, התקשרויות בין יחידות לבין גופים לא-ממשלתיים,
התאגדויות טכניות (Lo,
2019),
שיתוף בין כוחות צבאיים לבין חברות פרטיות (למשל, לאספקת אבטחה ותשתיות) (Osinga & Lindley-French,
2010),
מבנים מודולריים המאורגנים לשיטור בעצימות גבוהה, הרכבים של כוחות סדירים ומילואים
(Bury, 2019;
Schilling, 2019),
קבוצות לסיוע הומניטרי (Eldridge,
2017)
או כוחות משימה לוגיסטיים (van
Kampen et al., 2012). למטרת המאמר הנוכחי  לא נבחנו
מבנים קבועים למדי כמו נאט"ו, אבל כן התייחסתי למערכים דוגמת הכוחות שהוקמו
בבוסניה-הרצגובינה, לצוותי שיקום מחוזיים (Provincial Reconstruction Teams) באפגניסטן, למשימות שמירת שלום או לכוחות המשימה
המיוחדים שהוקמו בעיראק (McChrystal,
2015).
נוסף על כך, כל המבנים הארגוניים הללו מאוישים בחיילים המייצגים גיוון חברתי
ותרבותי במונחים של מגדר ונטייה מינית, גזע ואתניות ומעמד והשכלה, לצד גיוון
במוטיבציות ובניסיון, במקצוע ובהכשרה צבאית ובהשתייכות ליחידות תמיכה או לחימה (Michael, 2007).

מבחינת הניתוח, המושג מערך משימה
נועד לתפוס את האופי התהליכי (המתמשך) של החיבורים, המכלולים או השילובים שאותם
מחייבת מעורבות צבאית בעימותים עכשוויים (Brond, Ben-Shalom & Ben-Ari,  עתיד
להתפרסם). על פי צ'רנייבסקה (Czarniewska, 2004, 2005) אפשר לומר שכולם מערכי פעולה מוכווני יעדים
ובעלי יכולות איתור מידע על סביבותיהם, הם כוללים מבנים פנימיים (ולעיתים סותרים) ובעלי
מאפיינים חברתיים וארגוניים ספציפיים ודרגות שונות של זמניות (כאשר רבים מתוכם הם
יוזמות חד-פעמיות). מערכי משימה מבצעים בדרך כלל משימות הן ברצף זמן (פעולות שונות
זו אחר זו) והן במקביל (פעולות הטרוגניות בו-זמנית). יתרה מכך, בניגוד לארגונים
קבועים, אין הנחה שתצורות אלו משכפלות את עצמן ונשארות קבועות לאורך זמן ( Poole & Contractor, 2011;), (אם כי סדרה של מערכי משימה חופפים ומשתלבים
עשויים להתלכד למבנה קבוע יותר [Mathieu, 2011]). בהתאם, המוקד שלי הוא במעין "תאגידים" ארגוניים
זמניים ש"נתפרו במיוחד" למשימות ספציפיות, הכוללים מערך יכולות והתמחויות
על מנת לתת מענה לדרישות המורכבות של משימות עכשוויות אלו (רק חלקם תואמים לכוחות
משימה קלאסיים).

השיקול השולט בכל המערכים הללו הוא
התאמתם והסתגלותם לאתגרים של הסביבות הספציפיות שלהן (Kramer et al., 2012). לכן אין מודל "סטנדרטי" קבוע
לתצורות כאלה (כמו זה הקיים בספר הוראות), אף כי יש תועלת בהנחיות עיצוב כלליות,
וניתן למצוא אותן בכמה מהתורות הצבאיות (Leonhard, 2008). הספציפיות של כל מערך משימה חשובה במיוחד במה שמכונה כיום "לוחמה
מורכבת ולא סדירה" או "מלחמה היברידית" (Hoffman, 2007), שבהן המורכבות של הזירות והיריבים מחייבת
פעילות והרכבים ייחודיים. אך האתגרים העומדים בפני מערכים אלו אינם רק "בזירה
המקומית", מכיוון שמערכים כאלה חייבים לענות גם על ציפיות חברתיות ופוליטיות
ברמת המקרו - ביניהן רגישות לנפגעים, מרקטיזציה, טכנולוגיזציה ומשפטיזציה של הצבא (Shaw, 2005; Levy, 2012) - שמאפיינים ומעצבים הנחיות ממשיות לפעילות.
במילים אחרות, מערכי המשימה העכשוויים חייבים לעמוד לא רק באתגרים צבאיים אלא גם בציפיות
החברתיות החדשות העולות מן החברות השולחות את הכוחות, ובאלה של הקהילה הבינלאומית.

נקודה זו מסבירה את הסיבה לגיוון הארגוני הפנימי של מערכי המשימה כיום, שכאמור חייב להתאים לשונות ולמורכבות של סביבתם, אם עליו לעסוק באתגרים מבצעיים ובציפיות חברתיות של אותה סביבה (Finkel, 2011; Gill & Thompson, 2017). באופן מעשי,

העובדה שכל עימות ספציפי אינו מוגבל עוד רק לזירה שבה נעשה שימוש באלימות אלא מתרחש גם בזירות אחרות - התקשורת, חלקים של החברה או מערכות המשפט - הביאה ליצירת מבנים ארגוניים חדשים או להרחבה של ישנים, במטרה לתת מענה גם לאתגרים החדשים. מסיבה זו, רבים מהמערכים כיום כוללים תפקידים כמו עורכי דין צבאיים, דוברים וקציני קישור לצבאות אחרים או לגופים אזרחיים

מדובר בתפקידים חוצי גבולות (boundary-spanning) המקשרים בין המערך לסביבתו החיצונית ופועלים
כמתווכים, סוכנים, מתורגמנים תרבותיים או נושאים ונותנים (ראו McChrystal, 2015  בנושא אנשי קשר, עמ' 177).

הפתרון הצבאי הקלאסי, גם אם הוא
סטראוטיפי, להשגת פעולה קולקטיבית ומתואמת בסביבות לא ודאיות מתמקד בפעולות
מתוכננות, מבוקרות ומתואמות, המבוססות על הכשרה צבאית מקצועית וחִיברוּת בארגון
הצבאי, ועל ידע ומיומנות המוטמעים בדוקטרינות, בפרקטיקות ובנהלים ארגוניים (Hasselbladh, 2007). תכנון וסטנדרטיזציה משמשים להבטחת יכולת
התחלופה של אנשי הצוות, שעוברים הכשרה דומה ובקיאים בהליכים שהותוו, וכן להבטחת
עמידות הכוחות הצבאיים בעת מאבק חמוש. אך במערכי המשימה כיום קשה להגיע
לסטנדרטיזציה בין כל כך הרבה תפקידים, יחידות וארגונים משתתפים (שרבים מהם
חוץ-צבאיים), ולכן יש להשלים את הסמכות ההיררכית בשכנוע ובשיתוף פעולה.

על רקע דברים אלה ניכרת הבעייתיות
המיוחדת בהשגת פעולה מתואמת וקולקטיבית במערכי משימה. פעולה קולקטיבית בקרב כל
קבוצת שחקנים תלויה בנכונות לשיתוף פעולה (Bollen & Soeters, 2007) ובתחרות על משאבים, הקיימת לעיתים בין
השחקנים (Michael et
al., 2017).
במערכי משימה הבעיה מוחמרת מכיוון שהיחידות במערך שייכות ל"ארגוני בית"
שונים, בין שמדובר בצבאות של מדינות או ביחידות "אורגניות", שעימם
חייליהם מרגישים הזדהות ותלויים בסיכויי קידום (Zaccaro et al., 2011). לכן, הקושי בהשגת פעולה קולקטיבית מקורו בהבדלים
במקצועיות, ביריבויות בין מרכיבי המערך ובדרכי הפעולה. במקרה של כוחות רב-לאומיים,
הקושי נובע מהבדלים בדרכים או בסגנונות התקשורת של צבא המדינה השולחת (Autesserre, 2014; Friesendorf,
2018; King, 2006 ; Ruffa, 2018; Soeters et al., 2012). הקשיים גוברים בשל העובדה שמערכים אלה הם
בדרך כלל מבנים חלשים וזמניים, שלעיתים מתאפיינים בחלוקת עבודה וסמכויות לא ברורה
ומהווים זירות פוליטיות שדרכן השחקנים מקדמים את מטרותיהם שלהם (Winslow, 2002). דוגמה לכך היא 'צוותי השיקום המחוזיים'
שהוקמו באפגניסטן, שבה נוצרו מתיחויות רבות בין קציני צבא לאזרחים העוסקים במשימות
פוליטיות ובסיוע ולשוטרים המופקדים על החוק והסדר, כאשר לכל צד היו מטרות ומניעים
שונים, דימויים של "לקוחות", הנחות לגבי ביטחון או אוריינטציית זמן
משלהם (Dziedzic
& Seidl 2005; Poole, &
Contractor, 2011).

מאפיינים
עיקריים של מערכי משימה

גיוון המרכיבים וקיומם של תפקידים
חוצי-גבולות הם חלק בלתי נפרד מהצלחתם של מערכי משימה בהשגת יעדיהם, אך הם אינם
מספיקים. כדי להשיג פעולה קולקטיבית אדפטיבית נדרשים תנאים ותהליכים נוספים.

סטנדרטיזציה
בקרב הגורמים המשתתפים - חרף הגמישות המרובה המתחייבת במשימות כיום,
ברור שיש צורך תמידי בסטנדרטיזציה ובאחידות בתוך כל אחד ממרכיבי המערך -
במיוחד ביחידות הצבאיות. סטנדרטיזציה ובירוקרטיזציה בארגונים עלולות אומנם להוביל לנוקשות
ולאדישות (Biehl, 2008), אך יש להן גם יתרונות.
יותר מדי שינויים והתאמות יביאו לכך שיחידות צבאיות יאבדו את החוסן, הגמישות והלכידות
שלהן (Hasselbladh
& Yden,   עתיד להתפרסם). השתתפות כוחות צבא במצבים בעלי פוטנציאל
לאלימות, כאוס ועמימות אסטרטגית פירושה שכוחות אלו תלויים מאוד בחוקים ובנהלים
רשמיים, אפילו יותר מארגונים גדולים אחרים (Barkawi
& Brighton, 2011). במילים אחרות, האחידות (solidity) של היחידות הצבאיות - היכולת
שלהן לפעול בצורה אוטונומית על בסיס סטנדרטים, חִיברוּת מעמיקה, אימונים, דוקטרינה
ומשמעת - היא שמעניקה להן את היכולת להיות מרכיבים מרכזיים במערכי משימה (De Waard & Kramer 2007,);
למעשה, אוטונומיהאיתנה וגמישה של כל מרכיב מאפשרת את הגמישות המבצעית של המערך
כולו (Kramer & De Graaf, 2012:).

שני
מקרים ממחישים נקודה זו. החטיבות האירופיות החדשות שחקר אנתוני קינג (King, 2011) מורכבות ממגוון מרכיבים
גדול בהרבה מזה של החטיבות בימי המלחמה הקרה, אך היחידות המרכיבות אותן (למשל פלוגות
של הנדסה קרבית או יחידות ארטילריה, וכן כוחות חיל רגלים ושריון) מסוגלות לפעול
בצורה אוטונומית ומתבססות על אחידות ארגונית פנימית. פירוש הדבר שיש להן פוטנציאל לשרוד
בנסיבות של התכתשות אלימה. באופן דומה, במערך המשולב של הכוחות המיוחדים בעיראק,
כל יחידה הייתה אמורה להישאר נאמנה לאתוס שלה, תוך שמירת הקשר עם יחידות אחרות
בדרכים מגוונות (McChrystal, 2015). לכן כפי שמקצועיות,
דוקטרינה ברורה ושליטה בפרקטיקות צבאיות מאפשרות לכוחות לאלתר, כך יציבות, לכידות
וסדר של כל המרכיבים של מערכי המשימה בפני עצמם מאפשרים גמישות כוללת.

אוטונומיה ופעולה קולקטיבית - בעוד האוטונומיה של היחידות המרכיבות
תורמת ליכולת ההסתגלות וההתאמה של מערך המשימה כולו, השתתפות במערך משימה אינה מצב
"טבעי" עבור רוב הגורמים במערך, גם מכיוון שבמרבית המקרים לא היו ביניהם
קשרים קודמים, וגם משום שההצטרפות לפעולה הקולקטיבית כרוכה לא רק באובדן עצמאות
ושיקול דעת אלא גם באובדן אפשרי של ייחודיות וזהות. מערכי משימה אינם רק אמצעי
תיאום כאשר יש למשל גבולות ברורים בין ארגונים, כך שהם אינם מפריעים זה לזה, כפי
שקורה בגדודי צבא הפועלים זה לצד זה ובין כוחות ממדינות שונות המרכיבים  כוחות רב-לאומיים רבים (Friesendorf, 2018; King, 2006; Ruffa,
2018).
מערכי משימה גם לא מהווים מיזוגים שבהם היחידות המרכיבות מאבדות את הזהות ואת
המבנה העצמאי שלהן כאשר יש, למשל, צמצום והאחדה של יחידות. הרעיון הוא בעצם
שהשתתפות במערכי משימה מחייבת הן מודעות למטרות משותפות והן את התרומה העצמאית
והאוטונומית של כל גורם משתתף (המשגה דומה ניתן למצוא אצל מיכאל ועמיתיו [Michael et al., 2017]).

ליבה דומיננטית - מאפיין מרכזי של מערכי משימה
מוצלחים הוא קיומה של ליבה דומיננטית, בין אם מדובר בדיסציפלינה או בזרוע צבאית
עיקרית, או (כמו במערכים רב-לאומיים) במדינה מרכזית (כמו למשל בצוותי השיקום
המחוזיים באפגניסטן). ליבה כזאת מספקת רפרטואר קולקטיבי, המעניק כלים להבנה
(סיווג, ברירה ופרשנות) ופעולה (מרשמים) (Hasselbladh & Yden ' עתיד להתפרסם) שאליהם יכולים יתר המרכיבים
להתאים את עצמם, והוא זה שמכוון ושולט במערך. כך למשל, באורוזגן שבאפגניסטן
האוסטרלים נאלצו להתאים את עצמם לכוח ההולנדי שהיה גדול יותר, ובסמאווה שבעיראק
היפנים נאלצו להתאים את עצמם לכוח ההולנדי שהוביל את המשימה שם (Aoi, 2017). בשני המקרים המרכיב ההולנדי סיפק מבנה
שסביבו התלכדו היחידות האחרות. באופן דומה ובהמשך לקינג (2011 King,), במטות רב-לאומיים יש יתרון אם המרכיב העיקרי
במערך דובר שפה משלו, יש לו פרקטיקות מקצועיות רווחות, ולעיתים הוא מורכב מאנשי
צוות שכבר מכירים זה את זה. סביב צוות ליבה כזה יכולים שאר המרכיבים להתלכד, שכן
הוא מעניק נקודת ייחוס משותפת. דוגמה נוספת היא 'כוח המשימה המשותף למבצעים
מיוחדים' בראשות מק'קריסטל (2015McChrystal, ) בעיראק, שם התגבש מערך הצוותים (team of teams) סביב הליבה הדומיננטית האמריקאית. החיסרון
במצב כזה הוא שליבה חזקה מדי עלולה להוביל לשליטה של קבוצה אחת. זה מה שקורה
לפעמים, כמו למרכיבים האמריקאיים עקב עליונותם בתקיפות נאט"ו
בבוסניה-הרצגובינה, או במשימות בעיראק ובאפגניסטן (Gill & Thompson, 2017; Soeters et
al., 2012).

מודולריות ועיצוב ארגוני - על רקע זה ניתן להבין את אופני
חיבור הרכיבים היוצרים מערכים דרך תבניות מודולריות המשלבות סוגים שונים של
מומחיות (Kramer
& De Graaf, 2012). עיצוב מודולרי הוא הבסיס לגמישות, מכיוון שהוא מקל את שינוי ההרכב
הכולל כאשר מתפתחות נסיבות חדשות. זאת ועוד, עיצוב כזה מאזן בין הנטייה של יחידות ליבה
שסביבן מתלכד המערך להתאים את עצמן ליחידה הדומיננטית, לבין הפוטנציאל היצירתי
הנובע מהיחסים הבלתי צפויים המתפתחים בין יחידות אלו, תהליך שמק'קריסטל (2015
McChrystal, )
מכנה "מפגשים מבטיחים" (serendipitous
encounters).

תקשורת ואמון - עיצוב והרכבה של מערכים אינם מספיקים,
מכיוון שהאינטראקציות המקשרות בין מרכיביהם חשובות לא פחות לאפקטיביות וליכולת
ההתאמה. כמו בכל מערכות יחסים, אמון הוא מרכיב מרכזי. בתחילת הדרך, בזמן ההרכבה
ותחילת הפעילות, אמון במערכי המשימה מצריך אמון זריז (swift trust) המבוסס על ידע קטגורי (categorical
knowledge), כלומר אינטראקציות המבוססות על סטראוטיפים באשר לאחרים (Ben-Shalom et al., 2005;
Hyllengren et al., 2011; Schilling 2019). אך עם הזמן כשקשרים מתפתחים, מתפתחות
צורות אמון עמידות יותר (Gill
& Thompson, 2017; McChrystal, 2015; Michael
et al., 2017 Soeters et al., 2012). אמון במערכות צבאיות - ולאו דווקא חֲברות או ידידות - הוא בדרך
כלל תוצאה של יכולת מקצועית וכבוד מקצועי הדדי, כפי שקורה כיום בקרב רבים מהכוחות
באירופה (Biehl,
2008; King, 2011)
או בקרב הכוחות המיוחדים(McChrystal,
2015).
עם זאת, על פי מחקרים על מערכי משימה, אמון יכול להתפתח גם מתוך תהליכים אחרים, כמו
למשל מפגשים לא פורמליים סביב אוכל ושתייה או "שיחות מסדרון" (Elron et al., 1999, 2003;
Goldenberg & Dean 2017; Leonhard, 2008; Maniscalco, 2008; Van den Heuvel
207),
או כאשר מרכיביםמשתפים ביניהם מידע הנחשב הן כמדד והן כדרך לרכוש אמון ביחסים (Bury, 2019; Kramer & De
Graaf, 2012; Resteigne & Van den Bogaert, 2013; Soeters et al., 2010).

אמון המתהווה בין מרכיבי המערך
הוא לרוב תוצאה של רשתות אישיות חופפות שבאמצעותן מתרחש חלק גדול מהתקשורת הבלתי
פורמלית, שיתוף המידע והשתתפות באירועים חברתיים (כגון שתייה משותפת). כפי שהראו
מחקרים, רשתות כאלה הן חיוניות, גם מכיוון שהן מאפשרות הפצת ידע שלרוב לא ניתן
להעברה באמצעים פורמליים (Catignani,
2008, 2014b; Goldenberg & Dean, 2017; Hasselbladh & Yden, עתיד להתפרסם; Leonhard, 2008: 243; O'Toole &
Talbot, 2011
). למידה מקומית כזאת קשורה בתורה, לפעולה הקולקטיבית של המערך: זוהי למידה ב"לולאה
כפולה" המעניקה למערכים את היכולת לשנות נורמות ופרקטיקות בהתאם לנסיבות המקומיות,
או למצבים חדשים. עם זאת, לרשתות כאלה יש גם חסרונות פוטנציאליים, שכן שיתוף עשוי
ליצור ידע מקומי מוגבל שלא ניתן להכליל ממנו, וקשרים אופקיים יכולים להוביל ליצירת
קליקות ולפוליטיזציית יתר של המערכים.

שליטה
והכוונה: מנהיגות - כדי להשיג פעולה קולקטיבית
ומתואמת, כל מערכת זקוקה למידה מסוימת של בקרה והכוונה המגולמת בפיקוד (Ben-Ari, 2011).
הדגש הוא על פיקוד ולא על מפקדים, מאחר שתפקידי הפיקוד עשויים להתחלק בין קבוצה של
אנשים באופן שקינג (King, 2019) מכנה 'קולקטיב
פיקודי'  (command
collective), או כפי שהדבר מכונה
בתחום הארגוני 'מנהיגות מבוזרת' (distributed leadership)
(Bolden, 2011). נקודה זו חשובה מכיוון שהמונח 'פיקוד'
משלב שלוש פונקציות: קבלת החלטות, הנעה ויצירת תודעה משותפת וניהול פעילות. חשוב
לציין שבמבנים זמניים כמו מערכי משימה, משמעותה של תודעה משותפת בקרב המשתתפים -
או מודלים מנטליים משותפים (Crichton et al., 2005; Goodwin et
al., 2018) - אינה סוג מסוים של פרשנות זהה אלא הבנה
משותפת המשאירה מקום לשיקול דעת.

למפקדים תפקיד חשוב במיוחד ביצירת
הבנות משותפות באמצעות פרקטיקות קונקרטיות, שגם מחזקות את בסיסי האמון. פרקטיקות
אלו מתמקדות בניהול צדק חלוקתי (הקצאת משאבים בצורה שנתפסת כצודקת), חלוקת הנטל
(מבחינת סיכונים) או עוצמה (מתן גישה לתהליכי קבלת החלטות) (Bogers et al,. 2012). תפיסת הצדק יכולה להיות גם סמלית, כמו מתן
הכרה מצד מנהיגים גם לחברים זמניים במערך. אך מכיוון שהם כוללים מרכיבים מגוונים,
נקודה זו עשויה להיות בעייתית במערכים שבהם יש צורך לחלוק עם אחרים את התהילה וההישגים,
וייתכן שחלק מהגורמים המשתתפים לא יהיו מרוצים מהמצב שנוצר.

אחת
הדרכים היעילות להבין את הפיקוד במערכי אד הוק זמניים היא באמצעות תפיסת המשימה
כמיזם או כפרויקט; הרעיון הוא שפרויקטים מצריכים מאמץ מרוכז ומתואם למען יעדים
ארגוניים, על פי מתווה מתוכנן ומתפתח למשך תקופה מוגבלת, אך נדרש גם תכנון שמותיר
מקום לתנאים המשתנים ולתהליכים המתהווים. לכן, מפקדים כמנהלי פרויקטים עומדים בעצם
בראש ארגונים זמניים ותפקידם כולל הצבת יעדים, הנעת חברי צוות ותכנון וביצוע משימות
(Gill &
Thompson, 2017; Goldenberg & Dean, 2017: 252;
Soeters, J., P.C.
van Femema & R. Beers et al., 2010; Zaccaro et al., 2011: 9).

גמישות,
התאמה ושליטה

על רקע הדברים האלה נעשה ניתוח של
יכולת ההסתגלות וההתאמה (הפוטנציאליות) של מערכי משימה, בסיוע ההבחנה שעשו דה וארד
וקרמר (De Waard
& Kramer, 2007). הם הבחינו בין גמישות הרכבית, הכרוכה ביכולת להרכיב ולהרכיב
מחדש תצורות או רכיבים שונים לכדי מבנה ארגוני, לבין גמישות מבצעית הכרוכה ביכולת
לפרוס כוחות משימה יעילים, שיהיו מסוגלים להתאים את עצמם ולהישאר מותאמים לתנאים המקומיים
המשתנים. בלב שני סוגי הגמישות עומדת המודולריות של מערכי המשימה - מערכת מוגדרת
מודולרית כאשר רכיביה ניתנים לפירוק ולחיבור מחדש שמניב תצורות חדשות, באופן הכרוך
באובדן מועט של פונקציונליות (De
Waard & Soeters, 2007), וזאת הודות לאוטונומיות של כל מרכיב, ובמקרה של צבא - הלכידות
והחוסן של המרכיבים.

מנקודת מבט מבצעית, היתרון של מערכי משימה טמון בעובדה שבסכסוכים המורכבים של ימינו הם "נתפרים” במיוחד לכל משימה באמצעות שילוב בין מרכיבים בעלי סדרי גודל, מומחיות ויכולת שונים, בהתאם לנסיבות (גמישות הרכבית). יתרה מזאת, ברגע שההרכב הוקם, באופן אידאלי הוא אמור להיות מסוגל להתאים את עצמו בגמישות לנסיבות המקומיות באמצעות שינוי תצורה ויכולת בסביבות לא-ודאיות (גמישות מבצעית)

מכיוון שמרכיבי המערך שונים
ביכולת לפעולה אוטונומית או במידת "האוטונומיה המקומית" שניתנה להם, הם
עשויים להיות מחוברים באופן רופף או הדוק עם גורמים אחרים על פי המקרה, ועם רמה
גבוהה או נמוכה של פיקוח או הכוונה.

בקרה ותיאום הם סוגיות מכריעות כאן.
במערכים המורכבים מכוחות צבא בלבד, התיאום המוביל לפעולה קולקטיבית הוא פשוט יחסית,
לאור המבנים ההיררכיים והסמכות המוגדרת במסגרתם. עם זאת, ככל שגיוון המרכיבים רב
יותר - למשל במשלחות רב-לאומיות או במערכים המשלבים גורמים צבאיים ואזרחיים - כך יגבר
הצורך לא רק בסמכות פורמלית אלא גם בצורות רכות יותר של הנעה, ניטור, פיקוח והשגחה.
כאן תפקידו של מרכיב הליבה הוא מרכזי משום שהוא ממלא את תפקידי המטה והקישור,
ועושה שימוש בשילובים שונים של פקודות, שכנוע, אילוץ ומיקוח באמצעות תמריצים
חומריים או אחרים. עם זאת, מרכיב דומיננטי אינו מספיק. כדי לפעול באופן קוהרנטי,
המשתתפים צריכים להיות מסוגלים לתקשר ולשתף פעולה זה עם זה בחתך אופקי, לפעמים במנותק
מהכיוון שהתוו מפקדיהם. דגש "פשוט" על בקרת משימה או על פיקוד משימה עם
מתן אוטונומיה למפקדים ברמה המקומית יחמיץ את תרומתם הייחודית של המרכיבים לפעולה קולקטיבית
- תרומה שהיא בחלקה הגדול תוצאה של קישורים אופקיים (חלקם הדוקים וחלקם רופפים, עם
גבולות חדירים פחות או יותר) שכל יחידה נתונה מפתחת. האופי חוצה הגבולות (interstitial) של קשרים אלה היא קריטית, כפי שעולה מניתוחם של מיכאל ועמיתיו (2017 Michael,), שהתמקדו בפוטנציאל ההסתגלות וההתאמה של מרכזי היתוך מודיעיניים.
לשיטתם, מרכזים כאלה  -ובהמשגה שלי, מערכי המשימה
- הם מרחב נפרד (הרחק מארגון הבית של כל אחד מהגורמים) שבתוכו מתאפשרים סוגים
חדשים של ידע פעולה. בתבניות ארגוניות כאלה מוענקת ואפילו נדרשת אוטונומיה לכל
גורם, אך באופן שיתרום למטרה הכוללת.

עד כה הדגש בניתוח הוא על דרישות מבצעיות. אבקש להוסיף להמשגה
של דה וארד וקרמר ולציין שמערכי המשימה צריכים לעמוד לא רק בדרישות מבצעיות, אלא
גם בציפיות החברתיות והפוליטיות העכשוויות בדבר ניהול עימותים חמושים. לכן אעבור
עתה לשינויים המקרו-חברתיים, שלמרות היותם מחוץ לזירה הם משפיעים מאוד על ההרכב ועל
אופני הפעולה של מערכי משימה. עם זאת יש להדגיש כי למרות שמערכי משימה דומים למערכים
אזרחיים מסוימים (למשל צוותים בין-משרדיים), בהיותם צבאיים באופיים יש בהם תמיד
פוטנציאל לשימוש באלימות מדינתית מאורגנת (לגיטימית). מבחינה זו שאו  (2005Shaw, ) הציג את הופעת
"מלחמת העברת סיכונים" (risk-transfer
war), שבמרכזה שיקולי
צמצום סיכון חיי חיילים בצבא ואזרחים, ומכאן צמצום הסיכונים הפוליטיים למנהיגיהם
האזרחיים. שיקולים אלו מצטרפים לפיקוח רב יותר על הצבאות כיום - "הניטור הגלובלי"
(global surveillance) (Shaw, 2005) המופעל על ידי שפע של מנהיגים פוליטיים, מפקדים בכירים, אמצעי התקשורת
ובתי המשפט, ארגונים לא-ממשלתיים ו"מקומיים" שונים. מצב זה מאותת על
שינוי ברור מכוחות משימה אד הוק שהיו קיימים בעבר במלחמות הקונוונציונליות (כמו
מלחמת יום הכיפורים ב- 1973 או מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991). מערכי המשימות העכשוויים
כוללים עתה מכלול של תפקידים חדשים הקשורים לאמצעי התקשורת, למשפט וליחידות
לוגיסטיקה חדשות עם תפקידים חדשים, ולא פחות חשוב, שילוב פונקציות אלה בתהליכים
העיקריים של קבלת ההחלטות המבצעיות במערכים החדשים.

ראשית, הלגיטימיות של משימות בינלאומיות שמבצעים כוחות
רב-לאומיים מתבססת על תצורה המאותתת באמצעות ההרכב שלהם על כך שרצונה של הקהילה
הבינלאומית מיושם דרכם (Leohard, 2008). כאשר מדינה מסוימת כמו ישראל, למשל, פותחת בעימות חמוש לבדה, הלגיטימציה
הבינלאומית חשובה לא פחות. לגיטימציה זו מבוססת בתורה על עמידה בציפיות לגבי מתי,
איפה ובעיקר כיצד יתנהלו העימותים האלימים. התשובה לציפיות ולתכתיבים חיצוניים
הייתה בעבר יצירת שורה של "תפקידים ממוקפים", המשלבים תחומי אחריות חדשים
עם תפקידי צבא קונוונציונליים. לחייל-שוטר המופקד על משימות השיטור שמתאר ינוביץ'
(Janowitz,
1971) הוסיף מוסקוס
(Moskos, 1988)
את החייל-דיפלומט והחייל-מדינאי, וגודווין הוסיף את החייל-אקדמאי (Goodwin, 2005). אולם כעת
דומה שיש שפע של תפקידים צבאיים כאלה, והם כוללים חייל-מומחה תקשורת, חייל-אישמדעי  החברה, חייל-עובד סוציאלי, חייל-בונה אומה, חייל-עובד
רווחה או חייל-נציג ציבור (Haltiner, 2005). תפקידים אלה אינם רק אמצעים לבקרת משימות צבאיות, אלא גם אמצעים
שבהם משתמשים צבאות כדי לנהל את קשריהם עם קבוצות בסביבה האזרחית, אשר הערכים,
הצרכים והזהויות שלהן עשויים להתנגש עם אלה שלהם. הפעלת תפקידים אלו נועדה לכן גם להשיג ולשמר לגיטימציה לאומית ובינלאומית.

בהמשך לכך, תהליכים כמו מדיאטיזציה,
משפטיזציה ו"הומניטריזציה" של הפעילות הצבאית משפיעים על ההרכב והפעילות
של מערכי משימה (נושא ההפרטה הוא מעבר לתחומי מאמר זה). המונח מדיאטיזציה (Bet-El, 2009; Maltby, 2012;
Moskos, 2000b; Sweeney, 2006) מתייחס לאופן שבו דיווחים בתקשורת על המשימות הצבאיות הם חלק
ממעגל משוב, שבו נעשה ניסיון לחזר אחר הציבורים שצבאות מעוניינים בתמיכתם. כתוצאה
מכך, כוחות הצבא יצרו וחיזקו יחידות ארגוניות שמוצבות כיום ברמה המבצעית - כמו יחידות
קישור, יחסי ציבור או עיתונות - כדי לתווך ביניהם לבין אמצעי התקשורת השונים.
תפקידים אלה שולטים במידע, מציעים תיאורים חיוביים של פעילות צבאית או מספקים את הנרטיב
שלהם לאירועים. אחת הדוגמאות בישראל (Shai, 2013) היא ההרכבים שהוקמו במהלך האינתיפאדה השנייה,
במלחמת לבנון השנייה ובשורת המבצעים בעזה לטיפול במאמצי הדיפלומטיה הציבורית של
ישראל: מרכיב מרכזי בהם היה אומנם לשכת דובר צה"ל, אך הם כללו גם גורמים אזרחיים
ממשלתיים ולא-ממשלתיים.

התפתחות נוספת הייתה ה"משפטיזציה" של הפעילות
הצבאית, שמתמקדת בצמצום נפגעים ובאופני שימוש הכוח הצבאי (Rubin, 2002).
כוחות צבא כיום נדרשים לציית לדרישות ולאותת בבירור שהם מקבלים את הדרישות לפיקוח
הדוק על השימוש שלהם באלימות חמושה באופן חוקי וקביל. מסיבה זו עורכי דין צבאיים
הפכו לחלק מהותי ממעגלי מקבלי ההחלטות המבצעיות (Cohen & Ben-Ari, 2014). בהתחלה נוצר מתח רב בין המפקדים למומחים המשפטיים בתהליכים אלה,
אך ככל שהשיקולים המשפטים השתלבו בשיקולים המבצעיים, כך נעשו עורכי דין חלק
אינטגרלי ממערכי משימה עכשוויים.

התפתחות נוספת קשורה להופעתם או להתחזקות מעמדם של
קציני סיוע הומניטרי וקציני CIMIC (שיתוף פעולה צבאי-אזרחי), היוצרים קשרים עם
גופים אזרחיים מקומיים ועם ארגונים לא-ממשלתיים (Byman,
2001; Winslow, 2002).
גם תהליך צמיחת יחידות אלו זה הוא
פרי ניסיון להיענות לציפיות חברתיות חדשות יחסית, שלפיהן על כוחות הצבא לסייע לצרכים
הבסיסיים של אוכלוסיות באזורי עימות. מבחינה אנליטית, קציני סיוע הומניטרי או CIMIC הם
מתווכים המקשרים בין הצבא לגורמים האזרחיים, משום שהם מגלמים בתפקידם את ההגיונות
של שני ארגונים או יותר. למעשה חברי ארגוני CIMIC לובשים
מדים, אך הם גם מייצגים חלק מאחריות הצבא לאזרחים. כך חברי הארגון הם במובן מסוים
גם חלק מהצבא וגם מחוץ לצבא, ואין זה מפתיע שקציני CIMIC תויגו לפעמים
כבעלי נאמנות כפולה (Rietjens
& Bollen, 2008).

המשותף לגורמים ארגוניים אלה הוא היותם
מקשרים בין מערכי משימה לקהילות החיצוניות המאופיינות בפרקטיקות ובזהויות מקצועיות
שונות, אך יש ביניהם תלות הדדית באשר לביצוע משימותיהם ולשימור הלגיטימציה
לפעילותם (Hajjar,
2017).
כל אלו הם מרכיבים חוצי גבולות שיכולים להחליף מידע, לתאם או לשלב בין צבאות
לגורמים חיצוניים להם (Alvinius
et al., 2014).
בהתאם, תפקידים הם תפקידים פנים-צבאיים
אשר "מייצגים" ומתווכים את היחסים עם גורמים חיצוניים שונים ועם
דרישותיהם וציפיותיהם. הרחבת הגבולות מאפשרת אפוא התאמה לנסיבות המשתנות בתוך
הזירה ומחוץ לה. רבים מהמנגנונים הללו אומנם היו קיימים בעבר (ראו מומחי תקשורת
למיניהם), אולם עתה הם משולבים ברמה המבצעית ולעיתים ברמה הטקטית.

בניגוד למתחים הפוטנציאליים בין מרכיבים
קרביים, יחידות אלו מציבות בפני מערכי משימה סוג אחר של בעיות הקשורות לתפקידן
כמרחיבות גבולות. למשל, הקשר ה"סימביוטי" בין התקשורת לצבא: שני הצדדים נבדלים
זה מזה בציפיות, בחִברוּת המקצועי ובאופני הפעולה, אך עדיין תלויים זה בזה בעימותים
כיום. עם זאת, ברוב המערכים העכשוויים ואולי אף בכולם, המתח בין הקהילה הצבאית לזו
התקשורתית מתעצם מכיוון שגורמי תקשורת אינם כה תלויים בצבא כמו בעבר, בשל יכולתם
לקבל מידע באופן עצמאי. היחסים בין אנשי הצבא לאנשי ארגוני זכויות אדם ותנועות
הומניטריות מורכבים לא פחות. במקרה זה ההבדלים בין שני הצדדים נראים גדולים אף יותר
מאלה שבין הצבא לתקשורת (Winslow,
2002).
תנועות הומניטריות הן ארגונים שאופיים שונה מאוד מזה של הצבא, בכך שהן נוהגות באופן
שוויוני יחסית (בניגוד לאופי ההיררכי של הצבא) באופן קבלת החלטות ובאופני פעולה, הן
לרוב בעלות נאמנויות בינלאומיות (בניגוד לנאמנויות לאומיות) או שיש להן הגדרות להצלחה
ומסגרות זמן להשגתה (Archer,
2003).
כך, חברים בתנועות הומניטריות עלולים לחשוש מאובדן עצמאות כאשר מרכיבים צבאיים מתערבים
ישירות בפעילות הומניטרית, ואילו הצבא מצידו עשוי לראות בהם סכנה פוטנציאלית לביצוע
המשימה (Dobbins et
al., 2007).

מסקנות: דילמות ומתחים

הצבאות
של ימינו מתאפיינים בגמישות הרכבית רבה יותר מאשר בעבר, הנובעת במידה רבה ממערכי
המשימה שלהם (המתאפשרת באמצעות טכנולוגיה ואימונים). גמישות זו קשורה, כפי
שהראיתי, למגוון הגורמים והמומחים - שחלקם צבאיים וחלקם לפרקים אזרחיים - אשר ניתן
לשלבם במערכים אלו. זאת ועוד, הגיוון העצום של יכולות ומיומנויות של מרכיבי מערכי
המשימה נבדל באופן ברור מכוחות משימה אד הוק שהתקיימו בעבר. הגמישות בהרכב המערכים
מאפשרת בתורה גמישות מבצעית רבה יותר, מכיוון שהפוטנציאל של ניצול היכולות של
יחידות המערך בהתאמה לנסיבות המקומיות רב עוד יותר.

במסגרת המסקנות אבקש להדגיש חמש
נקודות, ארבע מהן קשורות לניתוח מערכי משימה ואחת ממוקדת בדילמות המבצעיות מרכזיות
הקשורות לעיצוב הארגוני שלהם. ראשית, המודל שהתוויתי הוא הצטברותי ולא לינארי
במובן זה שיכולות, תצורות ארגוניות ותנאים חדשים נוספו לאלה הקונוונציונליים. מערכים
אד-הוק עכשווים יוצרים צורך במסגרות חדשות וישנות של הכשרה, בפרקטיקות מקצועיות ובציפיות.
לפיכך, הדגשים הצבאיים הקלאסיים על חִיברוּת מעמיק, משמעת קפדנית, סמכות היררכית
ומחויבות אישית שמאפיינים צבאות ימשיכו להיות חשובים, במיוחד בקרב הכוחות הלוחמים.

שנית, הניתוח שלי מדגיש את הצורך במבט דינמי, חברתי
וארגוני על השימוש בצבאות - הרבה יותר מאשר המבט שמציעים הניסוחים הקלאסיים במדעי
החברה ובניתוחים מקצועיים בנוגע ליחידות צבא. מסיבה זו הדגשתי את הגמישות של מערכי
משימה, הן ההרכבית והן המבצעית. כפי שהראיתי, בעימותים העכשוויים המערכים הצבאיים
חייבים להגיב במקביל גם לאתגרים מבצעיים בזירות מקומיות וגם לציפיות חיצוניות לגבי
אופן ביצוע המשימות. בדרך זו צבאות מגיבים לאתגרים המרכזיים בעימותים העכשוויים, המשלבים
לא רק מערך עצום של אמצעים, שחקנים ופרקטיקות העומדים לרשות האויב, אלא גם מעקב
וניטור פעילויות צבאיות באופן צמוד הרבה יותר, מצד גורמים חיצוניים המבטאים דרישות
וציפיות חיצוניות. מסיבה זו, התמקדות במערכי משימה יכולה בהחלט לשפוך אור על
התבניות הארגוניות שבאמצעותן הצבאות נותנים מענה הן לצרכים מבצעיים והן לצרכים חברתיים
ופוליטיים.

נקודה
שלישית - הממד הפוליטי של מערכי משימה חשוב במיוחד, מכיוון שהוא מקשר בין ההיבט האסטרטגי
לטקטי. רופה ועמיתיה (Ruffa et al., 2013)
מסבירים כי בעימותים החמושים כיום, הרמה הטקטית יכולה להיות בעייתית מבחינה
פוליטית לאור פעולותיהם של "רב"טים אסטרטגים" (Krulak, 1999)
או השתתפותם של חיילים במשימות לא-מלחמתיות כמו בניית אומה (nation-building)
או מתן סיוע הומניטרי. בעיות פוליטיות מתרבות כשמדובר במערכי משימה. ראשית, בכוחות
רב-לאומיים קיימים מרכיבים הכפופים לתכתיבים ולהוראות לאומיות שונים לגבי מה ראוי
ומותר ומה לא, והדבר יכול להוביל למתח ולפגיעה בפעולה הקולקטיבית. שנית, תפקידים
חדשים כמו עורכי דין או בעלי תפקידים הומניטריים, שהפכו לחלק בלתי נפרד ממערכים
מסוימים, עשויים להגביל את סוגי הפעולות שייחשבו תקינות ואולי אף לפעול כ"קבוצות
לחץ" למען ציבורים חיצוניים. שלישית ובהמשך לכך, המנגנונים לניטור מערכים
נעשים מורכבים, במיוחד בתנאים רב-לאומיים שבהם הכוחות חשופים לפיקוח של גורמים
לאומיים וגלובליים, ושל שחקנים ממסדיים וחוץ-ממסדיים. לכן התקשורת עשויה להשפיע על
מערכי משימה, בין באמצעות פעולותיהם של מומחי תקשורת פנימיים ובין באמצעות נוכחות
של אמצעי התקשורת בזירה. לבסוף, בתוך המערכים קשה לנהל מעקב וניטור של התפקידים הלא-מסורתיים
יותר מאשר לנהל ולהנחות יחידות וחיילים הדומים למפקדים בהכשרתם ובאופי התמקצעותם.

נקודה רביעית - ניתן לאמץ את גישת
הניתוח שהצגתי כאן לחקר צורות אחרות של פעולה קולקטיבית בקרב שחקנים בקהילות הביטחון
והאסטרטגיה. ואכן, אם בוחנים את המערכים שנבנו ביחס לאתגרים מרכזיים הכרוכים
בביטחון לאומי, עולה צורך דומה ביכולת הסתגלות והתאמה. כך למשל סוגיות הקשורות
לאסון לאומי (רעידות אדמה, שיטפונות או צונאמי), הגנה על קהילות אזרחיות במהלך
מלחמות או מאמצים המשלבים תבניות דיפלומטיה מסורתיות וחדשות - כל אלה מחייבים הקמת
תצורות ארגוניות שירחיבו אותם וייצרו מרחב ביניים זמני שבתוכו תצמח הפעולה הקולקטיבית.

בחלק החמישי של המסקנות אציג שש
דילמות מרכזיות שעולות בתכנון ובהפעלה של מערכי משימה.

הראשונה היא המתח או מציאת האיזון
בין שמירה על זהות ונפרדות של היחידות המרכיבות מערך לבין "ויתור" על
כמה מהיכולות  וההערכה המגיעות  להם לטובת סינרגיה אדפטציה מוצלחת. הרעיון הוא
להשיג אפקט משולב באמצעות פעולה קולקטיבית, לצד שמירה על זהותם, יכולתם המקצועית
וסמכותם של הארגונים המרכיבים את המערך.

הדילמה השנייה מתייחסת לליבה
הדומיננטית שסביבה מתעצב ונוצר המערך. ליבה זו חייבת לספק במקביל גם תנאי התייחסות
בסיסיים וגם יכולות חיוניות, אך אסור לה להאפיל על המרכיבים האחרים ולגרום להם תחושת
חוסר אונים או להורידם לדרגת נותני שירות בלבד, ובכך לגזול מהם את תחושת ההשתתפות
וההכרה במסגרת המערך.

הדילמה השלישית הקשורה באופן הדוק
לקודמות היא בין הפתיחות בתקשורת ובאינטראקציה בין יחידות המערך, לבין הפוטנציאל להתגבשות
קליקות וקידום אינטרסים חלקיים. למען האמת, כל ארגון הוא זירה לפעילות פוליטית ומערכי
משימה אינם יוצאי דופן בכך, אך לאור הצורך ביעדים משותפים, מוטל על המנהיגים לרתום
את כלל המרכיבים ולמנוע הופעתם של חלקים בעלי נטייה לקידום היעדים שלהם בלבד.

הדילמה הרביעית - מתח עיקרי קיים בין
שליטה מרכזית לבין התרת אוטונומיה מבצעית למרכיבים. יכולת התאמה והסתגלות מבוססת
על רכיבים של גמישות מבצעית, שבה יש מקום לשיקול דעת ולארגון עצמי לפי הנסיבות המקומיות.
זו כמובן דילמה צבאית קלאסית אך במערכי משימה היא חריפה במיוחד, בהתחשב בקישורים
המגוונים בין היחידות ובעובדה שהיחידות המרכיבות שייכות לארגוני בית שונים, שלרוב נבדלים
זה מזה באופן הפרשנות למציאות ובתגובה אליה.

הדילמה החמישית - מערכי משימה
בעלי יכולת התאמה והסתגלות חייבים להיות מסוגלים לתרגם את הרמה האסטרטגית לרמות
מבצעיות וטקטיות. התרגום מתייחס לאופן שבו הבנות מורכבות יהפכו למרשמים טקטיים
קונקרטיים, ולאופן שבו הניסוחים והפרשנויות החיצוניים, ולרוב גם הסותרים, יתנסחו
כמרשמים לפעולה ממשית.

הדילמה השישית היא כיצד לנהל מערכים
מבלי שאף ציפייה, חיצונית או פנימית, "תחטוף" את הפעולה. במונח
"חטיפה" כוונתי למצב שבו מערכת ציפיות אחת משתלטת על הפעילות כולה.
לדוגמה, רתיעה מנפגעים (שנגזרת מדרישות פוליטיות) עשויה להכתיב את אופן השימוש
באלימות חמושה ואת הסיכונים לחיילים באופן שיעמיד בסכנה את השגת היעדים.

לסיום אציין שהטיעון שלי אינו אמור להציג טענה "מתייפיפת" ופשטנית שקוראת לחיזוק הצירופים, השילוביות או החיבורים כתרופת פלא לכל בעיה עכשווית - סיסמה שלעיתים נעשה בה שימוש יתר בספרות הצבאית המקצועית. במקום זאת, ובהסתמך על מחקרים שפורסמו בשלושת העשורים האחרונים לערך ועל הניתוח שלי, נראה כי

יצירת מערכי משימה היא דרך מרכזית שבה פעלו ופועלים כוחות צבא בדמוקרטיות התעשייתיות, וכי כאשר המערכים הללו מעוצבים ומופעלים בתשומת לב, הם יכולים לספק תשובות רבות לעימותים עכשוויים. מצב זה יחייב בתורו פיתוח כלים מדעיים, חברתיים וארגוניים ראויים לניתוח מערכי משימה.

תודות: ברצוני להודות לחברי קבצת לטרון  - "קולות המלחמה" - לחקר הצבא ולזאב לרר, יגיל לוי, קובי מיכאל וסטפן שילינג, וכן לשני השופטים האנונימיים (שאחד מהם הציע לדחות גרסה קודמת של מאמר זה), על הערותיהם המצוינות ומעוררות המחשבה.

מקורות

Alvinius, A., Kylin, C., Starrin, B., & Larsson, G.
(2014). Emotional smoothness and confidence building: Boundary spanners in a
civil-military collaboration context. International Journal of Organization
and Emotion, 6(3), 223-239.

Aoi, C. (2017). Conditions for effective intelligence and
information sharing: Insights from Dutch-Japanese cooperation in Iraq,
2003-2005. In J. Soeters, I. Goldenberg, & W. H. Dean (Eds.), Information
sharing in military operations (pp. 147-163). Cham: Springer.

Archer, S. E. (2003). Civilian and military cooperation
in complex humanitarian operations. Military Review, March-April, 32-41.

Autesserre, S. (2014) Peaceland: Conflict resolution
and the everyday politics of international intervention. Cambridge:
Cambridge University Press.

Bacevich, A. J. (2005). The new American militarism:
How Americans are seduced by war. Oxford: Oxford University Press.

Barkawi, T., & Brighton, S. (2013). Powers of war:
Fighting, knowledge and critique. International Political Sociology, 5,
126-143.

Barry,
B. (2016). Learning under fire: Military adaptation. Adelphi series, 56(461),
111-120.

Battistelli, F. (1997). Peacekeeping and the postmodern
soldier. Armed Forces and Society, 25(3), 467-483.

Ben-Ari, E. (1998). Mastering soldiers. Oxford:
Berghahn Books.

Ben-Ari, E. (2005). A “good” military death: Cultural
scripts, organizational experts and contemporary armed forces. Armed Forces
and Society, 31(4) 651-664.

Ben-Ari, E. (2011). Challenges of leadership in
contemporary expeditionary operations. In H. Furst & G. Kummel (Eds.), Core
values and the expeditionary mindset: Armed forces in metamorphosis (pp.
35-50). Baden-Baden: Nomos.

Ben-Ari, E. (2015). From a sociology of units to a
sociology of combat formations: Militaries and cohesion in urban combat. In A.
King (Ed.), Frontline: Combat and cohesion in the twenty-first century
(pp. 73-92). Oxford: Oxford University Press.

Ben-Ari, E. (2017). From leading combat units to leading
combat formations: Modularity, loose systems and temporariness. In L. V.
Tillberg (Ed.), Uppdrag militar (pp. 53-70). Stockholm: CSMS.

Ben-Ari, E., Lehrer Z., Ben-Shalom, U., & Vainer, A.
(2010). Rethinking contemporary warfare: A sociological view of the al-Aqsa
intifada. Albany: State University of New York Press.

Ben-Ari, E., Michael, K., & Kellen, D. (2009).
Introduction: War and peace support operations in the contemporary world:
Conceptual clarifications and suggestions. In K. Michael, D. Kellen, &
& E. Ben-Ari (Eds.), The Transformation of War and Peace Support
Operations (pp. 1-20). Westport CT: Praeger Security.

Ben-Shalom, U., Lehrer, Z. & Ben-Ari, E. (2005).
Cohesion during military operations? A field study on combat units in the
al-Aqsa intifada. Armed Forces and Society, 32(1), 63-79.

Berndtsson, J. (2009). The privatization of security and
state control of force: Changes, challenges and the case of Iraq (Doctoral
dissertation). School of Global Studies: University of Gothenburg.

Biehl, H. (2008). How much common ground is required in
military cohesion? Social cohesion and mission motivation in the multinational
context. In N. Leonhard, G. Aubry, M. C. Santero, & B. Janowoski (Eds.), Military
cooperation in multi-national missions: The case of EUFOR in Bosnia and
Herzegovina (pp. 191-220). Strausberg: Socialawissenshcaftliches Institut
für der Bundeswehr.

Bijlsma, T., Bogendrieder, I., & van Baalen, P.
(2010). Learning military organizations and organizational change. In J.
Soeters, P. C. van Fenema, & R. Beeres (Eds.), Managing military
organizations: Theory and practice (pp. 228-239). London: Routledge.

Bogers, M., Beeres, R., & Luhberman-Schrotener, I.
(2012). Burden Sharing in Afghanistan. In R. Beeres, J. van der Meulen, J.
Soeters, & A. Vogelaar (Eds.), Mission Uruzgan: Collaborating in
multiple coalitions for Afghanistan (pp. 267-280). Amsterdam: Pallas
Publications.

Bolden, R. (2011). Distributed leadership in
organizations: A review of theory and research. International Journal of
Management Reviews, 13, 251-269.

Bollen, M., & Soeters, J. (2010). Partnering with
“strangers.” In J. Soeters, P. C. van Femema, & R. Beers (Eds.), Managing
military organizations: Theory and practice. London: Routledge.

Brond, T., Ben-Shalom, U., &
Ben-Ari, E. (Eds.), (forthcoming). Mission formations in the new wars:
Towards new social scientific understandings. London: Routledge.

Bury, P. (2019). Mission improbable: The
transformation of the British army reserves. Hampshire: Howgate Publishing.

Byman, D. L. (2001). Uncertain partners: NGOs and the
military. Survival, 43(2), 97-114.

Catignani, S. (2008). Israeli Counter-Insurgency and
the Intifadas. London: Routledge.

Catignani, S. (2014a). “Getting COIN” at the tactical level
in Afghanistan: Reassessing counter-insurgency
adaptation in the British army. Journal of Strategic Studies, 35(4),
1-27. 

Catignani, S. (2014b). Coping with knowledge:
Organizational learning in the British army. Journal of Strategic Studies,
37, 30-64.

Cohen, A., & Ben-Ari, E. (2014). Legal-advisors in
the armed forces: Military-lawyers in the Israeli Defense Forces as mediators,
interpreters and arbitrators of meaning during operations. Journal of
Political and Military Sociology, 42, 125-148.

Crichton, M. T., Lauche, K., & Flin, R. (2005).
Incident command skills in the management of an oil Industry drilling incident:
A case study. Journal of Contingencies and Crisis Management, 13(3),
116-128.

Cronin, P. M. (2008). Irregular warfare: New challenges for
civil-military relations. Strategic Forum, n°234, pp.1-12.

Czarniawska, B. (2004). On time, space and action nets.
Gothenburg: Gothenburg University, Gothenburg Research Institute, Report 5.

Czarniewska, B. (2005). Networks, networking and nets:
NCW from an organization theory perspective. In K. Yden (Ed.), Directions in
Military Organizing. Stockholm: Forvarshogskolan.

Davison, R. B., & Hollenbeck, J. R. (2011). Boundary
spanning in the domain of multiteam systems. In S. J. Zaccaro, M. A. Marks,
& L. A. DeChurch (Eds.), Multiteam Systems (pp. 323-363). New York:
Routledge.

De Waard, E. & Kramer, E.-H. (2010). Expeditionary
operations and modular organization design. In J. Soeters, P. C. van Fenema,
& R. B. (Eds.), Managing military organizations (pp. 71-83). London:
Routledge.

De Waard, E., & Soeters, J. (2007). How the military
can profit from management and organization science. In G. Caforio (Ed.), Social
sciences and the military: An interdisciplinary overview (pp. 191-216).
London: Routledge.

Dostri, O., & Michael, K. (2019). The role of human
terrain and cultural intelligence in contemporary hybrid and urban warfare. The
International Journal of Intelligence, Security, and Public Affairs, 21(1),
84-102.

Dziedzic, M., & Seidl, M. K. (2005). Provincial
reconstruction teams: Military relations with international and nongovernmental
organizations in Afghanistan. Washington, D.C.: U.S. Institute of Peace. https://www.usip.org/publications/2005/08/provincial-reconstruction-teams-military-relations-international-and.

Eldridge, R. D. (2017). Information sharing between U.S.
and Japanese forces before, during and after Operation Tomodachi. In J.
Soeters, I. Goldenberg, and W, H. Dean (Eds.), Information sharing in
military operations (pp. 81-100). Cham: Springer.

Elron, E., Shamir, B., & Ben-Ari, E. (1999). Why
don’t they fight each other? Cultural diversity and operational unity in
multinational forces. Armed Forces and Society, 26(1), 73-97.

Elron, E., Halevy, N., Ben-Ari, E., & Shamir, B.
(2003). Cooperation and coordination across cultures in the peacekeeping
forces: Individual and organizational integrating mechanisms. In T. W. Britt
& A. B. Adler (Eds.), The Psychology of the Peacekeeper (pp.
261-283). Westport: Praeger.

Farrell, T. (2010). Improving in war: Military adaptation
and the British in Helmand Province, Afghanistan, 2006–2009. Journal of
Strategic Studies, 33(4), 567-594.

Farrell, T., Osinga, F., & Russel, J. A. (Eds.).
(2013a). Military adaptation in Afghanistan. Stanford: Stanford
University Press.

Farrell, T., Rynning, S., & Terriff, T. (2013b). Transforming
military power since the end of the Cold War: Britain, France and the United
States, 1991-2012. Cambridge: Cambridge University Press.

Finkel, M. (2011). On flexibility: Recovery from
technological and doctrinal surprise on the battlefield. Stanford: Stanford
Security Studies.

Fox, A. (2017). Learning to fight: Military innovation
and change in the British army, 1914-1918. Cambridge: Cambridge University
Press. 

Friesendorf, C. (2018). How Western soldiers fight:
Organizational routines in multinational missions. Cambridge: Cambridge
University Press.

Gill, R. & Thompson, M. M. (2017). Trust and
information sharing in multinational-multiagency teams. In J. Soeters, I.
Goldenberg, & W. H. Dean (Eds.), Information sharing in military
operations (pp. 81-100). Cham: Springer.

Goldenberg, I., Saindon, M. & al-Tawil, J. (2013).
Oh, didn’t anyone tell you? The importance of intra-organizational information
sharing. In J. Soeters, I. Goldenberg, & W. H. Dean (Eds.), Information
sharing in military operations (pp. 35-50). Cham: Springer.

Goldenberg, I. & Dean, W. H. (2017). Enablers and
barriers to information sharing in military and security operations: Lessons
learned. In J. Soeters, I. Goldenberg, & W. H. Dean (Eds.), Information
sharing in military operations (pp. 251-268). Cham: Springer.

Goodwin, D. (2005). The military and negotiation: The
role of the soldier-diplomat. London: Frank Cass.

Goodwin, G. F., Blacksmith, N., & Coats, M. R.
(2018). The science of teams in the military: Contributions from over 60 years
of research. American Psychologist, 73(4), 322-333.

Goodwin, G. F., Essens, P. J. M. S., and Smith, D.
(2011). Multiteam systems in the public sector. In S. J. Zaccaro, M. A. Marks,
& L. A. DeChurch (Eds.), Multiteam Systems (pp. 53-79). New York:
Routledge

Griffith, P. (1996). Battle tactics
of the Western front. New Haven: Yale University Press.

Gudmundsson, B. (1989) Stormtroop
Tactics. New York: Praeger.

Hajjar, R. (2017). Effectively working with military
linguists: Vital cultural intermediaries. Armed Forces and Society, 43(1),
92-113.

Haltiner, K. & Kummel, G. (2009). The hybrid soldier:
Identity change in the military. In Gm Kummel, G. Caforio, & C. Dandeker
(Eds.), Armed forces, soldiers, and civil-military relations (pp.
75-82). Wiesbaden: VS Verlag fur Sozialwissenshafen.

Hasselbladh, H. (2007). Command and the war machine. In
M. Christiansson (Ed.), Eight essays in contemporary war studies (pp.
221-255). Stockholm: Karlberg Military Academy ACTA POLITICA II.

Hasselbladh, H., & Yden, K. (forthcoming). Why
military organizations are cautious about learning. Armed Forces and Society.

Hoffman, F. G. (2007). Conflict in the 21st century:
The rise of hybrid wars. Washington D.C.: Potomac Institute for Policy
Studies.

Holenweger, M., Jager, M. K., & Kernic, F. (Eds).
(2017). Leadership in extreme situations. Cham: Springer.

Holmes-Eber, P. (2014). Culture in conflict: Irregular
warfare, culture policy and the marine corps. Stanford: Stanford University
Press.

Hyllengren, P., Larsson, G., Fors, M., Sjoberg, M., Eid,
J., & Olson, O. K. (2011). Swift trust in leaders in temporary military
groups. Team Performance Management, 17(7/8), 354-368.

Janowitz, M. (1971). The professional soldier. New
York: Sage.

Jensen, R. (2018). The diffusion of innovation: SOF in
Iraq. In J. G. Turnley, K. Michael, & E. Ben-Ari (Eds.), Special
Operations Forces in the 21^st Century (pp. 226-240). London:
Routledge.

Kaldor, M. (2001). New and old wars: Organized
violence in a global era. London: Polity.

King, A. (2006). The post-Fordist military. Journal of
Political and Military Sociology, 34(2), 359-374.

King, A. (2010a). The internationalization of the armed
forces. In J. Soeters, P. C. van Fenema, & R. Beeres (Eds.), Managing
Military Organizations (pp. 42-54). London, Routledge.

King, A. (2010b). Understanding the Helmand campaign:
British military operations in Afghanistan. International Affairs, 86(2),
311-332.

King, A. (2011). The transformation of Europe’s armed
forces: From the Rhine to Afghanistan. Cambridge: Cambridge University
Press.

King, A. (2013). The combat soldier: Infantry tactics
and cohesion in the twentieth and twenty-first century. Oxford: Oxford
University Press.

King, A. (2019). The twenty-first century general.
Cambridge: Cambridge University Press.

King, S. (2002). The strategic corporal or the tactical
colonel? Anchoring the right variable. Defense and Security Analysis, 19(2),
189-190.

Kinsey, C. (2014). Transforming war supply:
Considerations and rationales behind contractor support to UK overseas military
operations in the twenty-first century. International Journal, 69(4)
494-509.

Klein, P. & Kummel, G. (2000). The
internationalization of military life: Necessity, problems and prospects of
multinational armed forces. In G. Kummel & A. D. Prufert (Eds.), Military
sociology: The richness of a discipline (pp. 311-328). Baden-Baden: Nomos.

Kramer, E.-H. (2007). Organizing doubt: Grounded
theory, army units and dealing with dynamic complexity. Copenhagen:
Copenhagen Business School Press.

Kramer, E.-H., van Bezooijen, B., & Delahaij, R.
(2010). Sensemaking during operations and incidents. In J. Soeters, P. C. van
Fenema, & Robert Beeres (Eds.), Managing military organizations: Theory
and practice (pp. 126-37). London: Routledge.

Kramer, E.-H., de Waard, E., and de Graff, M. (2012).
Task force Uruzgan and experimentation with organizational design. In R.
Beeres, J. van der Meulen, J. Soeters, & A. Vogelaar (Eds.), Mission
Uruzgan: Collaborating in multiple coalitions for Afghanistan (pp.
235-250). Amsterdam: Pallas Publications.

Krulak, C. (1999). The strategic corporal:
Leadership in the three block war. Marine Corps Gazette, 83 (1), 18-23.

Kummel, G. (2011). Identity, identity shifts and identity
politics: The German soldier facing a pre/post-Westphalian world risk society,
ambitious national politics, an ambivalent home society and military under
stress. In H. Furst & G. Kummel (Eds.), Core values and the expeditionary
mindset: Armed forces in metamorphosis (pp. 51-68). Baden-Baden: Nomos.

Leonhard, N. (2008). Multinational co-operation within
the MNTF SE in Mostar – General Conclusions. In N. Leonhard, G. Aubry, M. C.
Santero, & B. Janowoski (Eds.), Military cooperation in multi-national
missions: The case of EUFOR in Bosnia and Herzegovina (pp. 241-252).
Strausberg: Socialawissenshcaftliches Institut für
der Bundeswehr.

Lo, J. C. (2019). On the Distributed Control of a
Technical Union. The Strategy Bridge. https://bit.ly/3b8mpEv.

Lupfer, T. T. (1981). The dynamics of doctrine: The
changes in German tactical doctrine during the First World War. Fort
Leavenworth, KS: Combat Studies Institute, U.S. Army Command and General Staff
College.

Maltby, S. (2012). The Mediatization of the Military. Media,
War, and Conflict 5(3), 255-268.

Maniscalco, M. L., Aubry, G., & Rosato, V. (2008).
Working together. In N. Leonhard, G. Aubry, M. C. Santero, & B. Janowoski
(Eds.), Military cooperation in multi-national missions: The case of EUFOR
in Bosnia and Herzegovina (pp. 89-122). Strausberg:
Socialawissenshcaftliches Institut für der Bundeswehr.

Marcus, R. D. (2017). Learning “Under
Fire”: Israel’s improvised military adaptation to Hamas tunnel warfare. Journal
of Strategic Studies, 42(3), 1-27.

Mathieu, J. E. (2011). Reflections on the evolution of
the multiteam system concept and a look to the future. In S. J. Zaccaro, M. A.
Marks, & L. A. DeChurch (Eds.), Multiteam systems (pp. 511-543). New
York: Routledge.

McChrystal, S. (2015). Team of Teams. London:
Penguin.

Michael, K. (2007). “Doing the right thing the right way:
The challenge of military mission effectiveness in peace support operations in
a “war amongst the people” theatre. In C. M. Coops and T. S. Tresch (Eds.), Cultural
challenges in military operations (pp. 254-263). NATO Defense College,
Research Division, Rome.

Michael, K., Kellen, D., & Ben-Ari, E. (Eds.).
(2009). The transformation of the world of warfare and peace support
operations. Westport, CT: Praeger Security International.

Michael, K., & Ben-Ari, E. (2011). Contemporary peace
support operations: The primacy of the military and internal contradictions. Armed
Forces and Society, 37(4): 657-679.

Michael, K., Siman-Tov, D., & Yoeli, O. (2107).
Jointness in intelligence organizations: Theory put into practice." Cyber,
Intelligence and Security, 1(1), 5-30.

Moelker, R., Soeters, J., & vom Hagen, U. (2007).
Sympathy, the cement of interoperability: Findings on ten years of
German-Netherlandsmilitary cooperation. Armed Forces and Society, 33(4),
496-517.

Moskos, C. C., Williams, J. A., & Segal, D. R. (Eds).
(2000). The Postmodern Military: Armed Forces after the Cold War. New
York: Oxford University Press.

Munkler, H. (2005). The new wars. London: Polity.

Murray, W. (2011). Military
adaptation in war: With fear of change. Cambridge: Cambridge University
Press.

Nuciari, M. (2007). Coping with diversity: Military and
civilian actors in MOOTW. International Review of Sociology, 17(1),
25-53.

Osinga, F., & Lindley-French, J. (2010). Leading
military organizations in the risk society: Mapping the new strategic
complexity. In J. Soeters, P. C. van Fenema, & R. Beeres (Eds.), Managing
military organizations: Theory and practice (pp. 17-28) London: Routledge.

O’Toole, P., & Talbot, S. (2011). Fighting for
knowledge: Developing learning systems in the Australian army. Armed Forces
and Society, 37(1), 42-67.

Paparone, C. R., Anderson, R. A., & McDaniel, R. R.,
Jr. (2008). Where military professionalism meets complexity science. Armed
Forces and Society, 34(3), 433-449.

Poole, M. S., & Contractor, N. (2011).
Conceptualizing the multiteam system as an ecosystem of networked groups. In S.
J. Zaccaro, M. A. Marks, & L. A. DeChurch (Eds.), Multiteam Systems
(pp. 193-223). New York: Routledge.

Resteigne, D., & Van den Bogaert, S. (2013).
Information sharing in contemporary operations: The strength of SOF ties. In J.
Soeters, I. Goldenberg, & W. H. Dean (Eds.), Information sharing in
military operations (pp. 51-66). Cham: Springer.

Rietjens, S. J. H., & Bollen, M. T. I. B. (Eds.).
(2008). Managing civil-military cooperation: A 24/7 joint effort for
stability. Aldershot: Ashgate.

Ruffa, C. (2018). Military cultures in peace and
stability operations: Afghanistan and Lebanon. Philadelphia: University of
Pennsylvania Press.

Ruffa, C., Dandeker, C., & Venesson, P. (2013).
Soldiers drawn into politics? Civil-military relations, hybrid military spaces
and the future of interventions. In G. Kummel & B. Gingrich (Eds.), The
armed forces: Towards a postintervention era? (pp. 29-40). Wiesbaden:
Springer.

Russel, J. (2010). Innovation, transformation and war.
Stanford: Stanford University Press.

Schilling, S. (2019). Cohesion in modern military
formations: A qualitative analysis of group formation in junior specialized and
ad-hoc teams in the Royal Marines (Doctoral dissertation). School of Security
Studies, King’s College London.

Schmitt, O. (2017). French military adaptation in the
Afghan War: Looking inward or outward? Journal of Strategic Studies, 40(4),
577-599.

Serena, C. C. (2011). Revolution in military
adaptation: The US army in the Iraq War. Washington, D.C.: Georgetown
University Press.

Shamir, B., & Ben-Ari, E. (2009). Hybrid wars,
complex environments and transformed forces: Leadership in contemporary armed
forces. In G. A. J. van Dyk (Ed.), Strategic challenges for the African
armed forces for the next decade (pp. 1-16). Stellenbosch: Sun Press.

Shai, N. (2013). Media war. Tel Aviv: Yediot
Publishers (Hebrew).

Shavit, M. (2017). Media strategy and military
operations in the 21st century. London: Routledge.

Shaw, M. (2005). The new Western way of war.
London: Polity Press.

Sher, Y., Vainer, A., & Ben-Ari, E. (2011). The IDF
in Operation Cast Lead: From hybrid wars to combinatorial militaries. In E.
Lavie (Ed.), Civil-military relations in Israel: Implications for
decision-making about issues of war and peace (pp. 87-98). Tel Aviv
University: Tami Steinmetz Center for Peace Studies (Hebrew).

Shields, P. M., & Travis, D. S. (2017). Achieving
organizational flexibility through ambidexterity. Parameters, 47(7):
65-76.

Smith, R., & Bet-El, I. (2005). The utility of
force: The art of war in the modern world. London: Penguin.

Soeters, J. L. (2008). Ambidextrous military: Coping with
contradictions of new security policies. In M. de Boer & J. de Wilde
(Eds.), The viability of human security (pp. 109-124). Amsterdam:
Amsterdam University Press.

Soeters, J. (2013). Information sharing in military and
security operations. In J. Soeters, I. Goldenberg, & W. H. Dean (Eds.), Information
sharing in military operations (pp. 1-16). Cham: Springer.

Soeters, J. L., Bijlsma, T., & van den Heuvel, G.
(2012). Trust thy aly: Multinational cooperation in Uruzgan. In R. Beeres, J.
van der Meulen, J. Soeters, & A. Vogelaar (Eds.), Mission Uruzgan:
Collaborating in multiple coalitions for Afghanistan (pp. 47-65).
Amsterdam: Pallas Publications.

Soeters, J., P. C. van Femema, & R. Beeres (Eds.).
(2010a). Managing military organizations: Theory and practice. London:
Routledge.

Soeters, J., P. van Fenema, & R. Beeres. (2010b).
Introducing military organizations. In J. Soeters, P. C. van Fenema, & R.
Beeres (Eds.), Managing military organizations: Theory and practice (pp.
1-13). London: Routledge.

Sweeney, M. S. (2006) Military and the press: An
uneasy truce. Evanston: Northwestern University Press.

Tillberg, P. (2005). Military practices and professional
skills. In K. Yden (Ed.), Directions in military organizing. Stockholm:
Forvarshogskolan.

Tomforde, M. (2009). My pink uniform shows I am one of
them: Sociocultural dimensions of German peacekeeping missions. In G. Kummel,
G. Caforio, & C. Dandeker (Eds.), Armed forces, soldiers and
civil-military relations (pp. 37-57). Wiesbaden: VS Verlag fur
Sozialwissenshafen.

Tripolodi, P., & Wolfendale, J. (Eds.). (2011). New
wars and new soldiers: Military ehics in the contemporary world. Farnham,
Surrey: Ashgate.

Van den Heuvel, G. (2017). Information sharing in
military organizations: A sociomaterial perspective. In J. Soeters, I.
Goldenberg, & W. H. Dean (Eds.), Information sharing in military
operations (pp. 165-81). Cham: Springer.

Van Dijk, A., Soeters, J., & de Ridder, R. (2010).
Smooth translation? A research note on the cooperation between Dutch service
personnel and local interpreters in Afghanistan. Armed Forces and Society,
35(5), 917-25.

Van Fenema, P. C. (2009). Expeditionary military networks
and asymmetric warfare. In G. Caforio (Ed.), Advances in military
sociology: Essays in honor of Charles C. Moskos (pp. 267-283). Bingley, UK:
Emerald Group Publishing Limited.

Van Fenema, P., Soeters, J., & Beeres, R. (2010).
Epilogue: Military organizations’ capabilities for heterogeneous value
creation. In J. Soeters, P. C. van Fenema, & R. Beeres (Eds.), Managing
military organizations: Theory and practice (pp. 255-269). London:
Routledge.

Van Kampen, T. & Dalenberg, S. (2012). Organizing
long-distance military logistics with customers in mind. In R. Beeres, J. van
der Meulen, J. Soeters, and A. Vogelaar (Eds.), Mission Uruzgan:
Collaborating in multiple coalitions for Afghanistan (pp. 47-65).
Amsterdam: Pallas Publications.

Vogelaar, A., & Dalenberg, S. (2012). On your own in
the desert: The dynamics of self-steering leadership. In R. Beeres, J. van der
Meulen, J. Soeters, & A. Vogelaar (Eds.), Mission Uruzgan: Collaborating
in Multiple Coalitions for Afghanistan (pp. 93-106). Amsterdam: Pallas
Publications.

Winslow, D. (2002). Strange bedfellows: NGOs and the
military in humanitarian crises. International Journal of Peace Studies, 7(2),
35-55.

Yden, K. (Ed). (2005). Directions in military
organizing. Stockholm: Forvarshogskolan.

Yden, K. (2006). Bringing violence back in: New wars and
reprofessionalizing Sweden’s Armed Force. In B. Abrahamsson, R. Egnell, &
K. Yden (Eds.), Effect based operations, military organization and
professionalization (pp. 75-111). Stockholm: National Defence College.

Zaccaro, S., Marks, M. A., & DeChurch, L. A. (2011).
Multiteam systems: An introduction. In S. J. Zaccaro, M. A. Marks, & L. A.
DeChurch (Eds.), Multiteam systems (pp. 3-32). New York: Routledge.