עדכן אסטרטגי
לאחר המלחמה הקרה פעלה ארצות הברית למען קידום השלום במערכת הבינלאומית באמצעות הפצת הליברליזם בעולם. למרות מספר הצלחות, האסטרטגיה הזאת לא נשאה פרי ואף סייעה באופן בלתי מכוון להפיכת הזירה הבינלאומית לקונפליקטואלית יותר וליברלית פחות, לעומת המצב שהיה עם סיום המלחמה הקרה. ההסבר העיקרי לכך נעוץ בהשפעתה של הלאומיות, אף שגם להיחלשותה של החד-קוטביות היה חלק משמעותי בכך. הלאומיות, ובייחוד הלאומיות האתנית, מספקת הסבר לאופיים של הסכסוכים העיקריים במערכת הבינלאומית וכן לאפקט הבומרנג הבלתי מכוון של מדיניות קידום השלום, שהסתמכה על הפצת הדמוקרטיה והליברליזם בעולם. התוצאה היא שהמערכת הבינלאומית נאלצת להתמודד כיום עם כמה עימותים בולטים. האיומים העיקריים על שלום העולם הם הסכסוכים בין רוסיה לאוקראינה ובין סין לטייוואן, ולכך אפשר להוסיף גם את מלחמות האזרחים במדינות כושלות. זאת ועוד, באחדות מהמדינות המובילות במערב ובייחוד בארצות הברית יש קיטוב ופילוג חברתי עמוק. הדבר נובע, לפחות באופן חלקי, מהתוצאות הבלתי מכוונות של הניסיונות להפוך את העולם לליברלי. המאמר מציע דרכים לשילוב בין לאומיות וליברליזם בעולם ובישראל, למרות הקשיים הרבים הכרוכים בכך.
המלחמה המסלימה באוקראינה מעלה כמה שאלות קשות בדבר הציפיות המקוריות לשקט וליציבות בעולם בעידן שלאחר המלחמה הקרה. ברית המועצות התפרקה לפני שלושים שנה, המלחמה הקרה הסתיימה בסופו של דבר ונראה היה שהעולם עובר לעידן של שלום ושיתוף פעולה. ואולם אנו נמצאים כעת בעיצומו של העימות החמוש הנרחב ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה.
עם סיום המלחמה הקרה ניסתה ארצות הברית להשכין שלום בעולם באמצעות ליברליזציה. למרות הצלחות אחדות הניסיון הזה נכשל בסופו של דבר, ואף הפך את העולם למוּעד יותר לעימותים וליברלי פחות ממה שהיה זמן קצר לאחר תום המלחמה הקרה. ההסבר לכישלון מתמקד בכוחה של הלאומיות, אף שגם לדעיכת החד-קוטביות היה תפקיד חשוב בכך. הלאומיות, ובייחוד הלאומיות האתנית, מסבירה הן את המהות של העימותים המרכזיים המאיימים על שלום העולם והן את אפקט הבומרנג הבלתי מכוון של פעולות השכנת שלום שהסתמכו על ליברליזציה.
רעיון השלום באמצעות ליברליזציה נשען על שלושה עקרונות מרכזיים. ראשית, הדומיננטיות הצבאית והכלכלית של ארצות הברית לאחר תום המלחמה הקרה הגבירה במידה ניכרת את חופש הפעולה שלה ואת יכולתה לעצב התפתחויות בזירה הבינלאומית. תוצאות המלחמה הקרה חיזקו את הביטחון העצמי של האמריקאים ביכולתם לעצב את הדינמיקה העולמית. שנית, ליברלים מאמינים שמנגנונים ליברליים יכולים לקדם שלום באמצעות דמוקרטיה, סחר חופשי ומוסדות בינלאומיים.
שלישית, ליברלים רבים מעריכים שהעקרונות הליברליים הם אוניברסליים ונכונים לכל אזור ותרבות, לא רק למערב. לכן ההנחה היא שעמים אחרים יקבלו בברכה את המאמצים האמריקאיים לקדם דמוקרטיה, גם אם במקרים קיצוניים הדבר יהיה כרוך בשימוש בכוח. זאת משום שארצות הברית תדיח מכיסאם עריצים שנואים ותשחרר את האזרחים הסובלים משלטון דיקטטורי אכזרי. זה היה ההיגיון מאחורי "אג'נדת החירות" לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר ושינויי המשטר שנכפו באפגניסטן, בעיראק ובלוב.
האסטרטגיה של קידום שלום באמצעות ליברליזציה נכשלה, והעולם של היום מתמודד עם כמה עימותים גדולים.
קידום הדמוקרטיה, בין בדרכי שלום ובין בכוח, היה מנגנון מרכזי של רעיון השלום באמצעות ליברליזציה. מנגנון נוסף היה גלובליזציה באמצעות הרחבת הסחר והשקעות זרות ישירות, בייחוד מול סין. מדיניות זו הגיעה לשיאה עם הצטרפותה של סין לארגון הסחר העולמי ב-2001, מה שאכן הגביר את המעורבות הכלכלית העולמית של סין וגם סייע לצמיחת הכלכלה הסינית. ארצות הברית גם הובילה את הרחבת המוסדות הבינלאומיים באופן שיאפשר להם לטפל בבעיות גלובליות שונות באמצעות משא ומתן רב-צדדי.
האסטרטגיה של קידום שלום באמצעות ליברליזציה נכשלה, והעולם של היום מתמודד עם כמה עימותים גדולים. הסכנות הגדולות ביותר לשלום העולם הן העימותים בין רוסיה לאוקראינה ובין סין לטייוואן, וכן הסכסוכים הימיים על השליטה בים סין הדרומי והמזרחי, שבהם מעורבת סין. אפשר למנות גם את מלחמות האזרחים במדינות כושלות כמו תימן, סוריה, לוב, סומליה, מיאנמר, אתיופיה ומדינות נוספות. מעצמות אזוריות, ולפעמים גם מעצמות עולמיות, מנצלות את הכאוס במקומות הללו ומתערבות שם למען קידום האינטרסים שלהן. ולבסוף, במדינות המערב ובייחוד בארצות הברית קיים פילוג וקיטוב עמוק.
אחד ההסברים הבולטים לכישלון השגת השלום הוא מאזן הכוחות העולמי המשתנה. הירידה היחסית בכוחה של ארצות הברית, במקביל לעלייה בכוחן של מעצמות אחרות, מגבירה את האילוצים לגבי חופש הפעולה של ארצות הברית ועל יכולתה לעצב את העולם בדמותה. מאזן הכוחות המשתנה מוביל גם לתביעות גדלות מצידן של המעצמות העולות, בהתאם לעלייה ביכולות שלהן, כמו התביעה הרוסית והסינית למרחבי השפעה באזוריהן. באופן כללי, ככל שמעצמה עולה מתחזקת כך היא מעיזה יותר לאתגר את ההגמוניה האמריקאית הנשחקת ואת הסדר הבינלאומי הליברלי שהיא יצרה בעידן שלאחר המלחמה הקרה.
ואולם גם ריאליזם פוליטי כזה, המבוסס על הערכת שינויים בעוצמה היחסית של המעצמות הגדולות, אינו מסביר מה עומד בלב העימותים העכשוויים ולא כיצד אסטרטגיית השלום באמצעות ליברליזציה הובילה אליהם באופן בלתי מכוון. לשם כך עלינו לבחון את ההשפעות של הלאומיות ובפרט את הגרסה האתנית שלה.
למלחמה הרוסית באוקראינה ולשאיפות הסיניות לשלוט שוב על טייוואן, לרבות על ידי שימוש בכוח, יש מרכיב ביטחוני של הרחקת מעצמות יריבות מגבולותיהן, אולם אי אפשר להסביר את הרגשות העממיים מאחורי התביעות הללו רק באמצעות ריאליזם פוליטי. אלה תביעות העולות מתוך שאיפות לאומיות לאחד את האומה, ויש להן מרכיב דמוגרפי והיסטורי. מנהיגים כוחניים עלולים לנצל רגשות לאומיים אלו כדי לנסות להחזיר את האומה ל״ימי הזוהר של גדולתה ההיסטורית״ (האמיתית או המדומיינת). פוטין טוען שהאוקראינים והרוסים הם אומה אחת שהופרדה באופן שרירותי לאחר התמוטטות ברית המועצמות בתום המלחמה הקרה. באופן דומה, הסינים טוענים שהטייוואנים שייכים לאומה הסינית. יתרה מכך, הן רוסיה והן סין טוענות כי השטחים המדוברים (אוקראינה וטייוואן, בהתאמה) שייכים להן מבחינה היסטורית, וכי האימפריאליזם המערבי הוא שקרע אותם ממולדתם הטבעית במטרה להחליש את רוסיה ואת סין.
במדינות הכושלות הבעיה היא הפוכה. במדינות אלו לא קיימת זהות לאומית משותפת. במקום זאת, לקבוצות שונות בתוכן יש זהות אתנית/עדתית/דתית חזקה משלהן. כאשר מוסדות המדינה חלשים, היעדר זהות אזרחית משותפת עלול להוביל למלחמות אזרחים בין הקבוצות השונות. יתרה מכך, באזורים כמו המזרח התיכון, אפריקה ודרום אסיה יש זהויות משותפות חזקות וחוצות גבולות הגולשות מעבר לגבולות לאומיים, ומעצמות אזוריות עלולות לנצל זאת למען האינטרסים שלהן. דוגמה בולטת היא איראן, המשתמשת בזהות השיעית המשותפת וחוצת הגבולות שלה כדי להתערב בפוליטיקה הפנימית של מדינות ערב השכנות כמו עיראק, סוריה, לבנון ותימן. באופן דומה, טורקיה משתמשת בקלף הזהות הסונית כדי לגייס מיליציות סוניות לטובת המעורבות שלה בסוריה ובלוב.
המערב הליברלי האמין שחלוקות אתניות מבוססות זהות כגון אלה אינן רלוונטיות מבחינה פוליטית במערב עצמו. אולם בעשור האחרון התגלעו בכמה מדינות מערביות מחלוקות עמוקות בין קואליציות ליברליות רב-אתניות לבין קבוצות נוצרים לבנים לא-ליברליים. קבוצות מסוימות של נוצרים לבנים קיצונים טוענות שאליטות "גלובליסטיות" ליברליות רוצות להחליף אותן בקבוצות צבעוניות על ידי עידוד ההגירה מהעולם השלישי. תחושה זו הייתה מניע מרכזי לעליית הפופוליזם הלאומני באירופה ובארצות הברית בשנים האחרונות. נראה כי אמונות ופחדים גזעניים כאלה מסבירים לפחות חלקית את התמיכה המתמשכת בטראמפיזם ובטענתו השקרית של טראמפ שהבחירות לנשיאות ארצות הברית זויפו ב-2020. מכיוון שטענה זו קוראת תיגר על העיקרון הבסיסי ביותר של הדמוקרטיה – חילופי שלטון בדרכי שלום – יש פרשנים ומומחים החוששים שארצות הברית ניצבת על סף מלחמת אזרחים חדשה, ושבכל מקרה רמת הדמוקרטיה האמריקאית ואיכותה נמצאת בהידרדרות מסוכנת ביותר. לבסוף, הלאומיות עשויה להסביר את אפקט הבומרנג שהיה לשלום באמצעות ליברליזציה, אשר הוביל להתעצמות העימותים.
לאור זאת, התחזקות התוקפנות מצד המעצמות האוטוריטריות הרוויזיוניסטיות (סין ורוסיה) הייתה, לפחות בחלקה, תגובה לניסיונות האמריקאיים להנהיג בהן ליברליזציה, גם אם ניסיונות אלה היו רק באמצעי שלום כמו מעורבות כלכלית (סין) וסיוע כספי לקידום הדמוקרטיה (רוסיה). לאומנים רואים בניסיונות כאלה התערבות בלתי נסבלת של כוח זר בענייניהם הפנימיים וניסיון לשנות את המשטר שלהם. לאומנים גם מתנגדים למה שהם תופסים ככיתור מולדתם מכל הכיוונים על ידי כוחות ליברליים. במקרה של רוסיה הכוונה היא להתרחבות נאט"ו מזרחה ולמעורבות של המערב ב"מהפכות הצבע" הדמוקרטיות באזור הפוסט-סובייטי הסמוך לרוסיה. במקרה של סין מדובר בבריתות אמריקאיות עם מדינות הקרובות לסין, בעיקר טייוואן ומדינות בולטות נוספות (יפן, קוריאה הדרומית ואוסטרליה, ובאופן חלקי גם הודו), וכן בנוכחות המתמשכת של הצי האמריקאי בקרבת חופי סין, בימים שלטענת הסינים היו שייכים לאימפריה הסינית בתור הזהב שלה (ים סין הדרומי והמזרחי).
התקוות של הליברלים שסין תהפוך לשוחרת שלום, לא כל שכן דמוקרטית, באמצעות מעורבות כלכלית והשתלבות במוסדות בינלאומיים – לא התממשו. אף כי סין הפכה למדינת סחר מובילה ולחברה מרכזית במוסדות בינלאומיים גדולים, היא נעשתה אוטוריטרית יותר בעשור האחרון ואף תוקפנית יותר במחלוקות הימיות שלה עם שכנותיה וכן בפרובוקציות כלפי טייוואן. גם הסיוע האמריקאי לבניית דמוקרטיה ברוסיה בשנות ה-90 לא נשא פרי. תחת שלטון פוטין רוסיה נעשתה אוטוריטרית יותר ותוקפנית יותר כלפי שכנותיה הפוסט-סובייטיות (קודם כול אוקראינה וכן גאורגיה), והיא גם מנהלת לוחמת סייבר אינטנסיבית נגד הדמוקרטיות המערביות.
כמה מהמקרים הבולטים לאחרונה של מדינות כושלות הם תוצאה של התערבויות אמריקאיות לשם קידום דמוקרטיה: אפגניסטן (2001), עיראק (2003), לוב (2011), ובמידה פחותה גם סוריה אחרי 2011. בולט במיוחד המקרה של עיראק, שבו הפלישה האמריקאית והכיבוש הרסו את המוסדות המעטים ששמרו בעבר על חוק וסדר, גם אם באופן שרירותי – הצבא, מפלגת הבעת' והביורוקרטיה של המדינה. בכך הם הרסו את המדינה העיראקית ואפשרו (כמובן בניגוד גמור לתוכניות האמריקאיות) את החדירה האיראנית לפוליטיקה הפנימית העיראקית ואת עלייתם של גורמי טרור קיצוניים ביותר ובראשם המדינה האסלאמית.
ולבסוף, הקיטוב בחברות מערביות, בעיקר בארצות הברית, הושפע גם הוא קשות מניסיונות הליברליזציה שנעשו מחוץ למערב. ההתערבויות הצבאיות של ארצות הברית לשינויי משטר במזרח התיכון – שלא רק עלו בדמים ובכסף אלא גם נכשלו בהשגת דמוקרטיות יציבות – הובילו להתפכחות של הציבור האמריקאי מאשליית "המלחמות הנצחיות" וממעורבות זרה בכלל. גישה זו התגלתה כמכרה זהב לפופוליסטים בדלניים כמו טראמפ, שמגלים ספקנות רבה כלפי המחויבויות הגלובליות של ארצות הברית, כולל הבריתות שלה. מנהיגים פופוליסטים גם השתמשו בהגירה ובטרור שהגיעו מהמדינות הכושלות כדי להגביר את התמיכה בהם.
זאת ועוד, המדיניות הליברלית של קידום הגלובליזציה, שזכתה להצלחה גדולה מול סין, הביאה לעלייה עצומה ביבוא מסין ובכך לאבטלה גוברת ולהקפאת השכר של רבים מעובדי הצווארון הכחול במערב, ואלה החלו לתמוך בפופוליסטים. כמו כן, בעוד שליברלים תמכו בהגירה והאמינו בהשתלבותם של מהגרים בחברות מערביות, חלקים ניכרים בחברות האירופיות והאמריקאיות מתנגדים למהגרים ממוצא לא-אירופי, וקבוצות מתנגדות הגירה כאלה מצאו "נותני חסות" בדמות מנהיגים פופוליסטים לא-ליברלים כמו טראמפ בארצות הברית ובוריס ג'ונסון בבריטניה.
גם תמיכת הליברלים במוסדות בינלאומיים רב-צדדיים עוררה התנגדות מצד לאומנים, שטענו כי הם מגינים על הריבונות הלאומית מפני התערבות "זרים" בענייני הפנים של מדינותיהם. באירופה הובילה סוגיה זו להתגברות ההתנגדות לאיחוד האירופי, שהגיעה לשיאה בברקזיט.
לסיכום, הלאומיות מציבה אתגר קשה לליברליזם, הן בזירה הבינלאומית והן מבית. האופטימיות שלאחר המלחמה הקרה והניסיונות בהובלת ארצות הברית להשכין שלום בעולם באמצעות ליברליזציה נתקלו בשורה של מכשולים בסין, ברוסיה ובעולם המוסלמי. לחלק מניסיונות הליברליזציה היה אפילו אפקט בומרנג על המערב עצמו, שתרם לעליית הפופוליזם הלאומני הלא-ליברלי המאיים על הליברליזם אפילו במעוזיו המסורתיים באירופה ובארצות הברית, ובכך מעורר ספקות לגבי עתידו של הסדר הבינלאומי הליברלי.
במלחמת אוקראינה אנו עדים להתנגשות בין שתי תפיסות לאומיות: התקפית והגנתית. הלאומיות הרוסית ההתקפית שואפת להפריד לכל הפחות את האזורים דוברי הרוסית משאר חלקי אוקראינה, על בסיס קשרים אתניים-לשוניים למקומות אלה. בגרסתה המקסימליסטית הלאומיות הרוסית של פוטין שואפת לשלוט באוקראינה כולה, בהתבסס על הטענות שמבחינה היסטורית השטח האוקראיני תמיד היה שייך לרוסיה, והאוקראינים הם בעצם חלק מהאומה הרוסית ולא אומה עצמאית. המניעים להתנגדות האוקראינית ההרואית לפלישה הרוסית מבוססים על לאומיות הגנתית: אהבה לאוקראינה ורצון להגן על האומה האוקראינית ועל שלמותה הטריטוריאלית. ההתנגדות האוקראינית העזה לכיבוש הרוסי מוכיחה שהלאומיות נותרה הכוח העיקרי בפוליטיקה העולמית. עם זאת, המאבק האוקראיני גם מוכיח שלאומיות היא לא תמיד כוח בשירות הרשע. מדינות המערב הליברליות יצטרכו ללמוד להתחשב בלאומיות ולעבוד איתה, אם הן רוצות לחזק את השלום בעולם.
ולבסוף, שאלה מהותית קשה ומורכבת היא כיצד אפשר לשלב בין לאומיות וליברליזם. למרבה הצער קשה למצוא תשובות קלות. תחום שבו קל יחסית לעשות זאת הוא החומרי: בתחום הכלכלי – מדינה יכולה להשקיע יותר בייצור ובאספקה המקומית ולהפחית במידה כזו או אחרת את התלות בקווי אספקה גלובליים. זה עלול להיות יקר, אבל מגפות ומלחמות יכולות לגרום לכך שדרך זו תהיה סבירה והגיונית. עוד בתחום הקל יחסית, מדינות יכולות לצמצם העברה של סמכויות ריבוניות למוסדות בינלאומיים, גם אם העברה כזו הייתה מייעלת מטרות רבות של שיתוף פעולה בינלאומי רצוי ביותר. בנוגע להגירה, במקביל לשמירה על שערים פתוחים, מדינות המערב יכולות להחליט להחיל הגבלות מסוימות, גם אם מנקודת מבט כלכלית והומניטרית הגירה היא בסופו של דבר תהליך חיובי ביותר.
האופטימיות שלאחר המלחמה הקרה והניסיונות בהובלת ארצות הברית להשכין שלום בעולם באמצעות ליברליזציה נתקלו בשורה של מכשולים בסין, ברוסיה ובעולם המוסלמי.
השאלה הקשה ביותר היא בנושא הזהות. הליברליזם הקלאסי מקדם מאוד זהות אזרחית הרואה בכל האזרחים חברים שווים באומה, וזאת חרף העובדה שבשנים האחרונות היינו עדים להתנגשויות מרות על רקע זהות (בין קבוצות נוצריות-לבנות לא-ליברליות לבין ליברלים ומיעוטים אתניים וגזעיים) בכמה ממעוזי המפתח של הליברליזם המערבי כמו בריטניה, צרפת וארצות הברית. הדרך האידיאלית היא לבנות פטריוטיות משותפת וגאווה משותפת במולדת. זו הסיבה שלמרות המגוון האתני של אוקראינה, אנו עדים כיום לפטריוטיות ההרואית של כל העם האוקראיני נגד כיבוש זר, למעט חלקים מצומצמים של קבוצות אתניות אחדות עם זיקה אתנית רוסית, המשתפות פעולה עם הפולשים הרוסים.
נושא הזהות המשותפת בישראל מאתגר במיוחד. מדינת ישראל הוקמה כמולדת העם היהודי ובשל כך זכתה בלגיטימיות בינלאומית כמממשת את זכות ההגדרה העצמית של האומה היהודית במולדתה ההיסטורית וכמקלט בטוח בעקבות הרדיפות והסבל הרב של היהודים בגולה. עם זאת, כ-20 אחוזים מאזרחיה הם ערבים הגאים כמובן בזהותם ובמורשתם. כשם שלישראלים היהודים קשר הדוק עם יהדות העולם, כך לאזרחי ישראל הערבים יש באופן טבעי קשרי תרבות והזדהות משלהם עם העולם הערבי והקהילה הפלסטינית. אחת הדרכים להתגבר על הבדלים כאלה היא השקעת מאמץ רב ומשאבים רבים בעידוד שוויון מלא בין האזרחים היהודים והערבים והפיכת השוויון הזה לחלק מכל חקיקה והקצאת משאבים רלוונטיות. ישראל ואזרחיה צריכים לפעול במלוא המרץ כדי לגרום לכל האזרחים – ללא קשר למוצאם האתני – לקחת חלק שווה בהישגי המדינה וליהנות מהקצאה שוויונית לחלוטין של כל משאבי המדינה, בכל מרחב ותחום. דרך זו עשויה להעצים את ההזדהות של כלל האזרחים עם מדינתם.