עדכן אסטרטגי
במה מחקרית | אוקטובר 2017
יציאתה של ישראל מדרום לבנון במאי 2000 וההתנתקות מרצועת עזה באוגוסט־ספטמבר 2005 סימלו שינוי פרדיגמה במדיניות הטריטוריאלית של ישראל. שתיהן זכו לביקורת חריפה במסגרת השיח הפוליטי בישראל בשל חוסר תכנון אסטרטגי שהזיק בסופו של דבר לאינטרס הלאומי, משום שהן היו כרוכות במסירת שטחים "באופן חד־צדדי", מבלי לנהל משא ומתן עם הצד שכנגד. בניגוד לכך מבקש מאמר זה לתאר את הגורמים שעומדים מאחורי ההיגיון שהוליד את שתי הנסיגות: בסופו של דבר, אף אחת מהן לא הייתה חד־צדדית לחלוטין ולא היוותה תגובה פשוטה למספר חריג של נפגעים. הנסיגות נבעו מערעור דפוסים מקובלים של שליטה טריטוריאלית עקב ירידה בתועלת האסטרטגית הכרוכה בה, יחד עם כיול מחדש נדרש של מדיניות, אשר היה חיוני להשגת יעדים לאומיים.
הדעות המובעות בפרסומי המכון למחקרי ביטחון לאומי הן של המחברים בלבד.
סוג הפרסום במה מחקרית