עדכן אסטרטגי

המאפיינים הבולטים ביותר של תגובתו של העולם הערבי למבצע "עופרת יצוקה" הם הפיצול והחולשה. מדינות ערב לא השכילו להתלכד ולהסכים על פעולה משותפת שתשפיע על ההתפתחויות ברצועת עזה, ורק בסיום המבצע החליטו, בוועידת הפסגה הכלכלית בכווית, להקצות חבילת סיוע בת שני מיליארד דולר לשיקום הרצועה. גם אז לא קבעו למי בצד הפלסטיני יועבר הסיוע; הגורמים הרדיקליים דרשו להעבירו לחמאס, ומצרים וסעודיה התנגדו לכך. כינוס פסגת החירום של מנהיגי ערב בדוחא שבקטר, שנועד לגבש מדיניות משותפת כלפי המשבר, הבליט את הפיצול: קרוב למחצית ממדינות ערב לא השתתפו בכינוס, ובראשן מדינות מרכזיות כמצרים, סעודיה וירדן; וחשוב לא פחות, אבו מאזן התחמק מלייצג את הפלסטינים בכינוס, ואלה יוצגו על ידי מנהיגי חמאס והג'האד האסלאמי. גם ניסיונה של סעודיה להפגיש בריאד את מדינות המפרץ כדי לגבש עמדה משותפת עמן בנושא הסיוע לעזה נכשל.

ביטויי חולשתו של העולם הערבי אינם חדשים ואינם מפתיעים. מזה דור מתקשה העולם הערבי לגבש עמדה ופעולה משותפות בסוגיות מרכזיות העומדות על סדר יומו עקב חילוקי דעות ואינטרסים נוגדים בין המדינות. בפרשת עזה, הקו החוצה את העולם הערבי עובר דרך היחס לחמאס. רוב מדינות ערב, וּודאי רוב המדינות הערביות המתונות, מסתייגות מהתנהלותו של חמאס ומשליטתו בעזה, ורואות בו גורם רדיקלי מסוכן עבורן הקשור באיראן, חובר לציר השיעי-רדיקלי המאיים עליהן, מתסיס את הזירה הפלסטינית ומונע התקדמות להסדר ישראלי-פלסטיני. רובן היו מעוניינות - בלי שיודו בכך בפומבי - שישראל תנחית מכה קשה על חמאס ותחלישו, כמו שהיו מעוניינות בהנחתת מכה קשה על חזבאללה ב-2006. מנגד, הן מזדהות עם מצוקת הפלסטינים ברצועה, מושפעות מהלכי הרוח ומההפגנות ברחוב הערבי, ורואות חובה לעצמן לסייע לפלסטינים בסבלם.

בראש המחנה המתון בשאלת היחס לחמאס ניצבת מצרים, שהפעם ביקשה להבליט את מנהיגותה מול הקבוצה הרדיקלית במחנה הערבי, שהידרדרה במשך תקופה ארוכה יחסית. המשטר המצרי, יותר מכל ממשלה ערבית אחרת, רואה בחמאס יריב ואיום, גם בשל זיקתו ל"אחים המוסלמים", היוצרים את האיום החמור ביותר למשטר. בעיניו, חמאס הוא שלוחה של איראן, המבקשת להקים מאחז שני לחוף הים התיכון, לאחר המאחז שהקימה בלבנון. המצרים רואים בחומרה הקמת ישות חמאסית, הקשורה לאיראן ולחזבאללה, על גבול מצרים, היוצרת גם חיכוכים בינם ובין ישראל. הם מתנגדים לכניסה לא מבוקרת של פלסטינים ופעילי חמאס מרצועת עזה לסיני, שם כבר נוצר חלל ביטחוני בעייתי, היכול להיות מנוצל לפיגועי טרור. מסיבות אלה יצאו מנהיגי מצרים באורח בוטה וחסר תקדים נגד התנהלות חמאס, ובצד הביקורת על ישראל הם הטילו את האחריות להידרדרות גם עליו. מצרים גם דחתה את דרישת חמאס לפתוח את מעבר רפיח, אלא אם כן תהיה השליטה בו בידי הרשות הפלסטינית ומשקיפים אירופים, ברוח הסכם המעברים מ-2005. בכך ביקשה מצרים לערער את מעמדו של חמאס כממשלה לגיטימית ואת מעמדה של הרצועה כישות פוליטית נפרדת מהרשות הפלסטינית. לשם כך הייתה מצרים מוכנה לנקוט בגלוי צעדים שיש בהם משום שיתוף פעולה עם ישראל נגד חמאס.

מהצד האחר מצויות איראן, סוריה וחזבאללה, הנוקטות עמדה של תמיכה מוחלטת בחמאס. קבוצה זו מובלת על ידי איראן, שמעורבותה ברצועת עזה גברה מתחילת האנתפאדה, במגמה להשפיע על הזירה הפלסטינית, לקשור אליה את הארגונים הפלסטיניים, בעיקר האסלאמיים, ולהזין את המאבק המזוין נגד ישראל. לשם כך איראן מעניקה לארגונים הפלסטיניים סיוע רחב בכסף, בנשק ובציוד צבאי ובאימונים, תוך כדי ניצול הזדקקותם לסיוע חיצוני. הקשר בין איראן לחמאס בתחום הצבאי והכספי התהדק במיוחד לאחר תפיסת השלטון ברצועת עזה על ידי הארגון, משום שחמאס, המבודד למחצה, חיפש דרכים להתחמש ולגייס משאבים כספיים, ואיראן הייתה זמינה לכך.

במבצע "עופרת יצוקה" ביקש הציר איראן-סוריה-חזבאללה להרחיב את השפעתו בזירה הפלסטינית בכלל וברצועה בפרט, על ידי חיזוק כוח העמידה של חמאס בעימות עם ישראל, חיזוק מעמדו מול הרשות הפלסטינית וערעור מעמדה של מצרים כגורם הערבי המוביל וכצד העיקרי המתווך בין חמאס לישראל ולגורמים מערביים. מאחר שרוב הממשלות הערביות מסתייגות מחמאס ומהתנהלותו, הדרך העיקרית שהציר הרדיקלי ביקש להשפיע בה על האירועים תוך כדי הלחימה הייתה להסית את ההמונים ברחוב הערבי – שגילו אהדה לפלסטינים, והושפעו מהמראות הקשים ששודרו בערוצי הטלוויזיה מהרצועה – נגד הממשלות המתונות, כדי לאלצן לפגוע ביחסיהן עם ישראל ולסייע לחמאס.

לצד מדינות אלה בלטה גם טורקיה בביקורתה הקשה כלפי ישראל. בצל הפגנות רחוב נגד ישראל הוביל ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן את הקו האנטי-ישראלי: הוא האשים את ישראל ברצח ילדים, העלה את הרעיון לשקול את סילוקה מהאו"ם, והציע לממשל אובמה לבחון מחדש את ההגדרה של ארגוני טרור, ואפשר להבין כי התכוון לחמאס ולחזבאללה. ארדואן גם שלח את יועצו כמשקיף לוועידת הפסגה של המחנה הרדיקלי בדוחא. הסיבה להתנהלותה של טורקיה אינה ברורה דיה: האם היא נובעת מעניינה של ממשלת טורקיה הנוכחית להעלות את פרופיל מדיניותה במזרח התיכון ובעולם הערבי? האם היא קשורה בראייתה את המרחב האסלאמי כמגרשה הביתי? האם היא נובעת מתפיסתה את חמאס כארגון לגיטימי? או האם השפיעו הבחירות המוניציפליות הקרובות בטורקיה וציפייתה של המפלגה האיסלאמית כי הרחוב הטורקי תומך בקו האנטי-ישראלי בגישתו של ארדואן? על כל פנים, הפרשה כבר מעיבה על יחסי ישראל וטורקיה, ונותר לראות עד כמה יהיה אפשר לתקן את הנזק.

בסופו של דבר, למדינות הציר הרדיקלי הייתה השפעה מעטה על מהלך העימות ברצועה משום שהאופציות שעמדו לרשותן היו מצומצמות ומשום שהשיקול העליון בעיניהן היה להימנע מנקיטת צעדים הרי סיכון עבורן. ההפגנות במדינות ערב המתונות, שאורגנו בעיקר על ידי גורמים אסלאמיים או פלסטיניים, לא היו ממושכות והמוניות ולא יצאו מגדר שליטה. הן הביעו בעיקר תמיכה במצוקת הפלסטינים, לא בחמאס. וכך, בשל חולשת העולם הערבי ומאחר שחמאס אינו אהוד ברוב מדינות ערב, מצאו חמאס והאוכלוסייה הפלסטינית את עצמם נתונים ללחץ כבד מצד ישראל במשך שלושה שבועות, בלי שהעולם הערבי מצא דרך לסייע להם במידה ממשית.

בולט במיוחד כישלונה של איראן. האיראנים השקיעו מאמצים גדולים, במישרין ובאמצעות חזבאללה, לבנות את חמאס כארגון צבאי שיוכל לעמוד נגד התקפה מצד ישראל ולגרום אבדות ניכרות לצה"ל במהלכה, ואולם במבחן המעשה נכשל חמאס, מהבחינה הצבאית לפחות, בלי שאיראן הצליחה לסייע לו, מלבד רישום 70 אלף סטודנטים שהתנדבו להילחם בעזה ורישומם נותר בנייר. איראן גם נרתעה מלהשתמש באמצעי העיקרי שעמד לרשותה להלכה כדי לסייע לחמאס: לעודד את חזבאללה לפתוח חזית נוספת נגד ישראל מלבנון. אלא שהסיפור לא הסתיים בכך. אין ספק שאיראן תשקיע מאמצים רבים כדי להיות הגורם העיקרי שיסייע לחמאס לשקם את הרצועה, הן בתחום הצבאי והן בתחום האזרחי, ויש לצפות כי לשם כך תנסה איראן להעביר לרצועה הן נשק וציוד לחימה והן כספים בהיקפים גדולים. שאלה פתוחה היא עד כמה יעלה הדבר בידיה, בשל מאמציהן הצפויים של ישראל, של מצרים ושל מדינות מערביות לחסום את נתיבי הברחות הנשק והעברות הכספים לרצועה.

מצרים יצאה כשחקן הערבי המרוויח ביותר מהעימות ברצועה. היא הייתה ציר המאמצים לסיום הלחימה ברצועה ולגיבוש ההסדרים לאחריה, ובכירי המנהיגים האירופים עלו אליה לשם קידום מאמצים אלה. היא שמרה על מעמדה כמתווך העיקרי בין ישראל לחמאס, שנותר תלוי במצרים, למרות המתח בינו ובינם. עם זאת, העובדה שקטר - בדרך כלל מדינה מתונה המקיימת קשרים עם ישראל, אם כי גם בעלת זיקה למחנה הרדיקלי - כינסה בדוחא ועידת פסגה, חלקית, שהרדיקלים נתנו בה את הטון, מלמדת על מגבלות כוחה של מצרים בעולם הערבי, אפילו במחנה המתון. יתרה מכך, כדי להמשיך להיות גורם מרכזי בטיפול במצב ברצועה, יהיה על מצרים לעמוד במשימות לא קלות בעתיד: לצמצם מאוד את ההברחות לרצועה; למנוע מעורבות גדולה מצד איראן בשיקום הרצועה; לסייע להמשך הרגיעה בשטח; ולנסות להביא לפיוס בין חמאס לפת"ח.

ולבסוף, המשמעות האזורית בנוגע לישראל. אין ספק שהשנאה לישראל גברה בעולם הערבי בעקבות המבצע ברצועה. שתי מדינות ערביות בעלות קשרים עם ישראל – קטר ומאוריטניה – הקפיאו אותם. בפסגת דוחא בלט הקו האנטי-ישראלי, ובכללו הקריאה לביטול יזמת השלום הערבית מ-2002, אם כי זו לא בוטלה למעשה משום שהיא לא אושרה כהחלטה ומשום שפסגת דוחא לא נחשבה ועידת פסגה מן המניין. יתר על כן, אמנם לישראל ולמחנה הסוני המתון יש אינטרסים משותפים, ובכללם בלימת הציר השיעי-רדיקלי, החלשת חמאס וחזבאללה וחיזוק הרשות הפלסטינית, ואולם אינטרסים אלה לא הביאו עד כה לשיתוף פעולה ממשי בין ישראל לגוש זה, בין השאר עקב ההסתייגות בעולם הערבי משיתוף פעולה עם ישראל, וּודאי בסוגיות בין-ערביות רגישות. אין להניח כי שיתוף פעולה כזה יתפתח בעתיד הקרוב – מלבד התיאום הצפוי בין ישראל למצרים בסוגיית מניעת ההברחות לרצועה – מה גם שלא יסייע לכך הדימוי השלילי של ישראל בעולם הערבי בעקבות הפעולה בעזה.