עדכן אסטרטגי
מאמר זה סוקר את הספרות שנכתבה על אודות התערבויות אלה, במטרה להבין את ההבדלים בתגובותיהן של המעצמות האזוריות במזרח התיכון לעימותים שפרצו בעקבות האביב הערבי. מכיוון שסקירת ספרות זו עוסקת בראש ובראשונה באירועים שהתרחשו במחצית השנייה של העשור, מרבית המחקרים שיופיעו בה נכתבו לאחר 2015. כמו כן, חלק ניכר מן החוקרים שמחקריהם יוצגו הם מהמזרח התיכון (או ממוצא מזרח-תיכוני). השאלה המרכזית שאותה בוחנים מקורות ספרותיים אלה היא מה הניע את המעצמות האזוריות להתערבות צבאית בעימותים הפנים-מדינתיים לאחר האביב הערבי. חלק מהמקורות אומנם סבורים כי העימות בין הסונים לשיעים, ובייחוד היריבות בין ערב הסעודית לאיראן, הוא המניע העיקרי להתערבויות אלה, אולם מחקרים אחרים טוענים כי המניע המרכזי היה עלייתו של מחנה תומכי האחים המוסלמים בראשותן של טורקיה וקטר, ששינה את אופיו של העימות מיריבות דו-קוטבית לתלת-קוטבית. עלייתו של כוח נוסף זה בשורות המחנה הסוני איימה בעיקר על זהותן של אלה שהתיימרו להנהיג מחנה זה, קרי ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, וגרמה להן להגביר את מעורבותן הצבאית בעימותים אזוריים. קוטב חדש זה מתחרה גם באיראן על ההשפעה בסוריה ובעיראק. עם זאת, מכיוון שהתפתחות זו לא סיכנה את זהותה של איראן, נמנעה הרפובליקה האסלאמית מכל התערבות צבאית משמעותית במהלך המחצית השנייה של העשור, והסתמכה בעיקר על שלוחיה לצורך שימור תחומי ההשפעה החיוניים שלה.
הטלטלה האזורית בעקבות ההתקוממויות העממיות ב-2011-2010 במספר מדינות ערביות, הידועות בכינוי הרווח "האביב הערבי", גרמה לשינויים משמעותיים בנורמות ובקודי ההתנהגות באזור. ואכן, אחת הטענות הבולטות ביותר באשר לאביב הערבי היא שהדבר עודד מדינות רבות במזרח התיכון להתעלם מהנורמה של אי-התערבות ולמלא תפקיד אקטיבי יותר בענייניהן של מדינות אחרות. עם זאת, חרף העלייה הברורה בהיקפה של מעורבות שאינה צבאית בכמה מן העימותים שפרצו מייד אחרי האביב הערבי, במקרים רבים פסקה מעורבות זו לפני שהפכה להתערבות צבאית, במהלך המחצית הראשונה של העשור. למעשה, מאז פרוץ האביב הערבי ועד 2015 נרשמו שתי התערבויות צבאיות בלבד, שהיו מוגבלות למדי בהיקפן ובוצעו בהזמנת הממשלות של המדינות השסועות – ההתערבות של ערב הסעודית בבחריין ושל איראן בסוריה. ואולם, במחצית השנייה של העשור הקודם גברה מאוד שכיחותן של התערבויות צבאיות בעימותים באזור, והן אף התרחבו והתמשכו - דוגמאות לכך הן ההתערבות המשותפת של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות בתימן, ההתערבות של טורקיה ואיחוד האמירויות בלוב והתערבויותיה הרבות של טורקיה בסוריה.
מרבית הספרות בנושא האביב הערבי, ובייחוד החלק העוסק בתופעת ההתערבות, מתייחסת לעימות הסוני-שיעי כאל קו השבר העיקרי במזרח התיכון לאחר האביב הערבי. ואכן, במהלך המחצית הראשונה של העשור סבבה היריבות האזורית בעיקר סביב שסע זה.
העימות הסוני-שיעי
מרבית הספרות בנושא האביב הערבי, ובייחוד החלק העוסק בתופעת ההתערבות, מתייחסת לעימות הסוני-שיעי כאל קו השבר העיקרי במזרח התיכון לאחר האביב הערבי. ואכן, במהלך המחצית הראשונה של העשור סבבה היריבות האזורית בעיקר סביב שסע זה. גוֹאְז (Gause, 2014) כינה אותה "המלחמה הקרה החדשה במזרח התיכון". הוא טען כי לא האביב הערבי היה הגורם למלחמה קרה חדשה במזרח התיכון אלא החלטתה של איראן, מייד לאחר המהפכה האיסלאמית ב-1979, לצאת למסע של הרחבת תחום ההשפעה שלה באמצעות יצוא הדוקטרינה המהפכנית לאזור. לאמיתו של דבר, בשנות ה-80 הקים המשטר האיראני שני מוסדות בירוקרטיים שמטרתם היתה ליישם תפיסה זו - המשרד לתרבות והכוונה אסלאמית (Ministry of Culture and Islamic Guidance) ולשכת תנועות השחרור העולמיות (Bureau of World Liberation Movements) (שנסגרה ב-1985). במהלך שנות ה-80 וה-90 העניקה איראן חסות לתנועות שיעיות שונות שמרדו נגד המשטרים הסוניים במדינותיהם (Hunter 1988; Kepel 2000; Matthiesen, 2010). פעילות זו איימה על מעמדה של ערב הסעודית בעולם המוסלמי, אשר שימש את הממלכה לקידום האג'נדה שלה ומטרותיה בתחום מדיניות החוץ (Kamrava, 2018). לכן שאפה ערב הסעודית לאזן, להכיל ואף לבלום את ההשפעה האיראנית במזרח התיכון. הביטוי הבולט ביותר של מדיניות ההכלה של ערב הסעודית היה הקמתה של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC) ב-1981, אשר כללה את כל שש הממלכות הערביות באזור המפרץ ( Chubin, 1992; Kechichian, 1985).
הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 הסלימה את המתח בין שתי המעצמות האזוריות ו"הולידה את ההתנגשות המשמעותית ביותר בין יריבות אזוריות מזה עשורים" (Nasr, 2016). מגמה זו הוחרפה עוד יותר בעקבות האביב הערבי, משום שהטלטלה העממית והעימותים שבאו לאחריה החלישו כמה מן המשטרים הסוניים, והעניקו בכך לאייתולות את ההזדמנות לקדם את השפעתם האזורית. לכן, כנראה, אין זה מפתיע שערב הסעודית ואיראן היו אלה שביצעו את שתי ההתערבויות הצבאיות המשמעותיות היחידות בין השנים 2015-2010.
ב-14 במארס 2011 נכנסו 1,200 חיילים מערב הסעודית ו-800 שוטרים מאיחוד האמירויות ("כוחות המגן של חצי האי") לבחריין במטרה לדכא התקוממות שיעית בעיקרה כנגד המשטר הסוני, לפני שזו תיצור "אפקט דומינו שיעי" במפרץ (Louër, 2013). ערב הסעודית ראתה את ההתקוממות הזו בבחריין כאיום בלתי נסבל. ראשית, כמדינה שמרנית השומרת על סטטוס קוו, ערב הסעודית מתנגדת לשינויי משטר כלשהם בסביבתה הקרובה, בייחוד אם הם נגרמים מהתקוממות עממית. שנית, כפי שציין נורוזאמאן (Nuruzzaman, 2013), אילו זכו המפגינים השיעים בכוח פוליטי כלשהו, התוצאה עלולה הייתה לעודד את האוכלוסיות השיעיות במדינות אחרות במפרץ להשתמש באותן שיטות ולקרוא תיגר על המשטרים באותן מדינות. 1 בחריין שוכנת בסמוך למחוז אל-קטיף הסעודי, שבו מתגוררת מרבית האוכלוסייה השיעית בערב הסעודית. ולבסוף, "האביב הבחרייני" איים גם על האינטרסים האזוריים של ערב הסעודית, משום שממשלה בשליטה שיעית במנאמה היתה קושרת כפי הנראה קשרים חמים עם איראן, מעניקה לה דריסת רגל בחצי האי ערב ומסכנת את תוכניתה של ריאד לחרם כולל מצד מועצת שיתוף הפעולה במפרץ על הרפובליקה האסלאמית. לפיכך, שילוב של שיקולים עדתיים וגיאופוליטיים עם רצונו של המשטר להבטיח את שרידותו - הוא שהניע את ערב הסעודית להתערב בבחריין.
איראן תפסה את הצלחת המאבק שהובילו הסונים נגד שלטון המיעוט של בשאר אל-אסד בסוריה כאיום בלתי נסבל.
באופן דומה איראן תפסה את הצלחת המאבק שהובילו הסונים נגד שלטון המיעוט של בשאר אל-אסד בסוריה כאיום בלתי נסבל. אף על פי שהעדה השולטת בסוריה הם העלווים - פלג שפרש מן האסלאם השיעי במאה ה-10 ופיתח מאפיינים של דת נפרדת - סוריה היא חלק בלתי נפרד מן המחנה השיעי (ברובו) בהובלתה של איראן. "עבור איראן, סוריה היא רכיב חיוני במטרותיה האזוריות הרחבות יותר" (Wastnidge, 2017, p. 154). לכן, כאשר משטר אסד היה מצוי בסכנה מיידית הזדרזה טהראן להתערב צבאית לטובתו, תחילה באמצעות חזבאללה ב-2011, וב-2013 באמצעות צבאה שלה (Rafizadeh, 2016).
המניעים ל"דור הראשון" של התערבויות אלה בעקבות האביב הערבי היו ישירים - שילוב בין יריבות עדתית ושיקולים גיאופוליטיים, הקשורים לעוצמה ולתחומי השפעה, כלומר ניסיונותיה של איראן להרחיב ולהגביר את השפעתה ומאמציה של ערב הסעודית להכילם ואף להחלישם – וכך הספרות מתייחסת אליהם. אולם שיקולים אלה אינם יכולים להסביר את "הדור החדש" של ההתערבויות הצבאיות הללו, אשר כפי צוין קודם לכן, התרבו והתרחבו במהלך העשור. מכיוון שחלק ניכר מן החוקרים מתבוננים עדיין בעימותים במזרח התיכון דרך העדשה הסונית-שיעית, הם אינם מכירים בהשפעת עלייתו של כוח חדש - מחנה תומכי האחים המוסלמים בהובלת טורקיה-קטר - על תפיסותיהן של כמה מן המדינות. היווצרותו של קוטב חדש זה בשורות המחנה הסוני גרמה לחברות אחרות בו, ובראשן ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, להגן ביתר תוקף על זהותן, וכך דחפה אותן להגביר את מעורבותן הצבאית בעימותים אזוריים.
יריבות סונית פנימית
יש חוקרים הטוענים כי ההתערבות האחרונה שבוצעה כחלק מן המאבק הדו-ראשי הסוני-שיעי הייתה זו שהובילה ערב הסעודית ב-2015 במלחמת האזרחים בתימן ('מבצע סופה נחרצת'). התערבות זו באה לאחר שהחות'ים או אנסר אללה ("הפרטיזנים של האל"), ארגון מורדים שיעי, כבשו את צנעא בירת תימן (Fisher, 2016; Salisbury, 2015; Zachariah, 2019). ואולם טענה זו מתעלמת מהיקף הקשרים בין הארגון השיעי התימני לטהראן. ואכן, תמיכתה של איראן בחות'ים פחותה במידה רבה מזו שהיא מעניקה לחזבאללה ול'יחידות הגיוס העממיות' העיראקיות, והארגון התימני מפגין מידה רבה יותר של עצמאות בהשוואה למקביליו בלבנון ובעיראק. לדוגמה, הארגון תקף לראשונה את צנעא למרות שאיראן יעצה לו להימנע מכך (Hiltermann, & Alley,2017; Juneau, 2016). זאת ועוד, אף על פי שהן איראן והן החות'ים הם שיעים, קיים הבדל מהותי בין האסלאם הזיידי שהארגון התימני משתייך אליו לבין הזרם השיעי התריסרי ששולט באיראן (Hokayem & Roberts 2016).
לאור זאת מציעה מאי דרוויש (2018) הסבר חלופי להתערבות הסעודית. לדבריה, הצגת העימות בתימן כסכסוך עדתי דרך שליח היא מטעה. במקום זאת, הדרך הטובה ביותר להבין את ההתערבות היא לבחון אותה במסגרת המאבק הסעודי לביסוס מעמדה של הממלכה כמעצמה אזורית במזרח התיכון (Darwich, 2018). בייחוד שואפת ריאד לשמר את מעמדה כמנהיגת המחנה הסוני, לאחר שמדיניותן האזורית הכוחנית יותר של טורקיה וקטר, התומכות באחים המוסלמים, קראה עליה תיגר. כפי שציין חוקר אחר, המודל העממי של האחים המוסלמים, המתאפיין בהשתתפות פוליטית, מאיים על מסורת השקטנוּת (quietism) הפוליטית והציות המוחלט לשליט - שעליה מבוססת יציבותה של הממלכה הסעודית (Salloukh, 2015). אל-שריף (2014) הסכים עם טענה זו והוסיף כי איום זה החמיר בעקבות בחירתו של מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, לנשיאות מצרים ב-2012, שכן הדבר עלול היה לעורר אפקט דומינו פוטנציאלי (El-Sherif, 2014). מלך ירדן עבדאללה, אשר הזהיר ב-2004 מפני היווצרותו של סהר שיעי אידיאולוגי המשתרע מביירות עד המפרץ הפרסי, הצביע ב-2013 על "סהר של האחים המוסלמים המתפתח במצרים ובטורקיה" (Goldberg, 2013).
כפי שציין פינר אפקינר (2015), מאז עלייתו לשלטון ב-2013 שאף האמיר הקטרי תמים בן חמד אל-ת'אני לחזק את תפקידה האזורי של ארצו, וכך אימץ מדיניות חוץ פרואקטיבית (Akpınar, 2015). חוקר אחר הוסיף הוסיף כי קטר ניצלה את קשריה הקודמים עם קבוצות של האחים המוסלמים באזור על מנת לחזק את מעמדה האזורי. לכן, מאז פרוץ האביב הערבי תמכה קטר בארגונים המסונפים לאחים המוסלמים בכל רחבי המזרח התיכון ומימנה אותם. אולם מדיניות חוץ עצמאית ונועזת לעיתים זו הציבה את קטר עד מהרה בנתיב התנגשות עם ריאד. עובדה זו באה לידי ביטוי כבר במהלך מעורבותן המוגבלת של מדינות אלה במלחמת האזרחים בסוריה (Hazbun, 2018).
לדברי יהודה בלנגה (2017), "חוסר נכונותם של הסעודים לתמוך באחים המוסלמים ובארגונים בעלי אידיאולוגיה דומה הפך לסלע מחלוקת בין ערב הסעודית לבין קטר. בעוד הסעודים ראו באחים המוסלמים כוח אסלאמי רדיקלי ומסוכן, שאפה קטר ליצור ברית עם הארגון כדרך להפוך לשחקנית חשובה במזרח התיכון - על חשבונה של ריאד" (Blanga, 2017). מתח זה הגיע לשיאו ב-5 ביוני 2017, כאשר ערב הסעודית, יחד עם מדינות סוניות אחרות, ניתקה את קשריה הדיפלומטיים והכלכליים עם קטר והטילה עליה מצור יבשתי, אווירי וימי (Khashan, 2018).
גישתה החדשה של טורקיה
בדומה לקטר, גם טורקיה אימצה מדיניות חוץ כוחנית בשנים שלאחר האביב הערבי. כפי שטען פאדי אלחוסייני (2018), ההתפתחויות האזוריות בעקבות האביב הערבי גרמו לטורקיה להגדיר מחדש את יחסיה עם מדינות האזור (Elhusseini, 2018). שר החוץ הטורקי בין השנים 2014-2009, אהמט דאווטולו, הצהיר באפריל 2012 על גישתה החדשה של טורקיה כלפי האזור במילים: "מזרח תיכון חדש נולד ברגעים אלה. אנו נמשיך להיות הפטרון, כוח החלוץ ומשרתיו של מזרח תיכון חדש זה" (Aras & Yorulmazlar, 2016). גישתו החדשה של דאווטולו זכתה למעשה להכרה על ידי ווקר כבר ב-2011: "דאווטולו טוען כי טורקיה היא היורשת הטבעית של האימפריה העות'מאנית, אשר איחדה בעבר את העולם המוסלמי, ועל כן יש לה פוטנציאל להפוך ל'מעצמת-על מוסלמית'" (Walker, 2011).
חרף שינוי זה, מעורבותה של טורקיה בעימותים שפרצו בעקבות האביב הערבי הייתה בתחילה מוגבלת למדי והסתכמה בכך שהעניקה לאופוזיציה הסורית היתר לפעול משטחה, סיפקה סיוע חומרי לארגוני המורדים ואפשרה להם להיכנס לסוריה דרך הגבול המשותף בין שתי המדינות (Cartalucci, 2015; Gunter, 2015; Phillips, 2016; Pamuk & Tattersall, 2015) . אולם מעורבות מוגבלת זו הסתיימה באוגוסט 2016, כאשר הכורדים בסוריה עמדו להשיג רצף טריטוריאלי לאורך הגבול בין סוריה לטורקיה, וגרמו לטורקיה לפלוש לסוריה ('מבצע מגן הפרת'). (Dalay, 2016). מבצע זה התגלה כנקודת המפנה במדיניות האזורית של טורקיה, שכן אפילו לאחר שמימוש הרצף הטריטוריאלי הכורדי הפך לבלתי ישים, טורקיה לא הפסיקה את התערבותה הצבאית בסוריה. חוקרים מסוימים אף קישרו בין מדיניות ההתערבות הזו לבין הקשיים מבית שעימם התמודד המשטר הטורקי, ובייחוד לניסיון ההפיכה הכושל נגד ממשלתו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן ביולי 2016 (Altunışık 2020; Kösebalaban 2020; MacGillivray 2020). הווה אומר, מדיניות חוץ פרואקטיבית זו, אשר נועדה להשיב את טורקיה ל"מקומה הטבעי" באזור, הייתה מכוונת גם להחליש או אף לחסל את ההתנגדות הגוברת למשטרו ארוך השנים של ארדואן. לכן, בשנים 2019-2018 ערכה טורקיה שני מבצעים קרקעיים רחבי היקף בסוריה (מבצע 'עלה זית' ומבצע 'מעיין השלום'), שבהם השתתפו עשרות אלפי חיילים לצד אלפי לוחמי מיליציות סוניות הנתונות למרותה - מרביתם שייכים לאחים המוסלמים או דבקים באידיאולוגיה הדומה לזו של הארגון ( Hinnebusch, 2020; "The 'Muslim Brotherhood' Supports", 2019).
סוריה לא הייתה הזירה היחידה לפעילות טורקית צבאית לאחר האביב הערבי. ארדואן תומך גם בממשלת ההסכמה הלאומית (GNA) של פאיז א-סראג' בטריפולי, הנאבקת במפקד האנטי-אסלאמיסטי של הצבא הלאומי הלובי (LNA) ח'ליפה חפתר, שכבש את מזרח לוב. בנובמבר 2019 חתמו טורקיה וממשלת ההסכמה הלאומית בלוב על הסכמים לשיתוף פעולה צבאי ולקביעת הגבולות בין תחומי השיפוט הימיים של שתי המדינות. בינואר 2020 החלו כוחות הנתמכים על ידי טורקיה, המורכבים ברובם משכירי חרב סורים המועברים ללוב באמצעות הצי וחיל האוויר הטורקי, נוסף על מזל"טים טורקיים, להילחם לצד כוחות הצבא הלאומי הלובי. צוין כי טורקיה סייעה גם למפלגת הצדק והבנייה, ארגון אסלאמיסטי לובי בעל קשרים חזקים עם האחים המוסלמים במצרים, להשיג דריסת רגל בממשלת ההסכמה הלאומית (Sahinkaya, 2020). ישאר יאכיש (Yaşar Yakış), שר החוץ לשעבר של טורקיה ואיש מפלגת הצדק והפיתוח השלטת, אמר אף הוא ביוני 2020 כי טורקיה תומכת באנשי האחים המוסלמים בלוב ("Former Turkish Foreign Minister", 2020).
התנהלותה של טורקיה בלוב עולה בקנה אחד עם התמיכה שהעניקה למוחמד מורסי במצרים. כמו כן, לאחר שצבא מצרים הדיח את מורסי בתמיכתם של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות ב-2013, הגבירה טורקיה את תמיכתה באחים המוסלמים ובקבוצות האסלאמיסטיות הקשורות אליהם באזור. על כן, חוקרים אחדים הצביעו על כך שתמיכתו של ארדואן בממשלת ההסכמה הלאומית הלובית היא חלק מתוכנית רחבה יותר, שמטרתה לממש את שאיפותיו האזוריות במזרח הים התיכון (Helal, 2020; MacGillivray, 2020; Quamar, 2020; Zoubir, 2020).
האסרטיביות הגוברת של טורקיה גרמה בסופו של דבר לשינוי אופיים של יחסיה עם ערב הסעודית. ניתן לזהות שינוי זה באמצעות התבוננות במעורבותה המוגבלת של ערב הסעודית במלחמת האזרחים בסוריה. בתחילת העימות בסוריה סיפקה ערב הסעודית סיוע כספי וחומרי לארגונים סוניים שנלחמו נגד אסד, ביניהם כאלה המחזיקים גם באידיאולוגיות סלפיסטיות ואף ג'האדיסטיות (Blanga, 2017). עם זאת, באמצע 2018 יצרה ערב הסעודית קשר עם המיליציה הכורדית-סורית 'היחידות להגנת העם' (YPG) ואף התחייבה לתרום 100 מיליון דולר לטובת המשימה האמריקאית בצפון-מזרח סוריה - אזור שנשלט בידי היחידות הכורדיות האלה. באשקן טען כי התפתחות מסוג זה היתה בלתי סבירה בתחילת העשור, כאשר היחסים בין טורקיה וערב הסעודית היו טובים מאי פעם, אולם במהלך השנים שחלפו מאז העבירה טורקיה את תמיכתה למוחמד מורסי. באשקן מצא כי תמיכה זו של אנקרה במשטר האחים המוסלמים במצרים היוותה קו פרשת מים ביחסי טורקיה-ערב הסעודית. שלב חשוב נוסף בהידרדרותם של יחסים אלה היה החלטתה של טורקיה לתמוך בקטר במהלך המשבר ביוני 2017 (Başkan, 2019).
האיום המוחשי העיקרי על הביטחון הלאומי של איחוד האמירויות הערביות נשקף מהאחים המוסלמים.
לאור השקפות אלה ניתן להבין את ההתערבות הסעודית בתימן בצורה טובה יותר - לא באמצעות בחינתה דרך העדשה המוגבלת של העימות הסוני-שיעי אלא בהקשר של האיום שנשקף מהסכסוך בתימן לזהותה של ערב הסעודית כמעצמה אזורית. מדיניותה האזורית של ערב הסעודית נתקלה במספר מכשולים במהלך המחצית הראשונה של העשור הקודם: עיראק התקרבה בהדרגה למחנה האיראני; האופוזיציה המתונה לכאורה לשלטונו של אסד בסוריה הפכה מזוהה יותר עם אנקרה מאשר עם ריאד; וקטר המשיכה ללא הרף לקרוא תיגר על מנהיגותה של ערב הסעודית במועצת שיתוף הפעולה במפרץ. השילוב בין כל האירועים הללו הטיל איום בלתי נסבל על זהותה של ערב הסעודית כמעצמה אזורית, ולכן מקבלי ההחלטות בממלכה חשו כי נפילתה של תימן לידיו של ארגון אנטי-סעודי הייתה עלולה להיות כישלון אחד יותר מדי.
איחוד האמירויות הערביות - תפיסות של איום ומעורבות הולכת וגוברת
ערב הסעודית לא היתה הממלכה היחידה במפרץ שהגבירה את מעורבותה בעימותים אזוריים בעקבות עלייתו של המחנה הקטרי-טורקי. מדינה נוספת שהפכה לכוחנית יותר בהתנהגותה כלפי עימותים אזוריים בחמש השנים האחרונות היא איחוד האמירויות הערביות, אשר התערבה צבאית מאז 2015 הן בתימן והן בלוב הרחוקה. לדברי החוקרת אימאן רג'ב, האיום המוחשי העיקרי על הביטחון הלאומי של איחוד האמירויות הערביות נשקף מהאחים המוסלמים. מפקד משטרת דובאי אף ציין בינואר 2012 כי "האיום מצד האחים המוסלמים על הביטחון במפרץ שווה ערך בחשיבותו לאיום האיראני" (Ragab, 2017, p. 41). איחוד האמירויות היא אכן מדינה שמרנית המקפידה על סטטוס קוו, ולכן תופסת את התקדמותו של האסלאם הפוליטי - המציע חזון של משטר אידאלי שאינו תואם במידה רבה את ניסיונותיה של אבו דאבי לשמר את "הערכים המסורתיים" של האזור, כלומר את המשטר הסמכותני המסורתי שלה - כאיום על זהותה (al-Zo’by & Başkan 2015; Fenton-Harvey 2020; Ryan 2015). השליט בפועל של איחוד האמירויות הערביות, נסיך הכתר של אבו דאבי מוחמד בן זאיד, מודאג במיוחד גם מן הפופולריות של מפלגת אל-אסלאח המקומית, המזוהה עם האחים המוסלמים. במהלך פגישה עם דיפלומט אמריקאי ב-2006 צוטט בן זאיד באומרו: "לו היו מתקיימות מחר בחירות [באיחוד האמירויות], האחים המוסלמים היו משתלטים" (Davidson, 2013, p. 14).
מכאן שאחת הסיבות שהניעו את איחוד האמירויות להתערב בתימן הייתה למנוע ממפלגת האחים המוסלמים התימנית (הנקראת אף היא אל-אסלאח) לצבור כוח רב מדי. מסיבה זו התרכזו רוב הפעולות של איחוד האמירויות בתימן בדרום הסוני בעיקרו, ולא בצפון הנשלט בידי החות'ים. איחוד האמירויות היא גם התומכת העיקרית של 'מועצת המעבר הדרומית' (STC) שבסיסה בעדן. המועצה שהוקמה ב-2016 מונה 26 חברים, ולעיתים קרובות היא מגלה עוינות כלפי אל-אסלאח (Faulconbridge, 2019).
מדינת איחוד האמירויות הערביות תמכה גם במפקד צבא השחרור הלאומי הלובי, ח'ליפה חפתר, וביצעה תקיפות אוויריות רבות כנגד מתנגדיו, אנשי ממשלת ההסכמה הלאומית הנתמכים בידי טורקיה (Eljarh, 2020). לאמיתו של דבר, הברית בין חפתר האנטי-אסלאמיסטי לבין איחוד האמירויות קדמה להתערבות הצבאית הטורקית בלוב. איחוד האמירויות הייתה מודאגת במיוחד מן התמיכה שהעניקה קטר לכוחות האסלאמיסטיים בלוב מאז הדחתו של שליט לוב מועמר קדאפי ב-2011. מיליציות אסלאמיסטיות אלה השתמשו בסיוע הקטרי, אשר כלל אספקת נשק וכסף, כדי לרשום הישגים משמעותיים בשטח. עקב החשש כי מגמה זו תוביל לאפקט דומינו שישפיע על מצרים, בעלת הברית של איחוד האמירויות, מטוסים אמירתיים החלו להפציץ באוגוסט 2014 אתרים בטריפולי שהוחזקו בידי מיליציות אלה (McGregor, 2014). ההתערבות הטורקית בלוב החמירה עוד יותר את תפיסת האיום של האמירתים וגרמה להם להעצים את תקיפותיהם האוויריות כנגד ממשלת ההסכמה הלאומית, ואפילו, לדברי עלי באכיר, ללחוץ על מצרים לשלוח את צבאה ללוב כדי להילחם לצד צבא השחרור הלאומי (Bakeer, 2020).
ההתערבויות של "הדור הראשון" - ערב הסעודית בבחריין ואיראן בסוריה - הונעו מצורך חיוני בשל מה שנתפס כאיום מיידי על ביטחונן של אותן מדינות. ואולם "הדור החדש" של ההתערבויות קשור יותר לתפיסת זהותן של מדינות אלה, בעקבות הופעתו של קוטב נוסף בשורות המחנה הסוני.
לאור התפתחויות אלה אמר מוסטפה שלש (2020) כי עוינותה של הקואליציה בהובלת ערב הסעודית ואיחוד האמירויות כלפי האחים המוסלמים היא אחת התופעות הבולטות בעידן שלאחר האביב הערבי (Shalash, 2020). אימאן רג'ב ציינה כי "חמש שנים לאחר ש'האביב הערבי' סחף את העולם הערבי, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הן שתיים מן השחקניות הפעילות ביותר באזור. הן אינן מסתפקות עוד בהימנעות מגל השינויים שהחל בעקבות האביב, אלא מנהלות עתה מדיניות חוץ של התערבות פעילה במספר מדינות ערביות, הנתפסות מבחינתן כאיום על ביטחונן הלאומי ועל תפקידן באזור. האקטיביזם ההולך וגובר במדיניות האזורית של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות אינו מבוסס עוד על כסף ודיפלומטיה בלבד, כפי שהיה בעבר, אלא גם על אמצעים צבאיים" (Ragab, 2017, p. 40-41).
סיכום ומסקנות
נראה כי השינוי שחל בהיקפן ובאופיין של ההתערבויות הצבאיות מצד המעצמות האזוריות במזרח התיכון בעימותים שפרצו בעקבות האביב הערבי במהלך העשור האחרון מצביע על שינוי בתפיסת האיום של שחקניות אלה. ההתערבויות של "הדור הראשון" - ערב הסעודית בבחריין ואיראן בסוריה - הונעו מצורך חיוני בשל מה שנתפס כאיום מיידי על ביטחונן של אותן מדינות. ואולם "הדור החדש" של ההתערבויות קשור יותר לתפיסת זהותן של מדינות אלה, בעקבות הופעתו של קוטב נוסף בשורות המחנה הסוני.
כל עוד שלט בזירת המזרח התיכון המאבק בין הסונים לשיעים, איראן וערב הסעודית היו מוכנות לקחת את הסיכון העצום הטמון בהתערבות צבאית בעימות פנים-מדינתי רק כאשר נשקף איום מיידי למדינה שלפי תפיסתן שייכת לתחום ההשפעה החיוני שלהן. עם זאת, תפיסות של זהות הן מטבען סובייקטיביות ונזילות יותר. זו הסיבה שהפיכתו של העימות הסוני-שיעי הדו-קוטבי ליריבות תלת-קוטבית, ובייחוד הקיטוב של המחנה הסוני, גרמה לשלוש השחקניות המרכזיות של מחנה זה - טורקיה מצד אחד וערב הסעודית ואיחוד האמירויות מצד שני - להמשיך להגדיר את זהותן ולגונן עליה, בין היתר באמצעות הגברת מעורבותן הצבאית בעימותים הפנים-מדינתיים באזור.
ואולם, מדיניות התערבות זו של שלוש המעצמות הסוניות ניצבת בניגוד חריף להתנהגותו של הקוטב האחר במאבק זה, איראן השיעית, המסתמכת מאז 2015 במידה פחותה על כוחותיה שלה ויותר על שלוחיה. ההסבר הקשור בזהות עשוי להסביר גם שוני זה. המאבק הסוני הפנימי אינו מסכן את זהותה של איראן כמנהיגת המחנה שלה, ועל כן אינו משפיע על התנהלותה ברמה האזורית. על כן, תפיסתה של איראן כלפי האזור לא השתנתה באופן מהותי מאז תחילת העשור - טהראן עודנה עסוקה בעיקר בשמירה על תחומי ההשפעה החיוניים שלה ובהרחבתם. מאז התייצבותו של משטר אסד לא נשקפת סכנה אמיתית למשטר כלשהו הנתפס על ידי איראן כבעל בריתה (או לוויין שלה). לפיכך איראן אינה חשה צורך דוחק להשתמש בכוחותיה שלה, והיא משתמשת בשלוחיה לצורך שימור הסטטוס קוו במדינות אלה.
מקורות
Akpınar, P. (2015). Mediation as a foreign policy tool in the Arab Spring: Turkey, Qatar and Iran. Journal of Balkan and Near Eastern Studies 17(3), 252-268.
Altunışık M. (2020) The new turn in Turkey’s foreign policy in the Middle East: Regional and domestic insecurities. Istituto Affari Internazionali. https://www.iai.it/en/pubblicazioni/new-turn-turkeys-foreign-policy-middle-east-regional-and-domestic-insecurities
Al-Zo’by, M. & Başkan, B. (2015). Discourse and oppositionality in the Arab Spring: The case of the Muslim Brotherhood in the UAE. International Sociology 30(4), 401–417.
Aras, B. & Yorulmazlar. E. (2016). State, region and order: Geopolitics of the Arab Spring. Third World Quarterly 37(12), 2259-2273.
Bakeer, A. (2020) Sisi Won’t Send his Army to Libya, but the UAE Demands Otherwise. TRT World. https://www.trtworld.com/opinion/sisi-won-t-send-his-army-to-libya-but-the-uae-demands-otherwise-37512
Başkan, B. (2019). Turkey between Qatar and Saudi Arabia: Changing regional and bilateral relations. Uluslararasi Iliskiler 16(62), 85-99.
Blanga, Y. (2017). Saudi Arabia’s motives in the Syrian Civil War. Middle East Policy 24(4), 45-62.
Cartalucci, T. (2015). Logistics 101: Where does ISIS get its guns?New Eastren Outlook. https://journal-neo.org/2015/06/09/logistics-101-where-does-isis-get-its-guns/
Chubin, S. (1992). Iran and regional security in the Persian Gulf. Survival: Global Politics and Strategy 34(3). 62-80.
Dalay, G. (2016, September 1). Turkey’s Jarablus operation scorecard. Al-Jazeera. https://www.aljazeera.com/opinions/2016/9/1/turkeys-jarablus-operation-scorecard
Darwich, M. (2018). The Saudi intervention in Yemen: Struggling for status. Insight Turkey 20(2), 125-142.
Davidson, C. (2013). After the Sheikhs: The coming collapse of the Gulf monarchies. Oxford University Press.
Elhusseini, F. (2018) The Arab Spring effect on Turkey’s role, decision-making and foreign policy. Cambridge Scholars Publishing.
Eljarh, M. (2020) Turkey’s intervention in Libya disrupts the UAE but opens the door for Russia. Fikra Forum, The Washington Institute for Near East Policy. https://www.washingtoninstitute.org/fikraforum/view/Turkey-Intervention-Libya-UAE-Russia-USA-Middle-East
El-Sherif, A. (2014). The Egyptian Muslim Brotherhood’s failures. Carnegie Endowment for International Peace.
Faulconbridge, G. (2019, August 14). Southern Yemeni separatists tell Saudi Arabia: Evict Islah or lose the war. Reuters. https://www.reuters.com/article/us-yemen-security-south-idUSKCN1V417X
Fenton-Harvey, J. (2020, February 14). What drives the United Arab Emirates’ war on Political Islam? Inside Arabia. https://insidearabia.com/what-drives-the-united-arab-emirates-war-on-political-islam/
Fisher, M. (2016, November 19). How the Iranian-Saudi proxy struggle tore apart the Middle East. The New York Times. https://www.nytimes.com/2016/11/20/world/middleeast/iran-saudi-proxy-war.html
Former Turkish foreign minister: Ankara's military assistance is a "life jacket" for the "dying" GNA. (2020, June 2). Alsaaa 24 [Arabic]. https://www.alsaaa24.com/2020/06/02/58559/
Gause, G. (2014). Beyond sectarianism: The new Middle East Cold War. Analysis Paper No. 11,Brookings Doha Center. www.brookings.edu/research/papers/2014/07/22-beyond-sectarianismcold-war-gause.
Goldberg, J. (2013). The Modern King in the Arab Spring. The Atlantic. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2013/04/monarch-in-the-middle/309270/
Gunter, M. (2015). Iraq, Syria, ISIS and the Kurds: Geostrategic concerns for the U.S. and Turkey. Middle East Policy XXII (1), 102-111.
Hazbun, W. (2018). Regional powers and the production of insecurity in the Middle East. MENARA Working Papers, No. 11.
Helal, A. (2000). For Turkey, the Libyan conflict and the eastern Mediterranean are inextricably linked. The Atlantic Council. https://www.atlanticcouncil.org/blogs/menasource/for-turkey-the-libyan-conflict-and-the-eastern-mediterranean-are-inextricably-linked/
Hiltermann, J. & Alley, A. (2017). The Houthis Are Not Hezbollah. Foreign Policy. https://foreignpolicy.com/2017/02/27/the-houthis-are-not-hezbollah/
Hinnebusch, R. (2020) The Battle over Syria's Reconstruction. Global Policy 11(1) 113-123.
https://doi.org/10.1111/1758-5899.12779
Hokayem, E. & Roberts, D. (2016). The war in Yemen. Survival 58(6), 157-186.
Hunter, S. (1988). Iran and the spread of revolutionary Islam. Third World Quarterly 10(2): 730-749.
Juneau, T. (2016). Iran’s policy towards the Houthis in Yemen: A limited return on a modest investment. International Affairs 92(3) 647-663.
Kamrava, M. (2018). Multipolarity and instability in the Middle East. Orbis 62(4), 598-616. https://doi.org/10.1016/j.orbis.2018.08.003
Kechichian, J. (1985). The Gulf Cooperation Council: Search for security. Third World Quarterly 7(4), 853-881.
Kepel, G. (2002). Jihad: The trail of political Islam. Harvard University Press.
Khashan, H. (2018) "Un-Brotherly" Saudi-Emirati ties: Dateline. Middle East Quarterly 25, (2).
Kösebalaban, H. (2020) Transformation of Turkish foreign policy toward Syria: The return of securitization. Middle East Critique 29(3), 335-344.
Louër, L. (2013). Sectarianism and coup-proofing strategies in Bahrain. Journal of Strategic Studies 36(2), 245-260.
MacGillivray, I. (2020). What is Turkey’s endgame in Libya? The Interpreter, https://www.lowyinstitute.org/the-interpreter/what-turkey-s-end-game-libya
McGregor. A. (2014). Egypt, the UAE and Arab Military intervention in Libya. Terrorism Monitor 12(17). https://jamestown.org/program/egypt-the-uae-and-arab-military-intervention-in-libya/
Matthiesen, T. (2010). Hizbullah al-Hijaz: A history of the most radical Saudi Shi'a opposition group. The Middle East Journal 64(2), 179-197.Nasr, V. (2016). The war for Islam. Foreign Policy. http://foreignpolicy.com/2016/01/22/the-war-for-islam-sunni-shiite-iraq-syria/
Nuruzzaman, M. (2013). Politics, economics and Saudi Military intervention in Bahrain. Journal of Contemporary Asia 43(2), 363-378.
Pamuk, H. & Tattersall, N. (2015). Exclusive: Turkish intelligence helped ship arms to Syrian Islamist rebel areas. Reuters. https://www.reuters.com/article/us-mideast-crisis-turkey-arms/exclusive-turkish-intelligence-helped-ship-arms-to-syrian-islamist-rebel-areas-idUSKBN0O61L220150521
Phillips, C. (2016). The battle for Syria: International rivalry in the new Middle East. Yale University Press.
Quamar, M. (2020): Turkey and the regional flashpoint in Libya. Strategic Analysis, 1-6.
Rafizadeh, M. (2016) Iran's forces outnumber Assad's in Syria. Gatestone Institute. https://www.gatestoneinstitute.org/9406/iran-soldiers-syria
Ragab. E. (2017). Beyond money and diplomacy: Regional policies of Saudi Arabia and UAE after the Arab Spring. The International Spectator 52(2), 37-53.
Ryan, C. (2015). Regime security and shifting alliances in the Middle East. in International Relations Theory and a Changing Middle East. POMEPS Studies 16 (pp. 42-46). http://pomeps.org/wp-content/uploads/2015/09/POMEPS_Studies_16_IR_Web1.pdf
Sahinkaya, E. (2020, June 4). Why is Turkey involved in Libyan conflict? Voa News. https://www.voanews.com/extremism-watch/why-turkey-involved-libyan-conflict
Salisbury, P. (2015). Yemen and the Saudi–Iranian ‘Cold War’. Middle East and North Africa Programme, Chatham House.
Salloukh, B. (2015). Overlapping contests and Middle East international relations: The return of the weak Arab State. in International Relations Theory and a Changing Middle East. POMEPS Studies 16 (pp. 47-51).
Shalash, M. (2020). The Muslim Brotherhood: The UAE’s winning card. Gulf House. [Arabic]. https://gulfhouse.org/posts/3985/
The "Muslim Brotherhood" supports Turkey's supervision of the "safe zone" in Syria. (2019, March 1). Enab Baladi. [Arabic]. https://enabbaladi.net/archives/284622
Walker , J. (2011). Turkey's global strategy: Introduction: The sources of Turkish grand strategy - ‘strategic depth’ and ‘zero-problems’ in context. In N. Kitchen (Ed.) IDEAS reports - special reports, SR007, (pp. 6-12). LSE IDEAS, London School of Economics and Political Science.
Wastnidge, E. (2017). Iran and Syria: An Enduring Axis. Middle East Policy XXIV(2), 148-159.
Zachariah, M. (2019), The Yemen predicament ... and the determinants of the Saudi-Iranian dialogue. Arab Center for Research and Studies [Arabic]. http://www.acrseg.org/41370
Zoubir, Y. (2020). The protracted civil war in Libya: The role of outside powers. Insight Turkey 22(4), 11-27.
הערות שוליים
- (1) אף על פי שהם מהווים מיעוט, השיעים עדיין מהווים אחוז משמעותי מן האוכלוסייה במדינות המפרץ - 30% בכוויית, 16% באיחוד האמירויות הערביות, 10% בערב הסעודית ובקטר.