מילות מפתח: מערכה, דמוגרפיה, מערכה דמוגרפית, רשות פלסטינית, צה"ל, שטחי C, שטח אש, בנייה לא חוקית

מבוא

במכלול האתגרים האסטרטגיים העומדים לפתחה של ישראל ניצבים גם אתגרי הדמוגרפיה והתפשטותם הגיאוגרפית של הפלסטינים והבדואים במרחבי בקעת הירדן, דרום הר חברון וצפון הנגב. נראה שאתגרים מורכבים אלו אינם זוכים לטיפול ראוי מצד קברניטי המדינה אשר טרודים, במידה מסוימת של צדק, באתגרים ביטחוניים, מדיניים, כלכליים וחברתיים, שהאיומים הנשקפים מהם קרובים ומוחשיים יותר בעת הזו.

ביוני 1967 כבשה ישראל את הגדה המערבית, אך נמנעה מסיפוחה ושימרה את מעמדו של המרחב כשטח כבוש תחת ממשל צבאי. במסגרת הסכמי אוסלו (הסכם אוסלו ב' – ההיערכות מחדש בשטחי הגדה המערבית, שנחתם בוושינגטון ב-28 בספטמבר 1995) חולקה הגדה המערבית ב-1995 לשלושה סוגי שטחים: שטחי A, שבהם הועברה האחריות הביטחונית והאזרחית לפלסטינים; שטחי B, שבהם הועברה רק השליטה האזרחית לידי הרשות הפלסטינית; ושטחי C, שבהם נותרה השליטה הביטחונית והאזרחית בידי ישראל. שטחי C כללו בין השאר גושי התיישבות ישראלית או שטחים בעלי חשיבות אסטרטגית וביטחונית, ובכללם בקעת הירדן וסְפר המִדבר.

בשלושים השנים שחלפו מאז חתימת הסכמי אוסלו השתנתה מפת ההתיישבות ביהודה ושומרון ללא היכר. ההתפשטות הבדואית והפלסטינית יצרו "חגורה התיישבותית" כמעט רציפה בין רצועת עזה לנהר הירדן, דרך דרום הר חברון והפזורה הבדואית בצפון הנגב (ביסטרוב וסופר, 2010).

התפתחות זו עלולה לתקוע טריז אתני בין דרום הארץ למרכזה, שבהמשך עלול להידרדר לכדי טריז ביטחוני, כלומר הניסיון הכושל של ניתוק הנגב בתש"ח עלול לנחול הצלחה באמצעות הדמוגרפיה. שטח אש 918 בדרום הר חברון הוא מהחוליות האחרונות שנדרשות להשלמת "שרשרת הניתוק האתני".

המאמר מתמקד בשלוש סוגיות. הראשונה – הצעת מודל תאורטי לתיאור התופעה שתיקרא להלן מערכה דמוגרפית. זו מוסברת ובהמשך אף מודגמת בצורה דדוקטיבית באמצעות מקרי בוחן היסטוריים. הסוגיה השנייה מתמקדת בבחינת ההתיישבות הפלסטינית בשטח אש 918 באמצעות מודל המערכה הדמוגרפית ובהסבר מדוע התיישבות זו היא רבולוציונית ולא אבולוציונית. הסוגיה השלישית מנתחת את מאפייניה הייחודיים של המערכה הדמוגרפית הפלסטינית בכללותה, דרך ניתוח אינדוקטיבי של ההתיישבות בשטח אש 918.

תשתית מושגית

תאוריית המערכה הדמוגרפית מושתתת בעיקרה על שלושה מושגים: מערכה, דמוגרפיה ומושג שלישי פרי הכלאתם של השניים, שהוא אחד החידושים והתרומות של מחקר זה – מערכה דמוגרפית. המחקר נסמך אף על מודלים גיאוגרפיים, שמשרטטים קווים להתפתחות ההתיישבות באזור, וכן על תאוריית המערכות המורכבות.

מערכה

מערכה טומנת בחובה מספר מאפיינים, אשר מייחדים אותה מהרמה האסטרטגית שמעליה ומהרמה הטקטית שמתחתיה. ניתן להבחין בחמישה מרכיבים עיקריים שמתגלים במרבית המערכות: הראשון – מרכיב המאבק או התחרות; השני – רמת המערכה נועדה לתווך בין האסטרטגיה האבסטרקטית והטקטיקה המכנית – דבר המחייב אינטגרטיביות ( Saint, 1990); השלישי – המערכה מורכבת ממספר רכיבים הקשורים זה בזה ויוצרים יחדיו דבר מה הוליסטי; הרביעי – על אף ההוליסטיות היא מהווה אך רכיב אחד מדבר מה הגדול ממנה (נוה, 2001), למשל מערכה כרכיב בתוך מלחמה בחזית אחת, או מערכה מדינית, כלכלית או תודעתית. תפקיד המערכה מוגדר על ידי הרמה האסטרטגית באמצעות הגדרת מטרה אסטרטגית ויעדים מדיניים לאומיים (FM 100-5 Operations, 1993. המרכיב החמישי – המערכה מוגדרת כאומנות מכיוון שהיא דורשת יצירתיות רבה וחשיבה לא ליניארית, כחלק מההכרה בגורם האקראיות ובממד הכאוטי שנובע מהמפגש עם מערכות יריבות (Franz, 1983). תאוריית המערכות המורכבות (רזי ויחזקאלי, 2006) מספקת הסברים על התפתחותן של תופעות אנומליות למראית עין, שהן תוצרי לוואי של מערכות מורכבות, וזאת בשל היעדר התפתחות ליניארית. בעזרת תאוריה זו ניתן להסביר רכיבים מסוימים במערכה, שאף היא מערכת מורכבת.

דמוגרפיה

הדמוגרפיה עוסקת בחקר האוכלוסייה, לרבות בהתפלגותה ובשינויים שחלים בה לאורך זמן, וכן בניתוח אוכלוסיות שונות בהקשרים טריטוריאליים. לפוליטיקה נודעת השפעה רבה על התמורות הדמוגרפיות במספר אופנים. ראשית, הפוליטיקה משפיעה על הפקת המידע הדמוגרפי ומטה אותו לצידה – למשל המחלוקת סביב מספר הפלסטינים שחיים בין הנהר והים (צימרמן ועמיתיו, 2006). השפעה נוספת ומהותית מתבטאת ב"מדיניות נטאלית" (Barrett, 1995), שתכליתה לעודד או לדכא ילודה – למשל מדיניות הילודה הסינית (פרידמן, 2010). היבט מהותי נוסף, שבו גם מתמקד המאמר, מתבטא במדיניות המעודדת הגירה.

מערכה דמוגרפית

המונח מערכה דמוגרפית הוא אוקסימורון. מחד גיסא, המערכה היא פרי תכנון מקיף ועוסקת בעיקר ביחסי הגומלין שבין אדם לחברו, למשל יריבות בין קבוצות (נוה, 2001). מאידך גיסא, הדמוגרפיה עוקבת אחר דפוסים טבעיים בלתי מתוכננים ועוסקת ביחסים שבין האדם למקום (הגיאוגרפי) – ילודה ביחס לשטח (ח'מאיסי, 2011). ברם דווקא בפרדוקס זה טמונה חשיבותה של ההמשגה, המבקשת לתאר תופעה שלמראית עין מושפעת מחוקי הטבע, אך אינטרסים לאומיים מנתבים אותה לצורכיהם.

תהליך העיצוב של ארצות וגבולות בשירות לאומים ושליטים לבש צורות שונות לאורך ההיסטוריה. למשל אסטרטגיית "הפרד ומשול" ששורשיה נטועים בעת העתיקה, או חילופי אוכלוסין כמו ה"טרנספר" ההודי-פקיסטני. ואולם המונח מערכה דמוגרפית בא לתאר אסטרטגיה התיישבותית שונה בתכלית.

מאז ומתמיד הרבו הפלסטינים לעסוק בהיבטים הדמוגרפיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רבים האמינו ועודם מאמינים כי גורל הסכסוך יוכרע באמצעות הדמוגרפיה. לפיכך הענקת זכות השיבה לפליטי 1948 היא דרישה פלסטינית בסיסית בכל משא ומתן, לא רק משיקולי צדק ותודעה אלא גם כאמצעי לניגוח הציונות ולביטול הישגי המהפך הדמוגרפי שזו חוללה באמצעות גלי העלייה (זילברשץ וגורן־אמיתי, 2010).

ההנהגה הפלסטינית הכירה בצורך לגבש "מדיניות דמוגרפית" כמשקל נגד למדיניות הישראלית, שאותה כינתה "קולוניאליזם התנחלותי". הנהגת אש"ף גרסה כי הדמוגרפיה תתמוך בקידום האינטרס הפלסטיני ותשמש קלף מיקוח. יאסר ערפאת צוטט כאומר "אנו יודעים את חשיבות הגורם הדמוגרפי כאחד מכלי הנשק שלנו", ואף כינה את האישה הפלסטינית "פצצה ביולוגית, המאיימת לפוצץ את ישראל" (שטיינברג, 1995).

ואולם התפרקותה של ברית המועצות וקליטתם של כמיליון עולים חדשים שעלו משם בשנות ה-90 נתפסו בעיני אש"ף כמכה אנושה למאמץ הדמוגרפי הפלסטיני, אשר נסוג באבחה אחת שנות דור לאחור (גלילי וברונפמן, 2013). בנקודת שבר זו עלתה קרנה של הקרקע בעיני הפלסטינים, אשר העבירו את כובד המשקל ממאמץ דמוגרפי פסיבי מבוסס ילודה למאמץ דמוגרפי אקטיבי שכולל השתלטות על קרקעות. רכיב הקרקע במערכה הפלסטינית, שנקרא "אל-צֻמוּד ואל-ת'באת" (עמידה איתנה והיצמדות לאדמה), הוא חלק חשוב במאבק הפלסטיני לעיצוב מדינתם העתידית.

על כן ניתן להעריך כי ניצב בפנינו מאמץ לאומי לעיצוב גבולות של מדינה שבדרך. מאמץ זה אינו חדש, אינו פרי המצאה פלסטינית, ועד כה לא נתפס כמערכה או כמדיניות דמוגרפית קלאסית. זה המקום לנסות להגדירו כמערכה דמוגרפית.

מערכה דמוגרפית היא מאמץ גיאופוליטי השואף לעיצוב גבולות עתידי ולעיצוב השטח באמצעות תקיעת טריז אוכלוסייתי ברצף טריטוריאלי ריבוני והפרעה למימוש הריבונות באזורי מחלוקת טריטוריאלית בין קבוצות לאומיות שונות באמצעות אסטרטגיית התיישבות, שנועדה להשתלט על שטחים ללא שימוש בכוח הנשק, בחקיקת הריבון או בהסכמים מדיניים. לפיכך המערכה הדמוגרפית מנוהלת באופן תחבולני, יצירתי, חשאי ולא מוצהר,[1] תוך נטילת היוזמה בסכסוך, לרבות נקיטת פעולות חד-צדדיות בשטח.

בהמשך תעמוד הגדרה זו במבחן, אולם תחילה חשוב להבין את התפתחותה של ההתיישבות הערבית בארץ ישראל כבסיס לניתוח מקרה בוחן שטח אש 918.

התפתחות ההתיישבות הפלסטינית

למידת מאפייני ההתיישבות הפלסטינית המסורתית בארץ ישראל ובחינת הפריזמה הגיאוגרפית והדמוגרפית יסייעו בהבנת ההתיישבות בשטח אש 918. האם היא ביטוי גיאוגרפי לריבוי טבעי או שמא התפתחות שוברת מוסכמות, שקשה להסבירה באמצעות מודלים גיאוגרפיים מוכרים אולם ניתן להסבירה באמצעות תאוריית המערכה הדמוגרפית?

לדמוגרפיה הייתה השפעה רבה על התפתחות הכפר הערבי. החמולות המתרחבות הביאו לציפופו ולהתפשטותו הפיזית. מאמצע המאה ה-19 החלה מגמה קבועה של גידול באוכלוסייה הערבית הארץ-ישראלית, שנבעה בין השאר מהגירה (מרום, 2008, עמ' 103‑102), כדוגמת החוראנים, הצ'רקסים והמוגרבים.

רגולציות מסוימות החישו אף הן את התפתחותו של הכפר. למשל, חוק עות'מאני שחייב הקמת מסגד בכל כפר יצר עול כלכלי והגביר את הכדאיות של מיזוג מתחמים חמולתיים לכדי כפר אחד. חלק משמות הכפרים של ימינו מעידים על אותם המיזוגים, למשל הכפר תרקומיא התפתח מ"טרייס-קומאי" שפירושו שלושה כפרים, ואילו הכפר אל-פנדָקומיה התפתח מ"פנטא-קומאי" שפירושו חמישה כפרים (גרוסמן, 1994). השיקול הביטחוני דחף אף הוא לציפוף ולהתכנסות ההתיישבות (בר-גל וסופר, 1976).

ככל שגדלה האוכלוסייה גבר הצורך ביצירת מרחבי מחיה חדשים ובמקורות פרנסה והאכלה נוספים, ומכאן גם עלה הצורך בעיבודם של שטחים מרוחקים מהכפר (בן-ארצי, 1988). צורך זה הביא להתפתחות "כפרירים" – כפרים קטנים שהיו "יישובי בת".

ליישובי הבת היו כינויים רבים כדוגמת ח'רבות, שכן הם הוקמו על חורבות יישובים קדומים; החוות כונו מזרעות מהשורש ז-ר-ע; ועִזבּוֹת, משום שנעזבו לפרקים. כל עוד לא הייתה בעיית קרקעות, העזבות נשארו עונתיות. עם הזמן התפשטו כפרי האם עד שבלעו חלקים מיישובי הבת, בעוד שיישובי בת מרוחקים יותר התפתחו ככפרים עצמאיים. מדובר בתמורה משמעותית בתפרוסת ההתיישבותית (ביגר וגרוסמן, 1992).

התיישבות ארעית נוספת שאפיינה את אזור יהודה נקראה מַראח (בערבית: לנוח). המראח שימש רועים למנוחה וכלל גם מכלאות צאן וקרבה למקורות מים. באזור ספר המדבר, בשל האקלים הצחיח, המראחים הושתתו לרוב על מערות ואוהלים. בשומרון נקראה צורת התיישבות זו נַזלה מהשורש נ-ז-ל, שמרמז על הירידה מההר לשפלה. בשרון נקראו שטחי המרעה של הכפרים הסמוכים ע'אבות (מרום, 2008). נראה שריבוי המושגים נבע לא רק מהבדלים דיאלקטיים אלא אף מהבדלים מהותיים.

קשיים פיזיים ואקלימיים שימרו את דרום הר חברון לאורך ההיסטוריה כשטח המיושב בדלילות על ידי שוכני מערות, כשלצידם בנייה עילית מצומצמת ביותר. העיירות יטא, סמוע ודהרייה שתחמו את קו ההתיישבות בדרום הר חברון היו אף הן יישובי מערות עם מעט בקתות עד לפני כשבעים שנה. אף בעידן המודרני המשיכה תופעת שוכני המערות לשגשג לצד המראחים, ועד סוף שנות ה-90 כמעט לא נצפתה בנייה עילית קבועה בספר המדבר. אומדן מחקרי מלפני כארבעים שנה העריך את היקף ההתיישבות במערות נפת חברון בכ-120 משפחות – נתון שאופיין בנסיגה מתמדת (חבקוק, 1985).

ההתיישבות העונתית, שניתן להמשילה ל"נסיעת עבודה", לא הצריכה פיתוח תשתיות כדוגמת חשמל, מים, בתי ספר ומסגדים. יתרה מזאת, הרועים נהגו להשאיר את משפחותיהם מאחור בכפרי האם, ורק מי שהיה רלוונטי לרעייה עבר למערות (חבקוק, 1985).

בשלושת העשורים האחרונים ניתן לזהות חריגות רבות בהתפשטות ההתיישבות הפלסטינית בדרום הר חברון, וזאת ביחס למודל ההתיישבות המסורתית, למשל התפשטות אל עבר אזורים צחיחים; מעבר לחקלאות שלחין; מעורבות פוליטית ומדינית גוברת במרחב ועוד. כל אלה ועוד מעלים תהייה שמא "היד הנעלמה" התחלפה ב"יד מכווינה".

מישהו חשב על זה קודם

טרם בחינת ההתיישבות הפלסטינית בשטח אש 918 באמצעות תאוריית המערכה הדמוגרפית מודגמת תאוריה זו בצורה דדוקטיבית באמצעות שני מקרי בוחן, חומה ומגדל ותוכנית אלון, אשר להם מכנה משותף רחב עם ההתיישבות הפלסטינית בנושא המחקר, שמתבססת על חמישה מרכיבים דומיננטיים: השחקנים ישראלים ופלסטינים; המיקום – ארץ ישראל; המטרה – השתלטות על שטחים כחלק מעיצוב גבולות מדינתיים עתידיים; השיטה – התיישבות; מאפיינים ועקרונות – כאנלוגיה לאמירתו המפורסמת של קלאוזוביץ' ניתן לומר כי המערכה הדמוגרפית היא המשכה של המלחמה, אבל באמצעים אחרים.

בשלושת המקרים מדובר באסטרטגיה סדורה, גם אם היא לא זכתה לפרסום רשמי. בשלושת המקרים מדובר במשחק סכום אפס בין ישראל לפלסטינים. בשלושת המקרים נקטו הצדדים משנה זהירות וחשאיות תוך הצנעת כוונותיהם האמיתיות, כדי שלא לעורר את חמתם של יריביהם ושחקנים בינלאומיים נוספים. בשלושת המקרים בחירת מרחבי ההתיישבות החדשים נועדה להגדלת מרחבי המחיה, ובשלושתם מדובר במאבק אתני-לאומי.

נקודות הדמיון שהוזכרו הופכות את חומה ומגדל ותוכנית אלון למקרי בוחן הולמים באשר לסוגיה הנדונה. מערכות אלה שהסתיימו זה מכבר עשויות להצביע על ההשלכות האסטרטגיות העתידיות של ההתיישבות הפלסטינית בשטחי C.

חומה ומגדל 1939-1936

תקופת חומה ומגדל היא פרק היסטורי חשוב במערכה הממושכת שניטשת על ארץ ישראל בין היהודים לערבים, שהתאפיינה ב"כיבושים התיישבותיים" רבים. לתוכנית חומה ומגדל היו מספר תכליות אסטרטגיות. ראשית, חיזוק "ה-N ההתיישבותי"[2] במובן של חיזוק ההתיישבות והרחבתה לשם עיבוי רצף היישובים וחיזוק הנוכחות היהודית על הצירים המקשרים (אורן, 1987); שנית, כיבוש מרחבי מחיה חדשים שיאפשרו קליטת עלייה עתידית ומימוש זכות הקניין בקרקעות בבעלות יהודית; ושלישית, עיצוב גבולות המדינה שבדרך באמצעות השתלטות על שטחים חדשים, כשברקע פעלה ועדת פיל (1936) בעניין חלוקת הארץ והיה צורך למהר ולקבוע עובדות דמוגרפיות בשטח.

במבחן התוצאה אין ספק כי אסטרטגיה זו שירתה נאמנה את המפעל הציוני. שלוש שנות תנופת התיישבות כנגד כל הסיכויים, שבהן הצד החלש על הנייר יזם מערכה, הרחיבו את היישוב היהודי באופן חסר תקדים. יחד עם המבצע ההתיישבותי ב-1946 שבו הוקמו 11 יישובים חדשים בנגב בתגובה ל"תוכנית מוריסון-גריידי" ניתן לומר כי חומה ומגדל תרמה יותר מכל מאמץ צבאי אחר לכיבוש הארץ. החותמת הרשמית להצלחתה של אסטרטגיה זו התקבלה בכ"ט בנובמבר 1947, עת אימץ האו"ם את תוכנית החלוקה שלפיה נכללו מרבית שטחי "הכיבוש ההתיישבותי" בתחומה של המדינה היהודית.

לפיכך חומה ומגדל מהווה דוגמה היסטורית לניהול אסטרטגיה התיישבותית מוצלחת, שהובילה להישגים גדולים מאלה שיכול היה היישוב היהודי להשיג באמצעים הצבאיים שעמדו לרשותו באותה העת, וברצף פעולות התיישבות מקומיות עיצב הכרעות בינלאומיות בענייני גבולות למרות נחיתותו הצבאית והמדינית.

תוכנית אלון

יגאל אלון הרבה לעסוק ברעיון של כיבוש באמצעות התיישבות (אלון, 1968). לאחר מלחמת ששת הימים כיהן אלון כיושב ראש ועדות השרים לענייני ירושלים וחברון וכיושב ראש הוועדה להתיישבות, ועל כן עסק רבות בהתיישבות. עם סיום המלחמה הגה אלון תוכנית לעיצוב גבולות חדשים למדינת ישראל המוכרת בשם תוכנית אלון. התוכנית מעולם לא אומצה רשמית על ידי ממשלות ישראל אך יושמה על ידן, לפחות חלקית, תוך יישובה של בקעת הירדן (אריאלי, 2013).

אלון העריך כי שימור השטחים הכבושים בכללותם יוביל להמשך פעולות האיבה בין ישראל לערבים. מנגד הוא חשש כי נסיגה לקווי 1949 תעודד אף היא את המשך התוקפנות הערבית (והרי נסיגות לצורכי פיוס התפרשו לא פעם כחולשה, למשל נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון). אלון הסיק כי יש להלך בין שתי גישות הקצה ולעצב גבולות אופטימליים לביצור ביטחונה ועתידה של ישראל (גלבר, 2018).

את עיקרי תפיסתו ארג אלון בתוכניתו המדינית וההתיישבותית, שהתבססה על שני עקרונות מרכזיים: גבולות ביטחון ומינימום אוכלוסייה פלסטינית בתוכם. עקרונות אלו נועדו לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בזכות רוב יהודי, ותוך הימנעות מפגיעה בזכויותיו של המיעוט הערבי (גלעד, 1980).

עיקרי התוכנית שנגעו לגדה המערבית כללו חמישה קווי יסוד עיקריים (אלון, 1980): נהר הירדן כגבולה המזרחי של ישראל; יצירת עומק אסטרטגי דרך סיפוח רצועה ברוחב 25-10 קילומטרים ופתיחת פרוזדורים לירושלים, לרבות סיפוח מינימלי של פלסטינים; סיפוח חלקים מהר חברון ומדבר יהודה; הקמת היאחזויות בשטחים שיסופחו; ורתימת הקהילה הבינלאומית, לרבות מדינות ערב והפלסטינים, לפתרון המוצע, קרי דחיפה למשא ומתן לשלום במקביל לביצוע פעולות חד-צדדיות מצד ישראל, מתוך אמונה כי המתנגדים הפוטנציאלים יחושו כי הזמן והסרבנות פועלים לרעתם.

יגאל אלון זיהה כי קו פרשת המים בהרי יהודה ושומרון מהווה מבחינת הפלסטינים מעין קו פרשת מים התיישבותי. 90% מאוכלוסיית הגדה התגוררו ממערב לקו, לכיוון השפלה ומישור החוף רוויי המשקעים. ממזרח לקו האוכלוסייה הייתה דלילה. לפיכך בחישוב עלות מול תועלת, סיפוח בקעת הירדן היה מוסיף שטח רב למדינה ומהווה רצועת ביטחון מזרחית, בעוד ההשלכות הדמוגרפיות של המהלך נראו כשוליות והסתכמו בסיפוחם של כ-15 אלף פלסטינים (כהן, 1973).

אלון האמין כי רק במעשה מחרשה יעוצבו גבולות הארץ ואכן, בתוך עשור הוקמו רק במרחב הבקעה 16 יישובים חדשים, ועד מותו של אלון ב-1980 הוקמו שישה יישובים נוספים. כיום יש בבקעת הירדן (במרחב הכבוש) 28 יישובים ישראליים. נוסף על כך נפרץ "ציר אלון", אשר תחם רעיונית ופיזית את גבולות התוכנית במרחב הבקעה.[3]

15 מתוך 28 היישובים החלו כהיאחזויות נח"ל, כלומר הצבא, כשליחו ועושה דברו של הדרג המדיני, היה גורם פעיל ביישום התוכנית. בהמשך סייעו תנועות הקיבוצים, בית"ר וגופים אזרחיים נוספים באזרוח ההיאחזויות. רבים ממשרדי הממשלה, לרבות משרדי האנרגיה, הבינוי והשיכון, התחבורה ואחרים סייעו במימוש התוכנית תוך השקעה המוערכת במיליארדי שקלים, שכללה סלילת מאות קילומטרים של כבישים והנחת תשתיות.

רכיבי המערכה הדמוגרפית ניכרים בתוכנית אלון ובאופן מימושה: ברקע ניצב סכסוך קרקעות בין ישראל לערבים; תכליתה העיקרית הייתה עיצוב גבולותיה של ישראל מחדש. אומנם ישראל כבשה את השטחים, אך יגאל אלון גרס כי הכיבוש הוא מצב זמני ויש לעצב גבולות קבועים, לא בכוח הנשק וטרם התערבות בינלאומית וכניסה למשא ומתן לשלום. אלון שאף לעצב את הגבולות באמצעות חקיקה וסיפוח – שאיפה שנגוזה. לפיכך היסוד בהגדרת המערכה הדמוגרפית "לא בכוח הנשק, לא מכוח חקיקה ולא מכוח הסכמים בינלאומיים" אכן מתקיים. במקום זאת שאף אלון לעצב את הגבולות באמצעות אסטרטגיה התיישבותית, שהתבטאה בהקמת יישובים שנועדו לקבוע עובדות בשטח. ניתן לטעון כי התוכנית, לפחות בחלקה, מומשה בהצלחה מבלי לעורר הדים רבים ומבלי להעצים את הפולמוס הפנימי סביב הבנייה בשטחים. סביר להניח שהסיבה נעוצה בכך שהתוכנית לא זכתה לגושפנקה ישראלית רשמית, קרי "חשאית ולא מוצהרת" על פי הגדרת המערכה הדמוגרפית. רכיבי היצירתיות, התחבולנות והיוזמה בהגדרת המערכה הדמוגרפית טמונים בשיטת ההיאחזויות הצבאיות, שבהמשך אוזרחו. תהליך זה הקל את פיתוחה הפיזי של ההתיישבות ואת עיכול רעיון ההתיישבות בחבל ארץ זה תוך החלשת התנגדויות פוליטית ומדיניות, שכן מיקור החוץ בוצע באמצעות צה"ל, שנמצא בליבו של הקונצנזוס הישראלי אז כמו היום (גלבר, 2018).

ההתיישבות הפלסטינית החדשה בשטח אש 918

שטח אש 918 משמש את צה"ל לאימונים ומוגדר על פי חוק כשטח צבאי סגור עוד מ-1980. משמעות הדבר שכל כניסה אליו ופעולה בתוכו מחייבת את אישור הצבא (צו בדבר הוראות ביטחון, 2009). ברם, כיום מצויות בשטח אש זה 14 נקודות התיישבות פלסטיניות.

מדובר בפוליגון של כ-25 קילומטרים רבועים, שנמתח מהמורדות הדרום-מזרחיים של הר חברון עד בקעת ערד והנגב. האקלים בו מדברי וממוצע המשקעים השנתי אינו עולה על 200 מ"מ (השירות המטאורולוגי הישראלי, ל"ת). האזור מכונה בפי הפלסטינים מסאפר יטא.

גם לאחר חתימת הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה ב-1995 הקפידה ישראל לשמר בידיה את השליטה בשטח אש 918 כשטח C. ואולם העיירות יטא, סמוע ודהרייה הפכו לשטח A בשליטה פלסטינית מלאה, ובשל כך נעשתה הרשות הפלסטינית גורם שלטוני דומיננטי במרחב באופן לא רשמי וסמוי, תוך הפרת ההסכמים עם ישראל. טענה זו נתמכת בתשתית ראייתית מוצקה שמגובה בחלקה במקורות פלסטיניים, וגם בצה"ל מודעים לבעיה. להלן מספר דוגמאות שנאספו במהלך מחקר שדה בשטח אש 918 ובארכיונים הצה"ליים.

בח'רבת אל-פח'ית במרכזו של השטח לא נצפו מבנים עיליים עד אמצע שנות ה-90. בגיחת צילום מ-1999 זוהה בח'רבה מבנה עילי ראשון, ואילו גיחת צילום מ-2018 חשפה 39 מבנים. מדובר בעלייה תלולה בהיקף הבנייה הבלתי חוקית.

מספר הפלסטינים ששהו בח'רבה בסיור שבוצע במסגרת המחקר הסתכם ב-15 – מספר זניח ביחס למספר המבנים במרחב, ולאור העובדה כי במקום מצוי בית ספר. הפלסטינים ששהו בח'רבה היו תושבי יטא, כך עולה מעדותם וממסמכיהם (ע"ש, ראיון אישי, 1 בפברואר 2019). לטענתם הח'רבה מהווה עבורם מקור פרנסה בלבד.

את בורות המים החליפו מגדלי מים, שמחוברים לצנרות ולמערכות לסינון ולדחיסת מים. מספר רב של מערכות סולאריות מספקות חשמל למבנים, לאוהל ולדיר. גם צלחות לוויין מצויות בח'רבה בתפוצה רחבה. אל הח'רבה נפרצו דרכי עפר כבושות שאיכותן ותחזוקתן מאפשרות תנועה של כלי רכב מכל הסוגים, ותחתן הונחו צינורות ניקוז מבטון שיאפשרו זרימת מים בערוצי הנחלים בחורף, מבלי לגרום לחסימות צירים.

בדוח OCHA (משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים באזור) מ-2013 מופיעה תמונה של אוהל לבן, בכיתוב מתחתיה מצוין כי מדובר במרפאת ח'רבת אל-פח'ית ובצידה מצוין כי התמונה צולמה על ידי הארגון באפריל 2010 (OCHA, 2013). ואולם ב-2015 הוקם בח'רבה באמצעות תרומות מבחוץ מבנה אבן המשמש כמרפאה. בית הספר והמרפאה נראים נטושים וללא ציוד בסיסי כדוגמת ספרים או ציוד רפואי, אשר יעידו על תפקודם הסביר. בח'רבה מגדלים זיתים – חקלאות חדשה שלא התקיימה באזור בעבר, כפי שמעידים תצלומי האוויר.

ב'חרבת מרכז מבחינים במערות עתיקות שהוסבו למגורים עונתיים ובממצאים ארכיאולוגיים רבים שפזורים במרחב. מספר מערות עדיין משמשות למגורים וכמכלאות לעדרים. אלו חוברו בשנים האחרונות לחשמל שמופק באמצעות קולטים סולאריים, שנראים כנטע מודרני זר בין העתיקות.

נכון לפברואר 2019 התגוררה בח'רבה משפחה אחת בת שש נפשות – הורים בשנות השלושים לחייהם וילדיהם, כך גם עולה מעדותו של אבי המשפחה (ע"ש, ראיון אישי, 2 בפברואר 2019). לטענת האב משפחתו קשת יום ועוסקת בגידול צאן ובייצור מוצרים שונים ממנו. הדבר עומד בניגוד גמור להיקף הבינוי החדש בח'רבה ולהיקף התשתיות שהונחו בה בשנים האחרונות. בגיחת צילום שבוצעה ב-1999 לא זוהו במרחב מבנים עיליים, אך גיחת צילום מ-2019 חשפה במרחב 42 מבנים.

ח'רבת ג'ינבא היא ההתיישבות הגדולה ביותר בשטח אש 918. בהשוואת תצלומי אוויר שנעשו לאורך השנים עולה כי בח'רבה הוקמו תוך פחות מעשרים שנה יותר ממאה מבנים, שיכולים להכיל מאות אנשים ואלפי ראשי צאן. המבנים והתשתיות בח'רבה דומים במאפיינים לאלה שזוהו בשתי הח'רבות שנסקרו עד כה. מספר הפלסטינים שאותרו במקום במהלך המחקר הסתכם בכ-15 נפשות בלבד, ואף הם רשומים כתושבי יטא ומעידים על עצמם ככאלה.

בסמוך לח'רבה מעובדים ומושקים שדות חקלאיים, שהביאו לצריכה גדולה של שני משאבי יסוד: קרקעות ומים. ב-2011 הוקם גם בג'ינבא בית ספר, בסיוע הרשות הפלסטינית וארגונים נוספים. עדות לכך ניתן למצוא בשלט שנתלה בחזית המבנה (ראו תמונה 10).

ח'רבת חלווה "מלחכת" את הקו הירוק, וגם בה ניתן למצוא את אותם המאפיינים ההתפתחותיים כמו בח'רבות האחרות שהוזכרו. ואולם בח'רבה זו ההתפתחות ההתיישבותית חצתה זה מכבר את הקו הירוק דרומה.

לטענת הפלסטינים שנכחו במקום, האיחוד האירופי מימן את הבנייה והתשתיות בתמורה לכך שייאותו להתגורר במקום. גם מדבקות האיחוד האירופי על חלונות המבנים ועל תשתיות נוספות במרחב מעידות על מקורות המימון.

בגיחת צילום שבוצעה ב-1999 לא נראו בחלווה מבנים עיליים, בעוד גיחת צילום מ-2018 חשפה 46 מבנים ועוד עצים רבים שניטעו בח'רבה.

ח'רבת א-תבאן – כשעוברים בסמוך לח'רבה הנוף המדברי הצחיח מתחלף בירוק, המסמל פריחה ושפע של מים. בסמוך לח'רבה ניטעו בשנים האחרונות עשרות דונמים של עצי זית. מדובר בתופעה חדשה בספר המדבר, כפי שמלמדת אותנו ההיסטוריה וכן תצלומי האוויר הצה"ליים מהשנים 2018-1999. גידולי שדה נצפו בעוד רבות מהח'רבות בשטח האש.

בח'רבת אל-מג'אז שוב פוגשים במעורבותם של הרשות הפלסטינית והאיחוד האירופי במימון פרויקטים, כדוגמת בית הספר שנבנה ב-2014.

תחזוקת צירים – ב-31 בינואר 2019, במסגרת פעילות אכיפה של המנהל האזרחי, נחסמו צירים שנפרצו באופן בלתי חוקי בשטח אש 918. למוחרת, במסגרת סיור שטח שבוצע, נמצא כי כל החסימות נפרצו. הישגיה של הפעילות הצה"לית שתוכננה במשך מספר שבועות, ושלצורך ביצועה גויסו לא מעט משאבים, נמחקו תוך יום. העובדה שדבר הפעילות נשמר בחשאי ושהוצאתה אל הפועל חייבה שימוש בציוד הנדסי כבד מצביעה על תגובה זריזה ויעילה של מי שפרץ את החסימות, בנסותו להבטיח את שגרת החיים בשטח האש.

משפט ואכיפה

ב-25 השנים האחרונות הפך שטח אש 918 למוקד התגוששות משפטית בבג"ץ בין הפלסטינים לצה"ל. כאמור, אזור זה הוכרז כשטח אש ב-1980 ונבחר למטרה זו לאור העובדה כי לא היה מיושב ביישובי קבע. הדבר עולה מתוך ארכיון יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי והוצג על ידי נציגי המנהל בפני בג"ץ ובתצהירו של פרופסור משה שרון, אשר בתפקידו כיועץ לענייני ערבים במשרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים ערך סיורים מקיפים בשטח טרם ההכרזה (בג"ץ 413/13 ו- 1039/13, 2013).

ב-1985 סוכם בין המנהל האזרחי למוכתרי האזור כי פעמיים בשנה למשך חודש יינתן אישור כניסה לשטח לצורכי רעייה, תחת סייג של איסור לינה בשטח. נוהל זה כובד לרוב, עד שב-1994 החליטו הפלסטינים לסגת מהסיכום. בשנים 2000-1983 בוצעו בשטח האש עשרות פעולות אכיפה כנגד הסגות גבול, שכללו בין היתר פינוי מאהלים, תפיסת כלי רכב מסיגי גבול וכן גירוש או תפיסה של עדרים (בג"ץ 413/13 ו- 1039/13, 2013).

ב-1997 הגישו הפלסטינים שלוש עתירות לבג"ץ כנגד הפינוי: 6754/97, 6798/97 ו-2356/97. בג"ץ דחה את העתירות והנחה את הצדדים לשוב ולאמץ את הסכם הרעייה והעיבוד מ-1985. לאור החלטת בג"ץ החל פינוי כפוי של השטח ב-1999, ועד סוף פברואר 2000 הושלם הפינוי של מספר ח'רבות והשטח נוקה מהפרות בנייה ותשתית.

במארס 2000 שוב עתרו הפלסטינים לבג"ץ (517/00). בשונה מהפעם הקודמת הוציא בג"ץ צו ביניים להקפאת המצב עד לבירור העתירה. לפיכך נאלץ המנהל האזרחי להקפיא פעולות אכיפה לרבות פינוי והריסה, ואילו הפלסטינים נדרשו להימנע מכניסה ללא תיאום, קל וחומר להימנע מבנייה בשטח. עם פרסומו של הצו פלשו לשטח האש עשרות משפחות. יחידת הפיקוח החלה בהליך פינוי שנבלם בעקבות עתירה נוספת לבג"ץ (1199/00), שהולידה צו ביניים חדש ברוח הצו הקודם. בשנים שלאחר מכן הקימו הפלסטינים מאות מבנים בסיוע גורמי הרשות הפלסטינית וגורמים בינלאומיים, תוך ניצול צווי הביניים להגנתם מפני אכיפה.

בשנים 2006-2004 ניסתה יחידת הפיקוח לבצע אכיפה מצומצמת ומוגבלת בהיקפה להריסת בנייה בלתי חוקית, אך ניסיונות אלו סוכלו באמצעות עתירות נוספות שהוגשו (בג"ץ 805/05 ו‑5183/05).

ב-2002, לאור המלצת בג"ץ ובהסכמת הצדדים נפתח הליך גישור, שבמהלכו הועלו מספר הצעות פשרה שאת כולן דחו הפלסטינים. בדיעבד התנגדותם לפשרה הייתה נכונה מבחינתם, והרי בשנים שחלפו מאז נבנו מאות מבנים ותשתיות נוספות, כפי שתואר.

ב-2012 החליט בג"ץ למחוק את העתירות ולתת לעותרים ארכה של שלושה חודשים להגשת עתירה מחודשת. ואכן בינואר 2013 הגישו הפלסטינים שתי עתירות חדשות (413/13 ו‑1039/13) שבעקבותיהן הוציא בג"ץ צו ביניים חדש, והבנייה במרחב נמשכה.

לאור הצעת בג"ץ ובהסכמת הצדדים התקיים הליך גישור נוסף בשנים 2015-2014, בראשות השופט בדימוס יצחק זמיר. בינתיים נמשכה הבנייה בשטח ואף הוקמו מבני ציבור רבים שעל פי השלטים שעליהם, לפחות חלקם הוקמו בשנים 2015-2014 תוך כדי הליך הגישור שאסר זאת.

ב-2016 נקלע הגישור למבוי סתום, ויחידת הפיקוח החלה בהריסת מבנים בלתי חוקיים בשטח האש. בתגובה עתרו הפלסטינים לבג"ץ (857/16) בבקשה להוצאת צו ביניים להפסקת ההריסות. צו כזה אכן הוצא והפלסטינים המשיכו בהקמת תשתיות ומבנים רבים. סאגה משפטית זו, שהוצגה באופן מדגמי בלבד, נמשכת גם כיום. מלבד כניסה בלתי חוקית לשטח אש צה"לי קיימת עבירה פלילית נוספת והיא פגיעה באתרים ארכיאולוגיים. עוד בתקופת המנדט ב-1944 הוכרו ח'רבת ג'ינבא וח'רבת מרכז כאתרים ארכיאולוגיים מוכרזים על פי חוק. משמעות הדבר היא שח'רבות אלה אינן יכולות לשמש למגורים ולחקלאות. גם חוק העתיקות הירדני וגם הצו בדבר חוק העתיקות (יהודה ושומרון) כוללים את אותם האיסורים. האתרים הארכיאולוגיים בשטח האש סובלים כיום מפגיעה ומהזנחה קשה, תוך רמיסת החוק בעניין.

אנומליות ההתיישבות בשטח אש 918

מניתוח הממצאים בשטח מתקבלות 15 אנומליות באשר למאפייני ההתיישבות הפלסטינית החדשה, שקשה להסבירן באמצעות מודלים גיאוגרפיים ודמוגרפים רגילים.

מסורתי מול מודרני – ככלל, השימוש במודרניזציה כהסבר לתמורות שעברה ההתיישבות המסורתית הוא בגדר הסביר, אולם בעוד מרבית המבנים החדשים עומדים מיותמים, המערות עדיין משמשות לרוב כמרחבי מחיה. זאת ועוד, רוב המבנים נטולי ריהוט בסיסי ותשתית סניטרית, וכך גם מבני הציבור, כדוגמת בתי הספר נטולי הספרים. האם תהליך המודרניזציה הנדל"ני פסח על עיצוב הפנים של המבנים ואבזורם?

ביקוש והיצע – מצופה היה כי היקף הבנייה יימצא בהלימה לגידול הטבעי באוכלוסייה. הקשר בין משתנים אלו הדוק, שכן בנייה חדשה נועדה לשרת אוכלוסייה חדשה, וזו אמורה לממן את אותה הבנייה. בשטח אש 918 היקף הבנייה שגדל באלפי אחוזים בעשרים השנים האחרונות גבוה עשרות מונים מקצב הריבוי הטבעי, שמוערך בכ-65% בפרק זמן זה (PCBS, 2018).

מעמד סוציו-אקונומי נמוך מול תנופת בנייה – אוכלוסיית שטח אש 918 נחשבת לקשת יום ומתפרנסת בדוחק מעבודת כפיים. על כך מעידים מחקרים ואף תושבי המרחב. אוכלוסייה זו משתייכת למעמד סוציו-אקונומי נמוך אף בקרב הפלסטינים עצמם. הדלות לצד עושר פרויקטים נדל"ניים יוצרת פרדוקס, שניתן להסבירו רק באמצעות התערבות כלכלית משמעותית של גורמים חיצוניים עתירי ממון.

בנייה קבועה לשהות ארעית – אחת הסיבות לכך שבמשך מאות שנים לא התפתחה באזור התיישבות קבע היא כי ספר המדבר היה גם ספר ביטחוני. נוסף על כך, התנאים האקלימיים במדבר אפשרו רעיית צאן רק בתקופות מצומצמות בשנה. לפיכך ההשקעה הכלכלית בנדל"ן במרחב לא רק שלא הייתה בהישג יד, היא אף לא השתלמה.

צריכת מים ביחס למה שהאזור מספק – המחיה באזור נעשתה אף פחות אטרקטיבית לנוכח ממוצע המשקעים הנמוך בעשרים השנים האחרונות ועלייתו של קו המדבר צפונה, אולם היקפי הבנייה והחקלאות דווקא גדלו בתלילות, באמצעות הקמת תשתיות להזרמת מים בעיקר מבחוץ. קשה להאמין ביכולתם של הפלאחים ורועי הצאן בשטח אש 918 לתכנן, לממן ולתפעל מבצע תשתיתי בהיקף כזה. זאת ועוד, רשות המים וחברת מקורות לא יזרימו מים להתיישבות בלתי חוקית בשטח אש. בשנתיים האחרונות נערכו פשיטות של רשות המים ויחידת הפיקוח בשטח אש 918 ופורקו תשתיות מים פיראטיות, שכללו צנרות באורך עשרות קילומטרים להזרמת מים גנובים למרחב.

גידולי שדה במדבר אינם אופייניים לתושבי האזור מבחינה תרבותית וכלכלית, שעיקר פרנסתם מזה דורות התבססה על צאן. בשנים האחרונות, לא זו בלבד שהתרחבו גידולי השדה, הם אף מבוססים בעיקרם על חקלאות שלחין (השקיה) שאינה אופיינית לאזורים מדבריים.

חברה נטולת מבוגרים – ככלל קיימים שני מצבים שבהם מודרות רגליהם של מבוגרים מהתיישבות. הראשון, התיישבות חלוצית כדוגמת היאחזויות הנח"ל. השני, התיישבות זמנית לצורכי עבודה, למשל ערי הנפט בחוג הארקטי. בקהילות שטח אש 918 כמעט לא נראים מבוגרים. מתוך כמאה פלסטינים שנצפו בח'רבות שנסקרו, גילו של זקן האנשים נשק לארבעים. גם אם מדובר בהתיישבות חלוצית וגם אם מדובר בהתיישבות לצורכי עבודה בלבד, שתי האפשרויות סותרות את טענת הפלסטינים בפני בג"ץ כי מדובר בהתיישבות קבע מזה דורות.

פרדוקס האכיפה – "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות, א, י"ב). בשטח אש 918 הבנייה מתפשטת ביחס הפוך למאמץ הרשויות לבולמה. נראה כי המעורבות המשפטית מזוהה כגורם מאיץ ולא כזה שמעכב את הבנייה הבלתי חוקית.

עלויות משפטיות – העתירות לבג"ץ וניהולן לאורך שנים, הפקת תצהירים וניהול הליכי גישור – כל אלה כרוכים בעלויות גבוהות שעלולות להכביד על אדם מן היישוב, קל וחומר על אדם דל אמצעים מן המדבר.

מגמת העיור לא פסחה על החברה הערבית (חמאיסי, 2000). בדרום הר חברון ניתן לראות כיצד יטא התפתחה מכפר קטן למרחב אורבני גדול בשטח אש 918. נראה כאילו קיימת כאן מגמה הפוכה של נטישת העיר לטובת המדבר, אך זוהי רק מראית עין, שכן מרבית הנוכחים בשטח מעידים על עצמם כי הם תושבי יטא ומחזיקים בתים בעיירה זו. מדובר באנומליה "חלשה" יחסית וניתן לספק הסברים ודוגמאות למגמות הפוכות בעולם, אולם אף היא מצטרפת לשאר האנומליות.

תרומות זרות בהיקפים חסרי פרופורציה – קשה להסביר את התעניינותה ונכונותה של הקהילה הבינלאומית להשקיע ממון רב במרחב שטח אש 918, אלא אם מבינים את מניעי הפילנתרופיה הזו כמעורבות פוליטית שתכליתה לסייע לעיצוב המרחב לטובת הפלסטינים ונגד ישראל והכיבוש, הנתפס בעיניהם כביטוי של קולוניאליזם, שאותו הם נושאים כחטא קדמון שלהם ולכן מוּנָעים מתפיסות אנטי-קולוניאליסטיות המאפילות על שיקול דעת ענייני. מדובר באזור נטול אתרים קדושים או היסטוריים חשובים שאין בו משאבי טבע. ואולם בשנים האחרונות הפך שטח האש למוקד משיכה לפילנתרופיה האירופית שמוערכת בעשרות מיליונים, ושנחשבת לנדיבה ביותר ביחס לאוכלוסייה המצומצמת שמתגוררת במרחב.

מבני רפאים – מרבית המבנים שהוקמו בשטח עומדים ריקים, שכן מספרם עולה על מספר הנפשות, קל וחומר על מספר המשפחות שמתגוררות במרחב.

החידוש שבמבני הציבור – עד לפני כעשור לא נמצאו באזור מבני ציבור, לאור העובדה כי המגורים בשטח היו לפרקי זמן קצרים בשנה – דבר שייתר את ההשקעה. נוסף על כך, השקעה לא הייתה בהישג ידם של הרועים והפלאחים, שעיקר ממונם שימשם לצרכים קיומיים בסיסיים (חבקוק, 1985). זאת ועוד, הרשויות הישראליות נמנעו מבנייה בשטח אש, ואילו הרשויות המקומיות הפלסטיניות כדוגמת יטא וסמוע העדיפו להשקיע את כספן בשטחן ולא בספר המדבר.

חריגה מהקו הירוק – גם אם יתקבלו טענות הפלסטינים בעניין זיקתם לשטח אש 918, לא ניתן להסביר כיצד הבנייה במימון אירופי חצתה את הקו הירוק, בעיקר במקרים שבהם הובא העניין בפני בג"ץ, שמנע אכיפה.

בנייה בשטח אש – כאמור, החוק אוסר על כניסה ללא אישור לשטח אש, קל וחומר על שהייה ובנייה בתוכו. בעבר החוק נאכף במלואו, כיום בג"ץ מונע במקרים רבים את אכיפת חוק מדינה זה ברבים משטחי C.

מסקנות

במחקר זה הוצגו שלושה מקרי בוחן של מפעלים התיישבותיים בארץ ישראל שקשורים קשר עמוק לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואולי אף מהווים את ליבתו. שני הראשונים, חומה ומגדל ותוכנית אלון, יצרו פרספקטיבה טובה יותר על תופעת המערכה הדמוגרפית, ואילו ההתיישבות הפלסטינית בשטח אש 918 הובאה כמקרה בוחן עכשווי נוסף, שבו מתעורר חשד סביר לניהול מערכה דמוגרפית פלסטינית בשטחי C. במסגרת חקירת השטח נבחנו ח'רבות רבות לצד תצלומי אוויר ולוויין מהעשורים החולפים, במטרה "לקלף" באופן מבוקר את השינויים הפיזיים שהתחוללו בשטח כדי שניתן יהיה להבין את הדינמיות ההתפתחותית לאורך השנים. להלן יובאו עיקרי המסקנות.

מערכה דמוגרפית אכן קיימת

מקרי הבוחן שנסקרו מוכיחים ומדגימים את תאוריית המערכה הדמוגרפית. למרות מורכבותה מצליחה ההגדרה להוות מכנה משותף לאותם מאבקים אקטיביים לא אלימים לעיצוב גבולות.

כאמור, מערכה דמוגרפית היא מאמץ גיאופוליטי השואף לעיצוב גבולות עתידי באזורי מחלוקת טריטוריאלית בין קבוצות לאומיות שונות באמצעות אסטרטגיית התיישבות, שנועדה להשתלט על שטחים ללא שימוש בכוח הנשק, בחקיקת הריבון או בהסכמים מדיניים. לפיכך היא מנוהלת באופן תחבולני, יצירתי, חשאי ולא מוצהר, תוך נטילת היוזמה בסכסוך, לרבות נקיטת פעולות חד-צדדיות בשטח.

כל הדרכים מובילות למערכה דמוגרפית פלסטינית

האנומליות שמתייחסות לבנייה בשטח אש 918 מצביעות על התפתחות התיישבותית לא לינארית. אומנם ניתן להסביר חלק מהאנומליות כ"אבולוציה" התיישבותית נטולת מעורבות מדינית-פוליטית תחת הסייג של סבירות נמוכה, ברם חלק מהן נשארות ללא כל הסבר מתקבל על הדעת, זולת הסברתן באמצעות תאוריית המערכה הדמוגרפית. מצבם הכלכלי הרעוע של "תושבי" שטח האש, שאינו מאפשר להם לפתח את האזור באופן שבו הוא התפתח, חוסר פרופורציה קיצוני בין מספר המבנים למספר המתיישבים וקצב בנייה מרשים שעולה עשרות מונים על קצב הריבוי הטבעי – כל אלה ועוד אינם מותירים מקום לספק כי מדובר במערכה דמוגרפית שמנהלת הרשות הפלסטינית כנגד מדינת ישראל במרחב הנדון החל מאמצע שנות ה-90.

אורח החיים שסיגלו לעצמם תושבי שטח האש מודרני באופן יחסי וחורג מהנהוג בקרב הרועים שוכני המדבר. חריגה נוספת ואף קיצונית יותר ניתן לראות בהשקעות הכספיות הפרטיות לכאורה שהושקעו במיזמי הבנייה והתשתית, אשר אינן עולות בקנה אחד עם ההון המצומצם שעומד לרשותם של הפלאחים והרועים באזור.

קיימת השקעה רבה בהקמת מבנים "רגישים" (מונח שלקוח מדיני המלחמה, ובקטגוריה זו ניתן למצוא בתי ספר, מרפאות ועוד, אשר דעת הקהל מתקשה לקבל פגיעה בהם). היעדר ציוד בסיסי בבית הספר ובמרפאה מציב סימן שאלה גדול: האם אלו נבנו לתועלת הציבור או שמא יועדו לקיבוע עובדות מונומנטליות בשטח, שימנעו או לפחות יקשו על המבקשים לפנותם? נראה כי מבני ציבור אלו הם בגדר ניצחון לכול (win-win situation), כלומר השארתם על תילם היא בבחינת הישג טריטוריאלי, בעוד שהריסתם "תזכה" את ישראל בקיתונות של ביקורת, תשרת את הנרטיב הפלסטיני ותהווה עבורם הישג תודעתי.

עבודת השטח על ממצאיה השונים, יחד עם המסמכים שנסקרו ובדגש על תצלומי האוויר, התצהירים המשפטיים שהוגשו לבג"ץ על ידי שני הצדדים וכן עבודת המחקר של יעקב חבקוק שנארגה בספרו (1985) – כל אלה מובילים למסקנה אחת ויחידה כי ההתיישבות בשטח אש 918 אינה תהליך התפתחות "טבעי" של התיישבות פלסטינית במרחב, בשוברה כל קו התפתחותי לוגי וליניארי סביר. לפיכך ניתן לראות בהתיישבות זו ביטוי מובהק של מערכה דמוגרפית פלסטינית שמתנהלת במרחב הנדון, ולמצוא בה הוכחות לקיומם של כל שמונת הרכיבים בהגדרת המערכה הדמוגרפית:

מאמץ: רצף פעולות שנועדו לתכלית אחת. מאמץ ההתיישבות בשטח אש 918 כולל מקבץ פעולות מתחומים שונים, כדוגמת מנגנוני מימון, משפט, הסברה וכמובן בנייה. מאמץ זה מצריך זמן, כוח אדם וכסף רב.

גיאופוליטיקה: מדובר במרחב גיאוגרפי שבו מתחוללת התגוששות מדינית בין ישראל והפלסטינים ובמעורבותן של מדינות נוספות.

שאיפה לעיצוב גבולות עתידי באזורי מחלוקת טריטוריאלית: ההתמקדות הפלסטינית בשטח הצחיח ונטול המשאבים נובעת מההבנה כי יישוב הספר הוא כלי כבד משקל בעיצוב גבולות (Turner, 1893). הנחת המוצא שלהם היא שמפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון הוא "מפעל סיפוח קטן עם כחצי מיליון פועלים", שאם יימשך באופן ליניארי יוביל לגידול ניכר של האוכלוסייה היהודית ולתפיסת שטחים נוספים במטרה לייצר רצף טריטוריאלי משמעותי יותר.

בין קבוצות לאומיות שונות: היהודים הישראלים והפלסטינים.

באמצעות אסטרטגיית התיישבות שנועדה להשתלט על שטחים: מפעל ההתיישבות בשטח האש נועד להבטיח את תפיסת השטח הפתוח על ידי הפלסטינים.

לא בכוח הנשק, חקיקת הריבון או הסכמים מדיניים: אין בכוחם של הפלסטינים להשתלט על השטח במלחמה, וגם ערוצי החקיקה הישראלית והערוצים המדיניים חסומים לעת עתה בפניהם.

ניהול תחבולני, יצירתי, חשאי ולא מוצהר: על יסוד זה יורחב בהמשך. ואולם עצם היותה של התיישבות צורך בסיסי שאינו מציב איום מוחשי מדי הוא כשלעצמו תחבולני, ואינו גורר אחריו התנגדות עזה של הצד השני. דוגמה נוספת לתחבולנות ויצירתיות היא ניצולו של בג"ץ לשיתוק האיום המערכתי ולהמשך הבנייה בחסותו. השאלה מדוע היא שאלה חשובה שתישמר למחקרים עתידיים. מחקר זה מתמקד בשאלה האם – האם קיימת מערכה דמוגרפית? האם נעשה במסגרתה שימוש בכלים משפטיים, והאם הכלים המשפטיים היו אפקטיביים?

תוך נטילת היוזמה בסכסוך, לרבות נקיטת פעולות חד-צדדיות בשטח: הפלסטינים יוזמים את הבנייה, כשמנגד ניצב הריבון שמנסה לסכלה. תגובת הריבון אינה מתבטאת בהקמת יישובים ישראליים מנגד, כי הרי מדובר בשטח אש. לפיכך פעולת ההתיישבות הפלסטינית נעשית באופן חד-צדדי.

מאפייני המערכה הדמוגרפית הפלסטינית

כאמור, לחשאיות תפקיד מרכזי בשימורן של מערכות דמוגרפיות. לפיכך אין מדיניות פלסטינית מוצהרת בנוגע לבנייה בשטחי C, אולם ניתן לזהות לא פחות מעשרה עקרונות ודפוסי פעולה עיקריים שמייחדים את המערכה הדמוגרפית הפלסטינית.

תכנון: הרשות הפלסטינית משקיעה מזמנה ומכספה לשם תכנון המערכה הדמוגרפית ומקפידה להעלותה על הכתב, תוך ניסיון לחמוק מפרסומה. מדובר בתכנון דקדקני שאינו פוסח על אף פרט. תוכנית הפיתוח האזורית כוללת בין היתר פיתוח חשמל ומים, פיתוח מערכות חינוך ורפואה ופיתוח כלכלי ליצירת מקורות פרנסה למתיישבים.

מימון: מימון המערכה הפלסטינית עובר דרך מספר נתיבים, על מנת להסוות ולבזר סיכונים. כספי המימון של הרשות הפלסטינית מועברים דרך גוף שמכונה MDLF (Municipal Development and Lending Fund of Palestine). באופן רשמי מדובר בקרן לסיוע והלוואות לעיריות. בפועל זהו גוף חיצוני שמסייע לקדם בנייה בשטחי C, תוך עקיפת הסכמי אוסלו שאסרו זאת על הרשות. מאתר האינטרנט של הקרן ניתן ללמוד על מקורות המימון שלה (בעיקר תרומות זרות) ועל היקף המימון שמסתכם בעשרות מיליוני אירו, וכן על הפרויקטים שמימנה, כדוגמת הקמת בית הספר בח'רבת ג'ינבא (MDLF, 2016).

מלבד MDLF, ארגונים בינלאומיים נוספים מממנים פרויקטים בשטחי C. מקור מימון שלישי הוא כספים שמתקבלים ישירות ממדינות תורמות למימון פרויקטים ספציפיים, בדגש על מדינות מהאיחוד האירופי או האיחוד האירופי עצמו.

מי שאינם שותפים במימון הבנייה אלה המוטבים הרשמיים עצמם, תושבי המרחב. יודגש כי המידע על מקורות המימון מתבסס על מקורות פלסטיניים בלבד, על שלטים שתלו בגאון ועל אתרי אינטרנט רשמיים.

משפט: במבחן התוצאה, כל אימת שההליך המשפטי בבג"ץ נמשך, הבנייה הפלסטינית נמשכת. באמצעות ליווי משפטי שמוערך במיליוני דולרים ושנמשך יותר מעשור משתמשים הפלסטינים בבג"ץ לעקיפתו של החוק בדבר שטחי אש, ובג"ץ מגויס בעל כורחו ושלא בכוונת מכוון לתמוך במערכה הפלסטינית המתפתחת. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט משה לנדוי, אמר כי לדמוקרטיה זכות להתגונן גם אם עליה לעשות שימוש בכלים שלא ניתנו לה על פי הוראה מפורשת בחוק (ירדור נגד יו"ר ועדת הבחירות, 1965 ). במקרה הנדון נראה כי התהפכו היוצרות, וכי הלכה למעשה בג"ץ מונע מהדמוקרטיה להתגונן על אף הוראה מפורשת בחוק. מדובר במקרה ייחודי שבו מנהל המערכה עושה שימוש גלוי ומכוון באורגן מוסדי של הצד היריב לטובת קידום המערכה שיזם. כותב המאמר ביקש בזמנו את התייחסותה של נשיאת בית המשפט העליון לטענות דנן, אך זו העדיפה למלא פיה מים בעניין הנדון.

בנייה גם ללא אכלוס: המערכה הדמוגרפית מתבססת על התיישבות. לפיכך הבנייה במרחב הספר נמשכת גם בהיעדר ביקוש, בדומה לקו הגנה שייתפס ביום פקודה.

תשתיות וגניבת משאבים: מפעל ההתיישבות מוזן בתשתיות מים, חשמל וצירי תנועה. תשתיות יקרות אלו מוקמות בניגוד לחוק, ובעניין המים אף תוך גניבת משאבי מדינה.

בין שתי נקודות חוקיות עוברת מערכה דמוגרפית אחת: שלוש תכליות עיקריות מכווינות את מיקום הבנייה הבלתי חוקית בשטחי C. הראשונה נועדה ליצור רצף התיישבותי פלסטיני בין פוליגונים של התיישבות פלסטינית בשטחי A ו-B. חיבור הפוליגונים שמבותרים על ידי שטח C יוצר רצף אורבני פלסטיני והופך את שטחי C במרחב לשטחי B דה פקטו.

התכלית השנייה – כיתור גושי התיישבות יהודים וניתוקם, על מנת להקשות את חיי המתיישבים היהודים במרחב ולשפר עמדות לקראת אילוצה של ישראל לוותר על יישובים אלה במשא ומתן עתידי. נוסף על כך מונע הכיתור את המשך התרחבותה של ההתיישבות היהודית, למשל הבנייה סביב היישוב נוקדים.

השלישית – בנייה המלחכת את הקו ירוק, שבכוחה להנציח קו זה כגבול עתידי. מגמה זו בולטת בשטח אש 918 ובמרחבים רבים ביהודה ושומרון ובעוטף ירושלים.

הטיעון ההומניטרי – "מלכת המערכה": הטיעון ההומניטרי משמש את הפלסטינים כעלה תאנה גם בפעילות בלתי חוקית, והוא אמור להגביר את לגיטימיות פעולתם תוך שלילת זו של ישראל. הקמת מוסדות "רגישים" כדוגמת בתי ספר, מסגדים ומרפאות, גם אם אלה יעמדו ריקים, מספקת "תעודת ביטוח" אולטימטיבית למניעת הריסתם. במאבק בין ישראל והפלסטינים סוגיות הטוב והרע, הצודק והטועה, הנכון והשגוי אינן רלוונטיות וכוחן במישור הלגיטימיות זניח. מנגד, הנרטיב שניתן לכנותו "דוד מול גוליית" הוא לב העניין וממוצה על ידי הפלסטינים ותומכיהם עד תום גם במערכה הדמוגרפית.

בינאום הסכסוך: מלבד עניין הלגיטימציה, לפלסטינים יתרון מובהק על ישראל בזירה הבינלאומית. למשל הכפר הבדואי ח'אן אל-אחמר, שעד לפני עשור רק מעטים בארץ ובעולם שמעו על אודותיו. מדובר בהתיישבות בלתי חוקית על אדמות מדינה. למסקנה זו הגיעו שופטי בג"ץ, ובצעד חריג אישרו לפנותו (בג"ץ 2242/17, 2018).

במרכז הכפר הוקם על ידי ארגון סיוע איטלקי בית ספר שקירותיו נבנו מצמיגים משומשים שצופו בטיט. תרומה שולית זו הפכה את העיסוק באותו יישוב שכוח אל לסאגה בינלאומית.

מדינות אירופיות רבות פצחו בקמפיין קולני נגד כוונת ישראל לממש את הפינוי ואיימו כי הדבר יגרור אחריו צעדי תגובה נגד ישראל. גם 76 חברי קונגרס אמריקאים פנו לראש הממשלה בתביעה לעצור את הריסת הכפר (דגוני, 2018). בהמשך קיבל הפרלמנט האירופי החלטה שקובעת כי פינוי הכפר ייחשב להפרה של אמנת ג'נבה הרביעית. במקביל פנה אש"ף לבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג בטענה כי הפינוי מהווה פשע מלחמה (לוי, 2018). בתגובה טענה התובעת הראשית בהאג דאז, פאטו בנסודה, כי ייתכן שאכן מדובר בפשע מלחמה. הלחץ הבינלאומי נתן את אותותיו והקבינט המדיני-ביטחוני החליט לדחות את הפינוי שוב ושוב.

גיוס תמיכה בקרב החברה הישראלית ("בקרב האויב הציוני") לפעילות הישראלית בשטחים. אפילו תחת ממשלות שמאל קמה אופוזיציה שמחלישה מבפנים את המערכת הישראלית. הפגיעה יכולה ללבוש צורה פיזית או תעמולתית. הפלגנות הישראלית משמשת היטב גם את המערכה הדמוגרפית של הפלסטינים בשטחי C ומנוצלת על ידם עד תום. כך למשל, כשמחפשים בגוגל את הערך שטח אש 918, האתר הראשון שעולה (נכון למארס 2019) הוא "שטח אש 918 | בצלם B'Tselem", ובו באופן לא מפתיע דף מידע בעברית עם סלוגנים שמנציחים את הנרטיב הפלסטיני (בצלם, 2017). ברשימת העותרים כנגד פינוי פלסטינים ניתן לראות את האגודה למען זכויות האזרח (לא כשמדובר בפינוי של יהודים) ושל עוד מספר פעילים ישראלים בעלי אג'נדה מסוימת מאוד.

מערכה תודעתית ותעמולתית תומכת: שלושת העקרונות האחרונים שהוזכרו (הטיעון ההומניטרי, בינאום הסכסוך וגיוס תמיכה בקרב החברה הישראלית) מקיימים ביניהם יחסים סימביוטיים ויוצרים יחדיו באופן סינרגטי משהו גדול מהם, שניתן להגדירו "מערכה תעמולתית פלסטינית". התעמולה סביב הנרטיב ההומניטרי מסייעת בגיוס דעת הקהל ברבות ממדינות העולם ובחלקים בחברה הישראלית. דרך גיוס זה עולה המוטיבציה של אלו לגלות מעורבות הולכת וגוברת בסכסוך. פעולות האכיפה הישראליות כנגד אותה מעורבות ותוצריה מובילות לתרעומת מדינית ופוליטית, שמתורגמת להעצמת ההד התקשורתי בשבחי הבנייה הפלסטינית ובגנותה של ישראל. כלומר נוצר מעגל ריאקציוני שמבוסס על תעמולה וממשיך כל העת להטעינה, בדומה לדינמו.

ידם של הפלסטינים על העליונה

המאמץ העילאי שמקיימת יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי נחל לא מעט הצלחות מקומיות. לולא עבודתם המסורה של הפקחים, מצב הבנייה הבלתי חוקית בשטח אש 918 היה עגום שבעתיים. ואולם מאמץ טכני זה בטל בשישים ביחס למאמץ המערכתי שמפעילים הפלסטינים. תקציבי המערכה הפלסטינית עולים עשרות מונים על תקציבי האכיפה של צה"ל ומדינת ישראל בכל הקשור לבנייה בשטחי C.

המאמץ המשפטי התומך את המערכה הפלסטינית גובר על המאמץ המשפטי של הפרקליטות הצבאית. המאמץ התודעתי הפלסטיני שמנציח את נרטיב "הבנייה ההומניטרית" גובר על המאמץ התודעתי הישראלי, שמנסה לטעון לבנייה בלתי חוקית. המסקנות הללו, שאינן ערבות לאוזניים ישראליות, מבוססות יותר מכול על עובדות בשטח ועל מבחן התוצאה.

סיכום

בחלקו הראשון של המאמר הומשגה המערכה הדמוגרפית. בהמשך הוצגו שני מקרי בוחן – חומה ומגדל ותוכנית אלון, ובאמצעותם הודגם כיצד ניטשות מערכות דמוגרפיות הלכה למעשה. לאחר מכן נחקרה ההתיישבות הפלסטינית החדשה בשטח אש 918 והתקיימה בחינה דדוקטיבית לאיתור יסודותיה של המערכה הדמוגרפית גם במקרה זה. לאחר שהוכח כי אכן מדובר במערכה דמוגרפית בוצע תהליך אינדוקטיבי, בניסיון להשליך ממקרה שטח אש 918 על המערכה הדמוגרפית הפלסטינית בכללותה, תוך הדגשת רכיביה הייחודיים.

לבסוף הוצגו המסקנות מהמחקר, שניתן לסכמן בארבע נקודות עיקריות:

הראשונה – בסכסוכי גבולות בין מדינות ועמים מתקיימים מאמצים דמוגרפיים שמנוהלים באופן סדור כמערכה.

השנייה – הבנייה הפלסטינית החדשה בשטח אש 918 אינה התפשטות כאוטית נטולת תכנון הנובעת מריבוי טבעי, אלא מערכה דמוגרפית סדורה ומתוכננת שמנהלת הרשות הפלסטינית נגד ישראל.

השלישית – למערכה הדמוגרפית הפלסטינית יש מאפיינים ייחודיים שנועדו להתאימה למציאות הגיאופוליטית הייחודית לזמן ולמרחב, תוך ניסיון לעקוף מכשולים ולמקסם הזדמנויות.

הרביעית – ידם של הפלסטינים במערכה זו על העליונה. ישראל אינה מנהלת מערכה סדורה מנגד, ונראה כי תגובתה מורכבת מאוסף של פעולות טכניות ומקומיות שאינן מנוהלות באופן קוהרנטי והן חסרות סינרגיה.

למדינת ישראל יש אינטרס מובהק למגר מערכה זו, מתוך שאיפה עתידית לספח את שטח אש 918 או מתוך רצון לשמר תא שטח זה כקלף מיקוח במשא ומתן עתידי, ובינתיים לאפשר לצה"ל לנצל את המרחב לאימונים.

ההתמודדות עם המערכה הפלסטינית מהווה אתגר ומחייבת השקעת משאבים וקשב רב. קשה לחזות כיצד יתמודד צה"ל בהצלחה במערכה זו, לאור ניסיון העבר ולנוכח העובדה שמוטלים לפתחו אתגרים רבים וחשובים שתמיד יזכו לקדימות על פני האתגר הנדון.

חוסר האונים המערכתי שממנו סובלת ישראל במערכה הדמוגרפית בשטחי C מחייב שינוי תפיסתי. ייתכן שהפתרון לכך יהיה הקמת מנהלת מיוחדת לטיפול בעניין, בצה"ל או מחוצה לו. ייתכן שהמדינה תידרש לחוקק חוקים לנטרול "הפרצה הבג"צית" שאיתרו הפלסטינים, ובכל מקרה נראה כי טוב יעשה משרד החוץ אם יגלה מעט יותר לוחמנות אל מול ההתערבות האירופית הבוטה והחד-צדדית באזור.

***

המאמר מבוסס על מחקר שערך המחבר במסגרת המכללה לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ' יוסי בן-ארצי.

מקורות

אורן, א' (1987). המתקפה הבטחונית-התיישבותית בשנים 1939-1936. בתןך מ' נאור (עורך), ימי חומה ומגדל 1939-1936(עמ' 34-13). הוצאת יד יצחק בן-צבי.

אלון, י' (1968). מסך של חול (מהדורה שלישית). הוצאת הקיבוץ המאוחד.

אלון, י' (1980). קטעים מתוך "תכנית אלון". מבפנים, מ"ב, 51-50. הקיבוץ המאוחד.

אריאלי, ש' (2013). גבול בינינו וביניכם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני והדרכים ליישובו. ספרי עליית הגג.

בג"ץ 1/65, יעקב ירדור נגד יושב־ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, ע"ב 1/65 (1965). https://tinyurl.com/4f6yp3nv

בג"ץ 2242/17, כפר אדומים כפר שיתופי להתיישבות קהילתית נ' שר הביטחון, בג"ץ 3287/16, בג"ץ 2247/17, בג"ץ 9249/17 (2018). https://tinyurl.com/yyysuxed

בג"ץ, 413/13 ו-1039/13, מוחמד מוסא שחאדה אבו עראם ו-107 אח'; האגודה לזכויות האזרח בישראל; מחמוד יונס ו-142 אח' נ' שר הביטחון ומפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, כתב תשובה מטעם המשיבים (2018). https://tinyurl.com/3yj26f93

ביגר, ג' וגרוסמן, ד' (אפריל 1992). צפיפות האוכלוסין בכפר המסורתי בארץ-ישראל. קתדרה, 63, 121-108. https://tinyurl.com/4cnc7csz

ביסטרוב, י' וסופר, א' (2010). ישראל דמוגרפיה 2030-2010 בדרך למדינה דתית. קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה (נספח 1, עמ' 77-65). https://tinyurl.com/4t7fyuhc

בן-ארצי, י' (1988). המושבה העברית בנוף ארץ-ישראל 1914-1882. יד יצחק בן-צבי.

בצלם (2017, 30 באוקטובר). שטח אש 918. https://tinyurl.com/r9ydm3s6

בר-גל, י' וסופר, א' (1976). אופקים בגיאוגרפיה – תמורות בכפרי המיעוטים בישראל. אוניברסיטת חיפה.

גלבר, י' (2018). הזמן הפלסטיני, שלוש השנים שבהן ישראל הפכה כנופיות לעם: ישראל, ירדן והפלסטינים 1970-1967. דביר.

גלילי, ל' וברונפמן, ר' (2013). המיליון ששינה את המזרח התיכון – העלייה הסובייטית לישראל. מטר.

גלעד, ז' (1980). דברי אלון בישיבה המשותפת של מרכז הקיבוץ המאוחד ומרכז איחוד הקבוצות והקיבוצים, 6.1.80. מבפנים, מ"ב, עמ' 28-23. הקיבוץ המאוחד.

גרוסמן, ד' (1994). הכפר הערבי ובנותיו. יד יצחק בן-צבי.

דגוני, ר' (2018, 24 במאי). 76 מחוקקים דמוקרטים לנתניהו: עצור הרס בתי פלסטינים בגדה. גלובס. https://tinyurl.com/2hpkdec6

 המנהל האזרחי, תחום תשתיות (2017, 27 בספטמבר). מפת בנייה בלתי חוקית מרחב חטיבה מרחבית יהודה (מתוך מצגת פנימית בידי המחבר).

השירות המטאורולוגי הישראלי IMS (ל"ת). אקלים, משקעים, רב שנתי 2020-1991.https://tinyurl.com/57ur33nz

זילברשץ, י' וגורן־אמיתי, נ' (2010). שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל: נייר עמדה (ר' גביזון, עורכת). מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית. https://tinyurl.com/43fc58rj

חבקוק, י' (1985). חיים במערות הר חברון. משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

ח'מאיסי, ר' (2000). השונות בעוצמת ההתחדשות בין גלעיני היישובים הערביים בישראל. אופקים בגיאוגרפיה, 52, 36-19.

ח'מאיסי, ר' (2011). ספר החברה הערבית בישראל (4): אוכלוסייה, חברה, כלכלה. מכון ון-ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד. https://tinyurl.com/4uznd7u8

יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי (2018, 12 ביוני). הצגת הבנייה הבלתי חוקית בשטח אש 918 (מסמך פנימי, בידי המחבר).

כהן, י' (1973). תכנית אלון (מהדורה שנייה). הקיבוץ המאוחד.

לוי, א' (2018, 11 בספטמבר). הפלסטינים פנו להאג נגד ישראל לקראת פינוי יישוב בדואי. Ynet. https://tinyurl.com/5aauc7dy

מרום, ר' (2008). מימי קדם קדמתה – פרקים בתולדות אבן יהודה וסביבתה לאור המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי.https://tinyurl.com/5n7uj9mx

נוה, ש' (2001). אמנות המערכה, התהוותה של מצויינות צבאית. הוצאת מערכות ומשרד הביטחון.

פרידמן, ל' (2010, 7 באוקטובר). סין מציינת 30 שנה ל"מדיניות הילד האחד". הארץ.  https://tinyurl.com/4dzvzbkm

צימרמן, ב', זייד, ר' ווייז, מ' (2006). פער המיליון: האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית וברצועת עזה. עיונים בביטחון המזה"ת מס' 65, מרכז בגין-סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן. https://tinyurl.com/5cxxzu7w

צו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), תש"ע-2009, עמ' 95. https://tinyurl.com/pshp4bf4

רזי, ע' ויחזקאלי, פ' (2006). העולם איננו ליניארי: תורת המערכות המורכבות – גורם חדש בניהול. משרד הביטחון.

שטיינברג, מ' (1995). לראות את הנולד: הגורם הדמוגרפי בראיית אש"ף. בתוך ע' איילון וג' גילבר (עורכים), דמוגרפיה ופוליטיקה במדינות ערב (עמ' 189-153). הוצאת הקיבוץ המאוחד.

OCHA (2013, מאי). החיים ב"שטח אש": קהילות מסאפר יטא. https://tinyurl.com/y6zwtd2e

Barrett, D. (1995). Reproducing persons as a global concern: The making of an institution. Unpublished Ph.D. Dissertation, Department of Sociology, Stanford University.

 FM 100-5 Operations (1993).. Headquarters Department of the Army. https://tinyurl.com/bdettvtj

Franz, W. (1983). Maneuver: The dynamic element of combat‏. Military Review, LXIII‏(5), 2-12.

MDLF (2016, February 2). MDLF conducted an important visit to Masafer Yatta and a number of municipalities in Hebron governorate. https://tinyurl.com/y2r9ee9k

PCBS (2018). Census 2017.

Saint, C.E. (1990). A CINC's view of operational art. Military Review, LXX(9), 65-78. https://tinyurl.com/4jmwny43

Turner, F.J. (1893). The Significance of the Frontier in American History. State Historical Society of Wisconsin. https://tinyurl.com/3b9hadd5

ראיונות

בן-שבת, מרקו (2019, 18 אפריל). ראיון טלפוני בנושא הקמת תשתיות בלתי חוקיות בצפון הבקעה (א' מדנס, מראיין).

בן-שבת, מרקו (2019, 31 בינואר). ראיון עם מנהל יחידת הפיקוח במנהל האזרחי (א' מדנס, מראיין).

גולדשטיין, רזי ובן-שבת, מרקו (2018, 12 ביוני). סקירה על הבנייה הבלתי חוקית בשטח אש 918 (א' מדנס, מראיין).

גורדון, רודיקה רדיאן (2019, 28 בפברואר). שיחה עם סמנ"כלית אגף אירופה במשרד החוץ (א' מדנס, מראיין).

חושיה, עומר גיבריל אחמד (2019, 2 בפברואר). שיחת שטח עם פלסטיני בחרבת מרכז (א' מדנס, מראיין, ג' אל-רביע, מתרגם).

עראס, גאסן אסמעיל מוחמד (2019, 26 בינואר). שיחת שטח עם פלסטיני מחרבת חלווה (א' מדנס, מראיין, ג' אל-רביע, מתרגם).

פרנקל, סימונה (2019, 3 במארס). שיחה עם שגרירת ישראל בבלגיה (א' מדנס, מראיין).

צבחה, חמד איוב חמד אבו (2019, 1 בפברואר). שיחת שטח עם פלסטיני מחרבת אל פקית (א' מדנס, מראיין, ג' אל-רביע, מתרגם).

צבחה, מרואן יוסף חמאד אבו (2019, 1 בפברואר). שיחת שטח עם פלסטיני נוסף מחרבת אל פקית (א' מדנס, מראיין, ג' א' רביע, מתרגם).

רשימת תצלומי אוויר ותצלומי לוויין

תצ"א gid://SHF_181199_S09025_01_130314_097

תצ"א gid://SHF_181199_S09025_02_130510_155

תצ"א gid://SHF_181199_S09025_02_130512_156

תצ"א gid://SHF_181199_S09025_02_130520_160

תצ"א gid://SHF_021005_M02126_01_100028_014

תצ"א gid://SHF_021005_M02126_01_100030_015

תצ"א gid://SHF_021005_M02126_01_100042_021

תצ"ל gid://OGN62_260410_78913_007_145733_0267

תצ"ל gid://OGN61_110518_78913_005_130609_0023

תצ"ל gid://OGN102_300119_78913_000_085720_1577

תצ"ל gid://OGN102_300119_78913_000_085725_1578

תצ"ל gid://OGN102_300119_78913_000_085735_1580

תצ"ל gid://OGN102_300119_78913_000_090634_1702

תצ"ל gid://OGN102_300119_78913_000_090621_1699

תצ"ל gid://OGN102_300119_78913_000_090626_1700

_____________________________________

[1] החשאיות מתייחסת לכוונה המערכתית, שכן תרגומה הפיזי לפעולות בשטח גלוי לעין. כלומר יציאה בתוכנית גלויה ומוצהרת, שלפיה הצד שמנהל את המערכה יקים מפעל התיישבות ענף בניגוד להסכמת הריבון בשטח ו/או בניגוד להסכמים בינלאומיים, עלולה להיות חרב פיפיות ולהוביל לכישלון המערכה ואף לעודד את הצד שכנגד לפתוח במערכה מקבילה.

[2] ההתיישבות היהודית בתקופת המנדט, שבשל צורת פריסתה לאורך הגליל, העמקים ומישור החוף כונתה "ה‑N ההתיישבותי".

[3] מלבד יישובי הבקעה הוקמו עוד עשרות יישובים בפרוזדורי ירושלים, בגוש עציון ובהר חברון כחלק מתוכנית אלון.