עדכן אסטרטגי

• שם הספר: Stories from Palestine- Narratives of Resilience
• מאת: Marda Dunsky
• מו"ל: University of Notre Dame Press
• שנה: 2021
• מס' עמודים: 262

מה העולם יודע על הפלסטינים, על שגרת יומם ועל שאיפותיהם, מלבד העובדה שהם "קורבנות של כיבוש"? אכן, כיבוש הוא לא דבר נעים, והפלסטינים מתמודדים עם קשיים גדולים בחיי היום-יום: עמידה אין-סופית במחסומים, גישה מוגבלת למים, הפקעת שטחים. למרות זאת, כפי שעולה מהספר, המביא את סיפוריהם של כ-30 פלסטיניות ופלסטינים מאזורים שונים – הם אנשים אופטימיים, נחושים ומוכשרים. יש ביניהם יזמים שהצליחו ברמה בינלאומית, אומנים, פרופסורים שלמדו בחו"ל ועוד. את הצד הזה שלהם מבקשת המחברת מרדה דונסקי לחשוף, שכן הפלסטינים אינם רק קורבנות אלא אנשים השואפים לחיות באופן חופשי, ליצור ולהגיע להישגים. 

הספר כולל הקדמה שבה פורסת דונסקי את הרציונל לכתיבתו, ומספר פרקים שכל אחד מהם מביא את סיפוריהם של אנשים בעלי מכנה משותף, בצירוף נתונים תומכים: חקלאים המשווקים בהצלחה תוצרת מקומית; אומנים המבטאים בדרכם את ההתנגדות לכיבוש; ילדים החווים את הכיבוש ומתמודדים מבחינה פסיכולוגית ופיזית; רופאה המתארת כיצד הגבלות היציאה מהשטחים מביאות לתופעה של נישואי בני דודים, וכן קבוצות נוספות. לבסוף פורסת דונסקי את הנרטיב הפלסטיני בהקשר הרחב שלו. היא חותמת במסקנה כי למרות המבט הרחב שיש למרואייניה הם דבקים בנרטיב, מה שמעיד על חוזקו והמשכיותו.

מרדה דונסקי היא עיתונאית אמריקאית ומרצה לעיתונות, עם מומחיות במזרח התיכון העכשווי. היא לימדה עיתונות באוניברסיטת נורת'ווסטרן ועבדה בעיתון שיקגו טריביון. בין היתר שהתה בישראל במסגרת עבודתה ונחשפה לפלסטינים ולמציאות חייהם – מפגש שנטע בה את הרעיון לכתיבת הספר. "כשאתה יודע שיש בסיפור יותר מאשר מה שסיפרו לך, יותר ממה שקראת וראית מרחוק, מה אתה עושה?" אמרה דונסקי בריאיון להוצאת הספרים שהוציאה את ספרה (אוניברסיטת נוטרה דאם). דונסקי  הקשיבה לסיפוריהם. כאשר לא הייתה אפשרות להיפגש עימם, היא קיימה את הראיונות באמצעים טכנולוגיים. למשל, היא ראיינה נערה מעזה שהתברכה בכישרון מתמטי ומשתתפת בתחרויות עולמיות במתמטיקה, מה שהקנה לה אפשרות נדירה לצאת משם. 

ספרה של דונסקי שונה באופיו ובמטרתו מספרים אחרים העוסקים בסכסוך.

ספרים רבים נכתבו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חלקם זיכרונות אישיים של שותפים למלאכת המשא ומתן, חלקם של אנשי אקדמיה, חוקרים או אנשי תקשורת, חלקם של סופרים ואנשי רוח. כל אחד מהמחברים הרכיב משקפיים ייחודיים התואמים את נקודות מבטו על הסכסוך, את עמדותיו המדיניות, את זיכרונותיו או את תבנית נוף מולדתו. מסקירה מהירה של מדפי הספרים נדמה כי ספרה של דונסקי שונה באופיו ובמטרתו מספרים אחרים העוסקים בסכסוך.

המרואיינים של דונסקי לא רוצים שירחמו עליהם, הם רוצים להשמיע סיפוריהם. הם רוצים שהעולם יֵדע שפלסטינים אינם קשורים רק לטרור ואלימות, אלא גם להרבה דברים אחרים. נראה כי דרך הסיפורים האישיים, הדברים מתבהרים והופכים מוחשיים. 

למשל נזמי ג'ובה, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ביר זית המתגורר בבית חנינא. במשך 25 שנים, חמישה ימים בשבוע, הוא נוסע 50 קילומטר מביתו למקום עבודתו וחזרה וממתין במשך שעות במחסום קלנדיה. רבע מהזמן המוקדש לעבודתו, הוא מעריך, עובר עליו בהמתנה במחסומים. בין השנים 1993-2000 הוא קרא כ-100 ספרים במהלך ההמתנות במחסום. "הרכב שלי הפך לספרייה", הוא אומר (עמ' 201). 

הקריאה מבחינתו היא הדרך שלו להתמודד עם הכעס שהוא צובר. מי יכול להישאר שווה נפש במציאות חיים יום-יומית כזו? ואכן, דונסקי מציינת כי ללוגיסטיקה המורכבת במציאות היום-יומית הזו יש השפעה ומביאה את דבריו של ג'ובה: "כל סכסוך מייצר הרבה אלימות. חברות הופכות אלימות יותר ואגרסיביות יותר, בכל היבט של חיים [...] לא כל אחד יכול להיפטר מהאלימות בתוכו בדרך פוזיטיבית. יש מי שאינם מסתדרים, ואחרים כן. אני מצאתי את הדרך שלי להיפטר מהכעס במחסומים באמצעות הקריאה [...] ההבדל בינינו לבין (כבושים – א.א) אחרים הוא שאנחנו חיים כבר חמישה עשורים תחת כיבוש. הם (הישראלים – א.א) מחליטים אילו ספרים יכולים להיכנס ליהודה ושומרון, אילו סחורות ניתן לייבא" (עמ' 202-201).

ג'ובה יכול היה לפתור את הקשיים הלוגיסטיים ולהימנע מעמידה במחסומים אילו עבר לביר זית, ותוך כך גם היה חוסך הרבה כסף, שכן בית בביר זית היה עולה לו כ-100 אלף דולר, ובירושלים המחיר הוא פי חמישה. אבל הטראומה של 1948, הנטועה עמוק בתודעתם של הפלסטינים, כפי שעולה מסיפורי המרואיינים, אינה מאפשרת לו לעשות זאת. "שום דבר לא יזיז אותי מהעיר שלי", אומר ג'ובה. "אנחנו הוּצאנו מהבתים שלנו ב-48', ולא נחזור על זה" (עמ' 202) . 

או כמו שאומר עמאד ח'טיב, נשיא האוניברסיטה הפוליטכנית הפלסטינית בחברון: "אף פלסטיני לא יסכים להיות פליט שוב" (עמ' 120). ח'טיב, שעשה את הדוקטורט שלו בגרמניה, חזר לכאן חמש שנים אחרי הסכמי אוסלו. ירח דבש - כך הוא מגדיר את התקופה ההיא, שבה זרם הרבה מאוד כסף לאזור. הוא נחשף אז לשמאל הישראלי והתאכזב, וכשעמית ישראלי שהיה מאדריכלי הסכמי אוסלו אמר לו באחת ההזדמנויות שאם להודות על האמת, זו לא האדמה שלהם, הבין ח'טיב כי גם השמאל הישראלי, או לפחות חלקים ממנו, לא מכיר בזכותם הלגיטימית של הפלסטינים בשטחים (עמ' 120-112). 

"חיים תחת שנים של כיבוש", אומרת נדיה חרש, גרושה המתגוררת בבית חנינא, "מחקו את ערך החיים עבור הפלסטינים. מרגישים שהחיים כל כך אומללים וחסרי טעם, עד שמוות נדמה כמעט כמו שינוי ולא כאובדן. צעירים משתוקקים להילחם ביודעם שככל הנראה ייהרגו, שכן אין בכך אובדן מבחינתם [...] חיים במצב של השפלה ודיכוי משנים את נשמתנו וגוזלים מאיתנו את השמחה לחיים. חיים זקוקים למרחב לתקווה, ומרחב כזה נעול בפני צעירים פלסטינים" (עמ' 143). בתקופות של מתח רב היא חוששת שבנותיה יהפכו ל"שאהידיות". היא נוהגת ללכת עם בנותיה לעיר העתיקה וזו דרכה להביע התנגדות, להראות שהמקום שייך להם.

בצד הסיפורים האנושיים משלבת דונסקי לאורך ספרה נתונים שונים הנוגעים לשגרת החיים בשטחים: דמוגרפיה, טריטוריה, תשתיות שונות ועוד. נתונים אלה נלקחו מדוחות של האו"ם, אונר"א, ארגוני זכויות אדם, מקורות ממשלתיים ישראליים ופלסטיניים, ארגונים לא-ממשלתיים וכן מהאקדמיה ומהעיתונות.

הנתונים נועדו לתמוך בסיפורים ובנרטיב העולה מהם. למשל, הדיסוננס של הפלסטינים החיים במזרח ירושלים: 95 אחוזים מהם אינם אזרחים אלא תושבים. מ-1967 עד 2017 גדלה האוכלוסייה הערבית במזרח ירושלים פי חמישה בערך - פי שניים מהגידול באוכלוסייה היהודית. למרות זאת, מאז 1967 השלטון הישראלי קידם בנייה של 55 אלף יחידות דיור לאוכלוסייה היהודית, מול 600 יחידות בלבד בשכונות הערביות עבור האוכלוסייה הערבית. לפי ארגון שלום עכשיו ניתנים אישורי בנייה ל-16.5 אחוזים בלבד מהפלסטינים, למרות שהם מהווים כשליש מאוכלוסיית ירושלים. המציאות הזו הולידה בנייה בשכונות הפלסטיניות ללא אישור, בלית ברירה. לפי ההערכה, כ-20 אלף יחידות דיור מיועדות להריסה. בין השנים 2019-2004 נהרסו כ-1000 יחידות דיור. 

דונסקי ממשיכה ומתארת את האפליה כלפי ערביי מזרח ירושלים: מ-1967 עד 2014 כ-14.5 אלף פלסטינים איבדו את זכותם להתגורר בירושלים, ומאז 2006, עת הוסיפה ישראל תנאי של הצהרת נאמנות לישראל, הדבר נמנע מפלסטינים נוספים, כאלה המוגדרים "טרוריסטים". פלסטיני היוצא לשהות מחוץ למדינה לפרק זמן ממושך מאבד את זכותו לחזור, בניגוד כמובן ליהודים, שזכותם על האדמה היא דבר מובן מאליו כביכול. 

הפלסטינים במזרח ירושלים יכולים להצביע בבחירות המקומיות, אך לא בבחירות לכנסת. אין להם דרכון ישראלי. הם יכולים אומנם לבקש אזרחות, אך מדובר בתהליך שנמשך שנים. בין השנים 2003 עד 2018 ביקשו זאת כ-10 אלפים פלסטינים, וכ-3000 נמצאים בתהליך של אזרחות. דונסקי אינה מתארת את צידו השני של המטבע: פעילות פוליטית אנטי-ישראלית המגיעה עד כדי איומים על תושבים המבקשים אזרחות.

לפלסטינים במזרח ירושלים, מספר ג'ובה מבית חנינא, אין כתובת פוליטית בעיר, שום מוסד לפנות אליו כדי לפתור בעיות, ובצר להם אנשים מוצאים מפלט וכוח במשפחות שלהם, "כי החוק לא שם כדי לעזור לנו", הוא אומר. "החוק הוא החוק של הכובש". האפליה של הפלסטינים במזרח ירושלים אינה רק גיאוגרפית אלא גם חברתית, טוען ג'ובה. "יש שירותים שהם משותפים, כמו בתי חולים, תחבורה. אנחנו חיים עם ישראלים אבל אנחנו מופרדים. כל צד מנסה שלא להכיר באחר" (עמ' 201). מוחמד מונא, מארגן הפסטיבל לספרות פלסטינית ברמאללה, מתאר זאת באופן קיצוני יותר: "העתיד יהיה חייב להיות טוב יותר, אני חושב שלא יכול לקרות משהו שיהפוך את המצב לגרוע יותר מאשר כעת", הוא אומר (עמ' 132). מונא נולד ב-1982 בירושלים. הדרך לאוניברסיטת אל קודס, שם למד, התארכה מאוד בשל ניתוק הרצף של היישובים הפלסטיניים: חמש דקות הפכו לשעה וחצי, ושלושה קילומטרים הפכו ל-25. חלק מחבריו נהרגו בעימותים עם הצבא הישראלי. הוא מתוסכל מכך שהפלסטינים מתקשים לספר את הסיפור שלהם לעולם. 

אין צורך לקרוא עד העמוד האחרון על מנת להבין כי דונסקי מציגה בספרה גישה פרו-פלסטינית ללא תיאור נסיבות מהותיות הנוגעות לאינטרסים ולצרכים הישראליים, עקשנות מדינית פלסטינית וחוסר מוכנות לפשרות, מאבק לאומי הנוקט בדרך של טרור ועוד.

זה מה שדונסקי ניסתה לעשות, אלא שהתמונה המוצגת היא אסימטרית. כך למשל היא פורסת את עיקרי "תוכנית המאה" של הנשיא האמריקאי לשעבר טראמפ, מציגה את חוסר האיזון שבה ומפרטת את התמיכה האמריקאית רחבת ההיקף בישראל בתקופת כהונתו. עם זאת, היא שומטת את המידע בדבר הסיוע החיצוני בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים שקיבלו הפלסטינים לאורך השנים, ואשר ירדו לטמיון. נראה כי לדעתה אין צורך בהצגת הדברים, והיא אף אינה מתיימרת להיות ניטרלית. טעות לחשוב שמדובר בשני צדדים שווים: "הזכויות של שני הצדדים לכבוד ולביטחון הן זהות, אך אין לשני הצדדים הכוח השווה להשיג זאת" (עמ' 198). 

אין צורך לקרוא עד העמוד האחרון על מנת להבין כי דונסקי מציגה בספרה גישה פרו-פלסטינית ללא תיאור נסיבות מהותיות הנוגעות לאינטרסים ולצרכים הישראליים, עקשנות מדינית פלסטינית וחוסר מוכנות לפשרות, מאבק לאומי הנוקט בדרך של טרור ועוד. לדידה של דונסקי ספרים רבים עסקו בכך, ומטרתו של ספר זה - המכוון בעיקרו לקהל בינלאומי - היא להעמיק את ההיכרות מזווית אנושית ולעורר אמפתיה ואהדה לשגרת יומם ולחייהם של הפלסטינים. נדמה כי היא הצליחה במשימתה זו.