עדכן אסטרטגי
הספר מבקש לסייע לקוראים הישראלים להבין לעומק את הניסיון ההיסטורי שנעשה בתהליך אוסלו להביא לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולנתח את הסיבות לכישלונו. אך הוא משקף היטב את הבעייתיות של העיסוק ביחסים עם הפלסטינים בכלל ובהסכמי אוסלו בפרט, בקרב החוקרים והפוליטיקאים המנסים להתמודד עם נושאים אלה. נראה שקשה עד בלתי אפשרי, לכל מי שעוסק במלאכה ומכל צד שהוא, להפריד בין תובנות מחקריות לבין עמדות פוליטיות. לפיכך הניתוח לעיתים תכופות אינו מבוסס רק על עובדות אלא גם על תקוות ומשאלות לב ועל אמונות, פרשנויות ומנטרות מוטעות.
- שם הספר: 25 שנה לתהליך אוסלו: ציון דרך בניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני
- מאת: אפרים לביא, יעל רונן והנרי פישמן (עורכים)
- מו"ל: מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום וכרמל
- שנה: 2019
- מס' עמודים: 724
הספר מבקש לסייע לקוראים הישראלים להבין לעומק את הניסיון ההיסטורי שנעשה בתהליך אוסלו להביא לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולנתח את הסיבות לכישלונו. זאת, לטענת עורכיו ועל פי ההקדמה של פרופסור שמעון שמיר, כדי להביא לכך שאם וכאשר ישובו הצדדים באופן רציני לשולחן המשא ומתן, יוכלו ללמוד את לקחי הכישלון ולהגיע לתוצאה מוצלחת יותר. על בסיס ניתוח זה גם מוצגות בספר הצעות קונקרטיות באשר למאפייני הפתרון הרצוי, לדעת מרבית מחבריו.
שמיר מתמצת היטב בפתח הדבר את מסרי הספר כולו, ואחר כך מתאר יואל זינגר, שליווה כיועץ משפטי את הכנת הסכם אוסלו, את הסדרי הממשל העצמי בגדה המערבית וברצועת עזה במסגרת תהליך אוסלו. שאר 32 המאמרים, שחלקם נכתבו לרגל הוצאת הספר וחלקם כבר פורסמו בעבר, מכונסים בשמונה שערים: הניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני; כשל המדיניות והמנהיגות באוסלו; תגובות בישראל להסכמי אוסלו; היבטים משפטיים; תהליכי המשא ומתן על הסדר הקבע; המשא ומתן על הסדר הקבע בראי מנהלי המשא ומתן; האם חזון אוסלו הגיע לקצו?; מבט לעתיד.
הרוב המכריע של המאמרים בספר חוזר על מנטרות מוכרות של השמאל הציוני מזוויות שונות (המאמרים מנוסחים בבהירות, אם כי מנומקים על בסיס מקורות מאותה קבוצת חשיבה) ומסביר את כישלון אוסלו בשורה של גורמים, לעיתים סותרים. בראשם ניצב חוסר החלטה אסטרטגית בשני הצדדים על חלוקת הארץ, דרך ניהול המשא ומתן (עיקר הביקורת יוצא נגד העיקרון "שום דבר איננו מוסכם עד שהכול מוסכם", שמנע התקדמות של ממש בשטח); היעדר הסכמה מראש על מתווה הקבע (אופק מדיני מוסכם), שהמריץ את הצדדים לקבוע עובדות בשטח; היעדר קוד אתי ובסיס משפטי מוסכם לדיון או לבירור תלונות הדדיות של הצדדים, ומנגד הניסיון לכפות על הצדדים, ובעיקר על הפלסטינים, להגיע להסכמה על מתווה הקבע לפני שבשלו בקרבם התנאים להשלים עם הוויתורים המתחייבים מכך.
שני הצדדים מואשמים בכך שלא פעלו מספיק להטמעת ההסכם וערכי השלום בקרב הציבורים שלהם. ישראל, ובעיקר בתקופת ראשי הממשלה ברק ונתניהו, מואשמת בכך שהמשיכה בתנופת הבנייה ביו"ש וסירבה לממש את הפעימה השלישית, מתוך כוונה שלא ליישם את ההסכם, ובכך פגעה באמון הפלסטיני בתהליך. הפלסטינים מואשמים בכך שלא הצליחו במלחמתם בטרור ואף עודדו פיגועים, בעיקר בהקשר לאינתיפאדה השנייה, ובכך פגעו באמון הישראלי בהם ובתהליך עצמו. בקרב מצדיקי אוסלו נעשה בחלק מהמאמרים ניסיון להטיל את האחריות לטרור הפלסטיני על הטבח הנורא שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, בטענה שעד הטבח לא בוצעו פיגועים. אלא שהמציאות הייתה שונה לחלוטין; בין חתימת ההסכם ב-13 בספטמבר 1993 לבין הטבח ב-25 פברואר 1994 ביצעו הפלסטינים 23 פיגועים קטלניים, שבהם נרצחו 29 ישראלים.
מאמרים אלה מנסים גם להצביע על היתרונות שנבעו מתהליך אוסלו ומהמציאות שנוצרה. תהליך אוסלו מוצג בהקשר זה כניסיון היסטורי לקבוע את גבולות המדינה על בסיס גבולות 67' (רבין כמובן התנגד לכך, אבל נראה שהצוות הישראלי המצומצם באוסלו הבין כך את התהליך). הדבר הוביל לקבלת העיקרון של פתרון הסכסוך בדרכי שלום, למתן תנופה מדינית לעקרון המדינה הפלסטינית לצד ישראל, להכרה ההדדית (ביטוי נוסף לאי-הבנת העמדה הפלסטינית), להשלכות החיוביות על היחסים עם ירדן ומצרים וכן עם מדינות נוספות, ולשיפור שחל בראייתם במצב הביטחוני עד האינתיפאדה השנייה ואחריה, הודות לשיתוף הפעולה הביטחוני עם הפלסטינים (גם טענה זו בעייתית מאוד).
מה שנכון בהקשר זה הוא שמצב הביניים של תהליך אוסלו, שלא היה אמור להימשך לאורך זמן, הפך למציאות שעל פיה מתנהלים הצדדים. בפועל, דור שלם כבר לא מכיר מציאות אחרת. אין ספק, כפי שקובעים כמה ממחברי המאמרים, שההסדרים שנקבעו בהסכמי אוסלו לא נועדו לשמש בסיס למצב ביניים מתמשך, שהוא בעצם מצב קבע, וכך נוצרו לקונות וסתירות מהותיות שהובילו לעימותים ולתסכולים, ואשר מאיימות להביא לעימותים נוספים.
יש בספר גם מספר זעום של מאמרים מפרי עטם של בעלי דעות אחרות (אפרים קארש, אלן בייקר, טל בקר, שמואל אבן). מאמרים אלה מדגישים את חוסר התבונה המדינית של תהליך אוסלו, שהביא להצלת אש"ף וערפאת משקיעה ומאובדן לאחר התמיכה בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה, וקידם הסדר עם אויב שלא שינה את גישתו הבסיסית (שלום עושים עם אויבים שחזרו בתשובה, כדברי קארש). המאמר היחידי שמבטא גישה שלמה יותר באשר לעומק הבעיה ואינו פוטר את הפלסטינים מהצורך להשתנות באמת הוא מאמרו של אמל ג'מאל. עם זאת, המאמר עמוס מדי במונחים לועזיים מסובכים, המקשים את קריאתו. זהו, לדעתי, המאמר המעניין והקרוב ביותר להבנת שורשי הסכסוך.
בסך הכול הספר משקף היטב את הבעייתיות של העיסוק ביחסים עם הפלסטינים בכלל ובהסכמי אוסלו בפרט, בקרב החוקרים והפוליטיקאים המנסים להתמודד עם נושאים אלה. נראה שקשה עד בלתי אפשרי, לכל מי שעוסק במלאכה ומכל צד שהוא, להפריד בין תובנות מחקריות לבין עמדות פוליטיות. לפיכך הניתוח לעיתים תכופות אינו מבוסס רק על עובדות אלא גם על תקוות ומשאלות לב ועל אמונות, פרשנויות ומנטרות מוטעות.
איש מבין הכותבים שהיו מעורבים בתהליך לא מקבל אחריות ואומר: טעיתי או טעינו טעות מהותית בהבנת העמדות של הצד הפלסטיני ובמידת מחויבותו לנרטיב השולל את עצם קיומו של העם היהודי ואת זכותו למדינה בארץ ישראל, ורואה - גם לאחר ההסכמים - במאבק בציונות זכות וחובה של כל פלסטיני, כולל, במידת הצורך, שימוש בטרור ובאלימות. רוב הכותבים סבורים שכולם אשמים, ובראשם ההנהגה הישראלית. אומנם גם החבורה הישראלית שיצרה את התהליך וההסכמים עשתה שגיאות בדרך התנהלותה, אבל הנחת היסוד שיש פרטנר פלסטיני להסדר קבע אינה עומדת כלל למבחן, בעוד האמירה של ראש הממשלה ברק אחרי פסגת קמפ דייוויד - שלפיה אין פרטנר - זוכה לביקורת רבה.
לפיכך, בפועל ולמרות שכל הכותבים מסכימים שתהליך אוסלו נכשל, אין מדובר בספר שבאמת מנסה לשאול מדוע הוא נכשל ומה צריך לעשות כעת. הספר מציג לקהל הקוראים את המסרים המוכרים של השמאל הישראלי הציוני. התחושה המתקבלת מקריאת הספר היא שכל מי שחושב אחרת מייצג תפיסה דתית-גאולית-משיחית מסוכנת, העלולה להמיט אסון על הציונות המדינית השפויה, או שבוי בתפיסה ביטחונית ארכאית המנציחה סטטוס קוו מסוכן, שיוביל גם הוא לאסון במידה רבה של ודאות.
הנתיב שיאפשר להיחלץ מהמצר עובר במשתמע, לדעת מרבית הכותבים, דרך התנערות של הציונות מכל תביעה לגבי השטחים שעליהם השתלטה ישראל ב-67' (בשום מקום בספר לא מופיע המונח 'יהודה ושומרון', אלא רק 'הגדה המערבית'. זאת למרות שהחלטה 181 של האו"ם מתייחסת לחבלי ארץ אלה כאל יהודה ושומרון, ולמרות שדווקא אזורים אלה הם לב המורשת של העם היהודי בארץ ישראל). בראיית הספר, שטחי אזור C אינם שטחים נתונים במחלוקת כפי שגורסת ישראל, אלא שטחים כבושים שהובטחו לפלסטינים באוסלו, ושעליהם אמורה לקום המדינה הפלסטינית. בעצם, אי-הקמת המדינה הזו היא כישלונו של אוסלו, שכן הקמת מדינה זו במהרה היא היעד הלאומי החשוב ביותר של ישראל ושל הפלסטינים, והבעיה היא שהנהגות שני הצדדים, ובעיקר ההנהגה הישראלית, אינן פועלות באופן המבטא תובנה זו.
הפלסטינים והרשות הפלסטינית הנוכחית מוצגים כפרטנר להסדר, ולפיכך הם מוצגים כחברה מעין מערבית שכל הסכם עימה ייושם כלשונו. הטרור הפלסטיני מוזכר לעיתים, בדרך כלל תוך המעטה בחשיבותו וללא ניתוח מעמיק של מניעיו ושורשיו, וכמעט תמיד כדרך פעולה שהפלסטינים נאלצו לאמץ נוכח אי-מימוש ההסכמים על ידי ישראל. ההסתה המתמשכת של הפלסטינים ומנהגם הנפסד לשלם משכורות למחבלים מוזכרים פעם אחת. בדרך כלל הפלסטינים מוצגים בספר כעם שכל רצונו הוא מדינה בגבולות (לא קווי) 67', שמזרח ירושלים היא בירתה (נושא ירושלים והאגן הקדוש זוכה גם הוא לדיון מועט מאוד), עם חילופי שטחים מוסכמים ופתרון לבעיית הפליטים על בסיס הכרה בזכות השיבה.
תביעת השיבה מוצגת כבעייתית והכותבים מבקשים מהפלסטינים לא להתעקש עליה, אף שכמה מהם מביעים הבנה לתביעה זו, ואחד אף רואה בה את המקבילה לדרישת ישראל מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא גורס ששני הצדדים צריכים לוותר במקביל על תביעות אלה, כדי לאפשר הגעה להסדר שלפיו ימומשו התביעות הפלסטיניות האחרות במלואן באופן שיפתור את בעיות 67', אבל ידחה לעתיד את בעיות 48'. בראיית רוב כותבי הספר, החלופה המוצעת על ידי כל מי שאינם חושבים כמותם היא מדינה אחת, כנראה מדינה דו-לאומית, שתהיה מדינת אפרטהייד או לא מדינה יהודית (יש אפילו כאלה - אסעד גאנם ודן בבלי - הממליצים על כך), ותעמיד בסכנה את החזון הציוני השפוי. זאת למרות שבפועל הסיכוי לכך הוא אפסי, ורק מעטים מאד מעלים על דעתם שליטה ישראלית בשטחים הנמצאים כיום בשליטת הפלסטינים (רצועת עזה ושטחי A ו-B שבשליטת הרשות הפלסטינית).
האפשרות הסבירה של המשך הסטטוס קוו עם שיפורים הדרגתיים מוצגת בספר כמסוכנת ביותר, אבל אינה זוכה לניתוח משמעותי (להוציא אצל יאיר הירשפלד שמבין את חשיבותה, אך מציע מייד לאמץ את הצעותיהם של שאר כותבי המאמרים). זאת למרות שהיא מבטאת פחות או יותר את חזונו של רבין לגבי הסדר הקבע, ומאפשרת לישראל לצמצם במידה רבה מאוד את מעורבותה בשליטה על חיי הפלסטינים. לפלסטינים היא מאפשרת שלטון עצמי ואיכות חיים גבוהה מזו של שכניהם הערבים, תוך דחיית הדיון בדרישותיהם ובציפיותיהם הבלתי מקובלות על ישראל, ועל בסיס השלמה פלסטינית דה פקטו עם ויתורים שאינם מסוגלים ואינם רוצים לבצע דה יורה. הצורך בניתוח כזה מתחדד מכיוון שנראה כי שני הצדדים אינם מסוגלים להסכים על שום חלופה אחרת, ומכיוון שבניגוד לטענה שזו מציאות שאינה יכולה להתקיים לאורך זמן, היא מתקיימת כבר קרוב ל-25 שנה, על אף האיומים שמשמיעים לפרקים גורמים שונים ולמרות מספר ניסיונות חד-צדדיים לשנותה באופן מהותי, וכן משום שרק בדרך זו ניתן לנסות לנצל את הזמן כדי להכשיר את הלבבות וליצור בשלות להסדר בעתיד.
הספר סובל מליקויים נוספים, ולהלן העיקריים שבהם:
- התעלמות כמעט מוחלטת ממהותו של תהליך אוסלו כתקופת מבחן. בפועל התברר בתוך זמן קצר כי הפלסטינים אינם מסוגלים ואינם רוצים לעמוד במבחן (השתלטות חמאס על רצועת עזה הייתה העדות הסופית לכישלון הפלסטיני במבחן זה), ומשום כך ישראל נרתעה מלהעביר שטחים נוספים לשליטת הרשות ונאלצה לשנות את התנהלותה הביטחונית בשטח (גדר ההפרדה הביטחונית, מחסומים, כניסות חמושות לשטחי A, מעצרים וכדומה). ההתעלמות מהתוצאות העגומות של המבחן מובילה רבים מהכותבים להמליץ לחזור עליו במאפיינים מסוכנים אף יותר ולכונן מדינה פלסטינית בלי שהפלסטינים ישנו דבר בהתנהלותם. זאת מתוך הנחה לא מבוססת שהיענות משמעותית יותר לתביעותיהם תחולל אצלם מטמורפוזה שתהפוך אותם לבעלי יכולת לנהל מדינה מתוקנת, שלא תהפוך למדינה כושלת או כזו הנשלטת על ידי גורמים קיצוניים, אשר תחיה בהרמוניה עם מדינת ישראל.
- מורשת רבין - במקרים רבים יוצרים כותבי המאמרים רושם שאילולא נרצח רבין בידי בן עוולה, הוא היה מוביל את התהליך לעבר ההסדר שלכאורה אליו כיוון לדעתם התהליך, קרי פתרון שתי המדינות. אין כל קשר בין טענה זו לבין המציאות. בדיון בכנסת על הסכם אוסלו ב' (אוקטובר 95') הסביר רבין שעל פי תפיסתו באשר להסדר הקבע, הישות הפלסטינית תהיה פחות ממדינה, ירושלים המאוחדת תהיה בירת ישראל ובקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של המילה, תהיה גבול הביטחון המזרחי של ישראל. יצוין שהסכמי אוסלו לא כללו שום התחייבות להקמת מדינה פלסטינית, לא כל שכן בכל שטחי 67'. מאמרו של אלן בייקר, שהיה יועץ משפטי בצוות המשא ומתן, מחדד נקודה זו היטב. רבין נשאר חשדן מאוד לגבי הפלסטינים ולגבי ערפאת, וראייתו את עתיד היחסים עם הפלסטינים שיקפה לבטים מתמשכים. בפועל הוא לא ירד בשלב הראשון לעומק הנרטיבי של העמדה הפלסטינית (מאוחר יותר ניסה לתקן את הטעות), שגה בכך שלא עירב את אנשי המקצוע (אנשי צבא, מודיעין ומשפטים) בתהליך מלכתחילה, וטעה מבחינה פוליטית כשקידם את ההסכם ללא תמיכה פוליטית ניכרת.
- חשיבות הממד הביטחוני בהסכם עתידי - בספר נטען כי ישראל טועה בהציגה דרישות ביטחוניות כתנאי להסדר קבע, כי חשיבה ביטחונית/צבאית היא צרת אופקים וכי הדרישה לגבולות בני הגנה היא מוגזמת, והגבול צריך להתבסס על גבולות/קווי 67'. הכותבים מבטלים את הטענה שגבולות בני הגנה נדרשים כדי להקשות על כך שביהודה ושומרון יתרחש תהליך דומה לזה שקרה בעזה לאחר ההתנתקות, ולמנוע ככל האפשר - נוכח חוסר היציבות באזור וההשפעה האיראנית והרדיקלית הגוברת במרחב - התפשטות של גורמים אלה לקרבת המרחב החיוני ביותר של ישראל: מרכז הארץ. הכותבים המתייחסים לנושא, ובראשם עומר צנעני, סבורים שההסדר עצמו ישכנע את הפלסטינים לספק ביטחון, כי ככל שניענה יותר לבקשותיהם יהיה להם יותר מה להפסיד. אילו לווה ההסדר בהכרה פלסטינית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אולי היה היגיון כלשהו באורח חשיבה זה, אבל הקו המרכזי בספר מציע לוותר על דרישה זו. לכן קשה להבין על מה בדיוק נסמכים הכותבים.
- סוגיית ההכרה - נושא זה עובר כמובן כחוט השני בספר, ואף זוכה לשני מאמרים העוסקים בו במישרין (טל בקר ומתי שטיינברג). שטיינברג מציין שבגין כבר קבע ב-77' שישראל אינה מבקשת להשיג הכרה בזכות קיומה, ולכן רואה בתביעת ההכרה תביעה בעייתית. בפועל, ישראל בתקופת שלטון נתניהו (שטיינברג מציג סקירה מקיפה וככלל נכונה באשר להתפתחות הדרישה הישראלית בהקשר זה) אכן אינה מבקשת מהפלסטינים להכיר בזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו בארץ ישראל, אלא רק להכיר בעובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ישראל, בניגוד למה שנאמר במספר מקומות בספר (שטיינברג מדייק בעניין זה), אינה מעמידה דרישה זו כתנאי למשא ומתן אלא כתנאי להסכם. ממשל אובמה הכיר בצדקת תביעה זו (נאום הנשיא אובמה בבנייני האומה במארס 2013). בנאום שנשא מזכיר המדינה ג'ון קרי הוא הבהיר כי העיקרון השני של תוכנית השלום שלו הוא להבטיח את מימוש החזון של החלטה 181 שלפיו יהיו שתי מדינות, האחת יהודית והשנייה ערבית, עם הכרה הדדית ביניהן ועם זכויות שוות לכל אזרחיהן. הנוסח שהציע קרי אינו מספק, לדעתי, מבחינת ישראל (לדברי שטיינברג הוא נועד לעקוף את הדרישה הישראלית, ואני נוטה להסכים עם פרשנות זו), אבל הוא אינו מקובל לחלוטין מבחינת הפלסטינים, ולכן הם דחו את התוכנית כולה. אבו מאזן, שלא ענה ישירות לאובמה, הבהיר בנאומו ברמאללה עם שובו מוושינגטון כי הפלסטינים דבקים בהבטחה ובברית וכי לא יהיה ויתור על הפיקדון - קודים פלסטיניים שמשמעם מחויבות לכל פלסטין וסירוב להכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי. שטיינברג וכותבים נוספים מציינים שישראל לא הציגה דרישה זו למצרים ולירדן, ורואים בכך עדות לכוונות השליליות העומדות מאחורי הצגת הדרישה, תוך התעלמות מההבדל העצום בין המקרים. למצרים ולירדן אין תביעות הנוגעות לשטחה של ישראל, אבל הנרטיב הפלסטיני כולו עוסק בשלילת קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובמחויבות הפלסטינית לכל שטחה של פלסטין, ולכן ללא הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לא יוכל להיכון שלום יציב וקבוע בין הצדדים.
- זהות הכותבים - הרשימה אומנם נכבדה מאוד וכוללת כמה מהאישים שהיו מעורבים בתהליך ומילאו בו תפקידי מפתח (למשל פונדק והירשפלד), אבל היא חד-צדדית מדי. בהיעדר הסבר לאופן בחירת הכותבים, לא ברור מדוע אין בספר מאמרים מפרי עטם של אנשי ההתיישבות ביהודה ושומרון, מובילי המשא ומתן עם הפלסטינים מטעם ממשלות הליכוד (למשל יצחק מולכו), אנשי ליכוד בולטים ובעלי תפקידים בממשלות הליכוד (יעקב עמידרור, למשל), ומנגד אנשי שמאל מובהקים כמו ראשי הארגונים הנאבקים להפסקת השליטה הישראלית ביהודה ושומרון מייד (למרות שדעותיהם מקבלות ביטוי בספר). בעיקר מורגש חסרונם של כאלה ששינו את דעתם לאורך השנים, דוגמת משה (בוגי) יעלון ויובל שטייניץ. לעומת זאת יש בספר שלושה מאמרים של עומר צנעני, שבאופן כללי חוזרים על אותו מסר.
בה בעת, הספר בהחלט מאגד מידע מעניין (רובו לא מחדש) והוא מספק הזדמנות איכותית להבין את דרך החשיבה של השמאל הציוני, הרואה בהתנתקות מהפלסטינים, בהפסקת השליטה הישראלית ביהודה ושומרון ובהקמת מדינה פלסטינית במהירות האפשרית - תוך דחיית הדיון בבעיות 48' לעתיד - צעדים חיוניים להבטחת יכולתה של הציונות לממש את ייעודה.