עדכן אסטרטגי

ישראל והאזור: המוצא מהמבוך טרם נראה באופק

ביקורות ספרים | יולי 2023

שם הספר: מבוך מזרח תיכוני: ישראל, הערבים והאזור, 2022-1948
מאת: איתמר רבינוביץ'
מו"ל: מערכות ומרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה
שנה: 2022
מס' עמודים: 486

הספר 'מבוך מזרח תיכוני' הוא עדכון לשניים מספריו הקודמים של פרופ' איתמר רבינוביץ', 'האופק המתרחק' (2012) ו'חבלי שלום' (2004). בספר משלב המחבר בין תובנות השאובות מניסיונו העשיר כשגריר ישראל בארצות הברית וכנושא ונותן מטעמה עם סוריה לבין מסקנותיו כהיסטוריון ותיק החוקר את הסכסוך הערבי-ישראלי.

מטרתו היא להוליך את הקוראים במבוך המזרח-תיכוני המפותל שבו צועדת מדינת ישראל מאז הקמתה ב‑1948 ועד ימינו. בסבך אירועים זה מציע רבינוביץ' תזה כפולה ולכאורה פרדוקסלית: מצד אחד, מרכז הכובד של הסכסוך האזורי שבו נתונה ישראל הועתק ממדינות ערב לאיראן; מצד שני, השאלה הפלסטינית שבשורש הסכסוך עודנה עומדת במרכז סדר היום המזרח-תיכוני ומסרבת לרדת ממנו (עמ' 11).

תזה זו התחדדה בשנים 2022-2012, התקופה שהפרידה בין נוסח זה של הספר לקודמו, ויש באירועים שהתחוללו במהלכן כדי להצדיק הרחבה ועדכון של הספר. עם אירועי העשור החולף נמנו גלי ההדף של 'האביב הערבי', פרצי אלימות חוזרים ונשנים בין ישראל לפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית, חתימת הסכם הגרעין (ה-JCPOA) בין איראן למעצמות וקריסתו, חילופי שלושה נשיאים בארצות הברית, משבר פוליטי מתמשך בישראל, כינון הסכמי אברהם ופרוץ המלחמה באוקראינה, שסיומה טרם נראה באופק.

הספר נחלק ל-11 פרקים, רובם בחתך כרונולוגי: פרק רקע המתמצת את תולדות הסכסוך בשנים 1991-1948; שלושה פרקים המתמקדים בתהליך השלום שהחל בוועידת מדריד, נמשך בהסכמי אוסלו והסתיים עם התלקחות האינתיפאדה השנייה; שני פרקים המוקדשים לתמורות האזוריות בתקופות ממשלותיהם של אריאל שרון ואהוד אולמרט; שלושה פרקים המקיפים את העשור שהחל באביב הערבי והסתיים בהסכמי אברהם; ולבסוף שני פרקים תמטיים על מארג היחסים הערביים-יהודיים ועל היחס הערבי לשאלת הנורמליזציה.

'מבוך מזרח תיכוני' משיק בציר הזמן הנבחן בו לספרו החדש של אלי פודה 'מפילגש לידועה בציבור' (2022) ומשלים אותו. בעוד פודה מתמקד ברובד היחסים החשאי, רבינוביץ' דן בעיקר בזה הגלוי; ובעוד פודה מתעמק בקשרים הדו-צדדיים בין מדינות ערביות נבחרות לישראל, רבינוביץ' מביט במאורעות ההיסטוריים "ממעוף הציפור", תוך סקירת נקודות מבט מתחלפות ומגוונות. כך למשל, הסכמי אוסלו וחוזה השלום עם ירדן מוסברים הן על רקע הוויכוחים הפנים-פלסטיניים והפנים-ישראליים סביב תהליך השלום, הן על רקע חששותיהן של שחקניות אזוריות כמו סוריה ומצרים והן על רקע האינטרסים הבינלאומיים של ארצות הברית (עמ' 53-52, 61‑60, 66, 79-76).

הספר אינו פוסח על אפיזודות היסטוריות שנויות במחלוקת ציבורית ואקדמית, ובראשן כישלון ועידת קמפ דיוויד 2000, חרף הוויתורים חסרי התקדים שהוצעו לפלסטינים מצד ראש הממשלה דאז אהוד ברק. המחבר מציע ארבעה הסברים מתחרים לכישלון השיחות: הראשון, המכונה "אורתודוקסי", מטיל את עיקר האחריות על יאסר ערפאת, שלא השכיל להבין את גודל השעה; השני, "רביזיוניסטי", תולה את הכישלון בניהול לקוי של המשא ומתן מצד ברק; השלישי, "דטרמיניסטי", טוען כי הוועידה נועדה מראש לכישלון בשל הנסיבות הפוליטיות בירושלים ובוושינגטון; הרביעי, "אקלקטי", מחלק את האחריות בין הצדדים המעורבים (עמ' 178-162).

בניגוד למחקרים קודמים בנושא (למשל: ששון, 2004, עמ' 280-277; מוריס, 2012, עמ' 105-95), רבינוביץ' נמנע מהכרעה ברורה בין ארבעת הנרטיבים המוצעים, אך ניכר כי הוא מעדיף את זה האקלקטי. הוא מציין כי ערפאת משך הצעות פשרה בנושא השטחים של המדינה הפלסטינית העתידית וסירב להתגמש בסוגיות הפליטים, ירושלים וסופיות הסכסוך (עמ' 154-153). בד בבד הוא מגלה הבנה להיגיון שהנחה את הפלסטינים, שלפיו ישראל חלשה וסחיטה וניתן היה לחלץ ממנה ויתורים נוספים, ומבקר את הצד הישראלי למשא ומתן על כך שלא השכיל לנסח בבהירות ולעגן בטענת יסוד מוצקה את התביעה לשמירת הריבונות על חלק קטן משטחי הגדה המערבית (עמ' 181-179).

בהמשך רבינוביץ' מבקר את אבו מאזן על כך שסירב לתת ביטוי כתוב להסכמות שהשיג במשא ומתן, שהחל בנובמבר 2007 בוועידת אנאפוליס עם ממשלת אהוד אולמרט, ומגדיר זאת "טעות חמורה" (עמ' 256). לדבריו, אולמרט העניק לפלסטינים את ההצעה מרחיקת הלכת ביותר שקיבלו מעודם, אך הם בחרו לא להגיב עליה, בשל מעמדו הפוליטי הרעוע של ראש הממשלה הישראלי ומתוך תקוות שווא שיוכלו לגרוף הישגים נוספים במשא ומתן תחת מממשלו של ברק אובמה, שנבחר בשלהי 2008 ונכנס לתפקידו בינואר 2009.

בנימין נתניהו כיהן כראש ממשלה בחלק הארי של התקופה הנדונה בספר, והדיון בפועלו משקף זאת. ממשלתו הראשונה (1999-1996) מואשמת בהאטת תהליך השלום עם הפלסטינים, בין במכוון ובין בשל חוסר ניסיון, שהתבטא בין השאר בפתיחה לא מתואמת של מנהרות הכותל, בחילוקי דעות פנימיים שהעיבו על תפקוד הממשלה ובהפחתת העניין של הממשל האמריקאי בתהליך השלום. רבינוביץ' מתאר כיצד קורת הרוח מבחירת נתניהו – בירדן (שקיוותה כי ניצחונו ימנע ריצה חפוזה יתר על המידה להקמת מדינה פלסטינית) ובמצרים (שביקשה להאט קמעה את מימוש חזון 'המזרח התיכון החדש' של שמעון פרס) – התחלפה במשבר ביחסיהן עם ישראל בשל השינוי הקיצוני מדי שנרשם במדיניות ממשלתה (עמ' 114-102).

כהונתו השנייה והממושכת של נתניהו (2021-2009) נדונה בעיקר בהקשרי 'האביב הערבי' ו'הסכמי אברהם'. המחבר סבור כי המפנה שחל אצל ראש הממשלה הישראלי – מקבלת עקרון 'שתי המדינות' בנאום בר-אילן ביוני 2009 להקפאת המסלול הישראלי-פלסטיני בעשור העוקב – קשור לתפיסתו כי תקופה של טלטלה וחוסר ודאות אזוריים מחייבת גישה זהירה והימנעות מוויתורים. במקביל, נתניהו השקיע מאמצים בקידום נתיבים לשלום אזורי עם מדינות במפרץ ודחק את הבעיה הפלסטינית לטובת התמקדות בסוגיה האיראנית (עמ' 299-271). להערכת רבינוביץ', הפרישה האמריקאית ב-2018 מהסכם הגרעין של 2015, בעידוד נתניהו, השיגה את המטרה ההפוכה מזו המיוחלת וקירבה את איראן למעמד של "מדינת סף גרעינית" (עמ' 310).

הסכמי אברהם מוצגים על ידי רבינוביץ' כתולדה אירונית ולא מתוכננת של 'עסקת המאה' של דונלד טראמפ, שאליה נדחף נתניהו כברירת מחדל, לאחר שהממשל האמריקאי התנגד לסיפוח שטחים ביהודה ושומרון עקב לחציהם של שר הביטחון בני גנץ, שר החוץ גבי אשכנזי ומדינות ערב. בכך הוא מאמץ למעשה את הנרטיב שהציג ברק רביד בספרו 'השלום של טראמפ' (2022). הערך המוסף בניתוח המופיע אצל רבינוביץ' הוא הצבת הסכמי אברהם בפרספקטיבה היסטורית רחבה, בעיקר כתולדה של אתגרים משותפים ערביים-ישראליים שצצו בעשור הקודם נוכח איומים מצד איראן, טורקיה והטרור הסלפי-ג'האדסטי, צמצום המעורבות האמריקאית בענייני המזרח התיכון ועליית הזדמנויות לשיתופי פעולה כלכליים ואנרגטיים (עמ' 399-379).

שני הפרקים התמטיים בספר עומדים יפה לכשעצמם, אך נותרים מנותקים מהמכלול השלם. הפרק העוסק במארג מערכות היחסים במזרח התיכון אומנם מרחיב את הדיון בתפקידים של טורקיה, עיראק והמיעוט הערבי בישראל בדינמיקה האזורית, אך הוא רצוף חזרות על תכנים שכבר הופיעו בפרקים קודמים וסוטה מהמבנה הכרונולוגי של הספר. מוטב היה להשתמש בחידושים החשובים המופיעים בו – דוגמת התפקיד השלילי שמילאה מצרים בוועידת קמפ דיוויד 2000 (עמ' 320) – להעשרת הפרקים הרלוונטיים.

אשר לפרק העוסק בשיח הערבי על הנורמליזציה, חסר בו דיון עדכני בעמדות שעלו בשני העשורים האחרונים במדיות המקוונות. חידושי הטכנולוגיה סללו את הדרך להופעת דור ערבי חדש וצעיר של אינטלקטואלים, בלוגרים ופעילים ברשתות החברתיות, שעבורם נורמליזציה ערבית-ישראלית אינה עוד רעיון מופשט אלא מציאות יום-יומית, גם אם כזו המתנהלת ברובה במרחב הווירטואלי (סלאם ווינטר, עמ' 19-18).

הספר רהוט ברובו, אך ניכר כי עבודת עריכה יסודית יותר הייתה משפרת את איכותו. בכמה מקומות יש שגיאות הקלדה ועיצוב (למשל עמ' 83, 103, 225). צורם יותר הוא העדכון החסר של מקצת הנתונים שהופיעו בנוסחים קודמים של הספר: בניגוד לנכתב בטקסט, מבצע 'עופרת יצוקה' נערך 14 שנים לפני צאתו של הספר, ולא ארבע בלבד (עמ' 261); דיוויד פטראוס כבר לא מכהן כראש ה-CIA מאז שלהי 2012 (עמ' 267); מלחמת האזרחים בסוריה גבתה כחצי מיליון קורבנות ולא 8,000 (עמ' 282); והספר 'בהידום התותחים' של מוחמד סַיד אחמד ראה אור לפני קרוב ליובל שנים ולא לפני יותר מ-25 שנה (עמ' 412). מדובר אומנם בדוגמאות אחדות, אך כדאי יהיה לתקנן במהדורה המקוונת של הספר, או אם וכאשר יוחלט להדפיס מהדורה נוספת.

לסיכום, קוראים השואפים ללמוד את תולדות הסכסוך הערבי-ישראלי בהקשר אזורי ובינלאומי רחב ימצאו בחיבור ערך רב. רבינוביץ' מוסיף למדף הספרים האקדמי מדריך חיוני, תמציתי ונגיש בחינם, שישרת היטב את כל המבקשים להתמצא טוב יותר במבוך המזרח-תיכוני שבו פוסעת ישראל גם אחרי 75 שנות קיומה. בפרק הנועל את הספר מוסיף המחבר מסר מהדהד לעתיד (עמ' 447-444): בזמן שעלה בידי ישראל לכונן הסכמי נורמליזציה חדשים עם מדינות ערביות חדשות ואף לחזק כמה היבטים בהסכמים הוותיקים עם מצרים וירדן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני – הנמצא בליבת המאבק הערבי-ישראלי – רק הולך ומעמיק. מוצא אמיתי מן המבוך, כך נרמז, היה ויוסיף להיות תלוי ביישובו.