עדכן אסטרטגי

בחינתה של הדיפלומטיה הציבורית של מדינת ישראל עבור מבצע "עופרת יצוקה" מגלה פער אירוני בין מדיניות תקשורת שתוכננה ויושמה בקפידה בזמן המלחמה מצד אחד ובין התוצאה של מדיניות זו מצד אחר, אשר התגלתה כמזיקה מאוד לדמותה ולמעמדה הבין-לאומיים של מדינת ישראל. אף שטרם התבטא הדבר במשברים דיפלומטיים כלשהם, השאלות על אודות אי-התחשבותה של ישראל בזכויות אדם, שימוש היתר בכוח, פשעי מלחמה אפשריים והתקפות על מבנים של מוסדות בין-לאומיים נמצאות על סדר היום הבין-לאומי.

אף שפעלה מכונת הדיפלומטיה הציבורית ללא דופי לפני המלחמה ובמהלכה, זכה המצב המזעזע ברצועת עזה לאחר המלחמה על פי רוב להתעלמותם של האחראים לדיפלומטיה הציבורית של ישראל. בימי המלחמה היו יחסיה של ישראל עם אמצעי התקשורת נתונים לפיקוח הדוק, ואולם בבוקר שלאחר סיומה, כאשר התכנסו כתבים מן העולם כולו בחורבותיה של רצועת עזה, לא היה בידי ישראל מסר משכנע שהיה בכוחו לתת הסבר לממדי ההרס, ואף לא הסבר הגיוני למה שהיה בעיני העולם שימוש מוגזם בכוח תוך כדי התעלמות מאמנות בין-לאומיות.

קחו את המקרה של ד"ר עז-א-דין עבו אל-עייש, רופא ידוע מרצועת עזה ובעל קשרים הדוקים בישראל, אשר שלוש מבנותיו נהרגו מפגז טנק שכוון ישירות לביתו. שבועות חלפו מאז האירוע, וטרם הוצע הסבר ברור למה שהתרחש; המאמצים המשותפים של משרד החוץ, צה"ל ומשרד ראש הממשלה, שהיו כה ברורים במהלך המערכה, לא הניבו תשובה לשאלותיהם החוזרות ונשנות של עיתונאים בנושא זה.

המסרים שהועברו לתקשורת בימי המלחמה היו חדים, מתועדים היטב ומוכנים מראש, ולעומת זאת, לא זכו ההאשמות המאוחרות יותר - כי ישראל אשמה בפשעי מלחמה, למענה אמין וממוקד. תחת זאת, הגיבה הממשלה בהצעה להעניק הגנה משפטית לחיילים שיואשמו בפשעים מעין אלה, כאשר בו בזמן הורה הצנזור הצבאי על טשטוש פניהם של חיילים בצילום. שני צעדים אלה באים להצביע על הודאה דה-פקטו באשמה יותר מאשר על הפרכה או על העלאת טיעוני הגנה חזקים נגד אישומים אלה. היה צריך לדעת מראש כי האשמות אלה יועלו ברגע שיפסיקו התותחים לרעום. היה מקום להכין חומרים בעוד מועד באמצעות תיעוד של תדריכי מפקדים לכוחות טרם הכניסה ללחימה על אודות השימוש בכוח והאפשרות שקרבנות אזרחיים ישלמו את המחיר; היה צריך להכין מסמכים משפטיים ותדריכים לאמצעי התקשורת על אודות אמצעי הזהירות הננקטים בהקשר זה. היה מקום ליישם כאן את אותה הלהיטות שבאה לידי ביטוי במתן ההסבר מדוע נאלצה ישראל לתקוף מסגדים במהלך המבצע הצבאי. עם זאת, לא הועלה כל טיעון משכנע נגד האישומים בדבר שימוש מופרז בכוח או ביצועם של פשעי מלחמה. מדובר כאן בשינוי מהותי מן האופן הבוטח, המקצועי, הממוקד והיעיל שטיפלה בו ישראל בנושאים בעייתיים בימי הלחימה עצמם, והדבר מעלה את השאלה אם האחראים לדיפלומטיה הציבורית במבצע "עופרת יצוקה" היו כה ממוקדים במבצע עצמו עד כי העניקו אך מחשבה מעטה למה שעמד להתרחש בבוקר שאחרי, כאשר ייפסקו מעשי האיבה, או שמא הם לא נתנו כלל את דעתם להתפתחויות אפשריות אלה.

אין ספק כי האחראים לדיפלומטיה הציבורית של מדינת ישראל הכינו את עצמם לקראת המבצע הזה בקפידה.1 במרכזו של מאמץ זה עמדה הקמתו של גוף במשרד ראש הממשלה שהוטלה עליו משימת תיאום הדיפלומטיה הציבורית על כל היבטיה. יישום הלקחים שנלמדו באנתפאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה הביא לכך שההסברה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" התאפיינה בשיתוף פעולה הדוק בין צה"ל למשרד החוץ ולמשרד ראש הממשלה, וכן התקיים שיתוף במודיעין בזמן אמת כדי לתת תמיכה לטענות שפרסמו דוברים ישראלים, כל זאת מתוך ניסיון לצמצם ולפתור בעיות שנגרמו משיקולי ביטחון מידע.

מלבד זה, מדיניותו של דובר צה"ל במלחמת לבנון השנייה התאפיינה בפתיחות, והדבר הוערך מאוחר יותר ככישלון (לרבות על ידי ועדת וינוגרד), ולעומת זאת, אחת המסקנות המבצעיות בהכנות לקראת מבצע "עופרת יצוקה" הייתה כי אמצעי התקשורת לא יהיו באזורי הקרבות. הדבר נעשה הן מתוך אינטרסים של שמירה על ביטחון המידע והן כאמצעי "בקרת מסרים" על אודות המניעים של המבצע הצבאי ומטרותיו. מלבד זה, הייתה הבנה כי ככל שייחשף העולם יותר לתמונות ההרס ברצועת עזה, כן יגבר הלחץ הבין-לאומי על ישראל לסיים את מעשי האיבה.

מדינת ישראל סגרה את הגבול לרצועת עזה בפני התקשורת הזרה חודשיים לפני פרוץ הלחימה. התצלומים היחידים שהגיעו מתוך רצועת עזה היו תמונות עקובות מדם ששידרה רשת אל ג'זירה, ואשר הייתה בנוגע אליהם הבנה כי אושרו לשידור על ידי חמאס, מלבד כמות מועטה של תמונות ודיווחים אחרים. עם זאת, אמצעי התקשורת המרכזיים הורחקו בתחילה לחלוטין משדה הקרב, וצירופם לכוחות הלוחמים אושר בשלב מאוחר יותר בהסדרי פיקוח ושיתוף הדוקים. היקף המבצע נתגלה רק בבוקר שלאחר המערכה, כאשר הורשה העולם להיכנס לרצועת עזה ולראות את היקף ההרס במו עיניו. ההשפעה המצטברת של התמונות פגעה ללא ספק בדימוי הבין-לאומי של ישראל והעלו שאלות המחייבות את ישראל להמציא להן את תשובותיה. מכך משתמע כי מתכנני הדיפלומטיה הציבורית של ישראל ראו את משימתם העיקרית במתן זמן לצה"ל להשלים את משימותיו הצבאיות לפני שהלחץ הבין-לאומי מתחיל לתת את אותותיו. בכך הם אכן הצליחו, על אפה ועל חמתה של התקשורת הזרה, אשר פנתה לבית המשפט העליון וזכתה בעתירה שהתירה לה להיכנס לרצועת עזה, צעד שנמנע ממנה לבסוף על ידי הצבא "ממניעים ביטחוניים זמניים".

השאלה הנשאלת כעת, בדיעבד, היא אם הייתה זו ההחלטה הנכונה בעקבות הנשורת השלילית שנותרה עם תום המבצע. ייתכן שאילו זכתה התקשורת הבין-לאומית לגישה לשדה הקרב במהלך המלחמה לא הייתה המערכת הבין-לאומית מזדעזעת כל כך כאשר הורם המסך לבסוף, עם סיום המלחמה.

אילו נטמעו נציגי התקשורת הבין-לאומית בכוחות הישראליים מן ההתחלה, תוך כדי יכולת לעקוב אחר הדילמות שהין לחיילים במלחמתם מול אויב חמקמק אשר השתמש באזרחים כבמגנים ובבתי ספר, בתי חולים ומסגדים למטרות צבאיות, ייתכן שהרושם הכולל הרווח כיום בעולם היה שונה בתכלית. ייתכן שאילו התאפשר לתקשורת הזרה להיכנס לאזור הלחימה היה אפשר למתן את ההשלכות החמורות, בייחוד בעולם הערבי, של התמונות הבלעדיות והעקובות מדם ששידרה רשת אל-ג'זירה. באותו האופן, ייתכן שהנתונים על אודות מספר הקרבנות, הצרכים הרפואיים וסוגיות זכויות האזרח היו מוערכים כולם מזווית הסתכלות שונה מזו הננקטת כעת.

אפשר כמובן להעלות טיעון אמין בעניין השאלה מדוע היה נכון לסגור את שדה הקרב בפני נציגי התקשורת הבין-לאומית. כתבים היו עלולים להיפגע או אף להיהרג, בייחוד אם הם לא היו מוטמעים בכוחות צה"ל – מה שהיה ללא ספק הופך לאסון בעבור מדינת ישראל בתחום יחסי הציבור – והם היו עלולים לפגום בחופש התנועה של הצבא. עם זאת, בראייה כוללת, הסגירה המוחלטת של שדה הקרב שהעניקה לישראל יתרונות בטווח הקצר עלולה להתגלות כבעלת השלכות שליליות בטווח הארוך. דווקא מן הסיבה הזאת היה מקום להקדיש יותר תשומת לב להכנת היום שלאחר סיום הקרבות. במילים אחרות, בזמן המבצע עצמו נעשו מאמצים להסתיר את ממדי ההרס, ואילו כעת כמעט לא ניכרת הכנה מובנית שנועדה להסביר לעולם את התמונות שהוא רואה כדי להשיב על השאלה מדוע צה"ל אינו אשם בפשעי מלחמה ולמה השימוש בכוח כה מסיבי היה הכרחי. תחת זאת, תגובתה של ישראל הייתה הגנתית, כאשר היא, ולא חמאס, נמצאת בתא הנאשמים של דעת הקהל העולמית.

הדיפלומטיה הציבורית של מדינה נשפטת על פי תוצאתה הסופית. על פי רוב, המערכה האמתית של הדיפלומטיה הציבורית מתחילה כאשר מעשי האיבה פוסקים. אין מקום להטיל ספק במקצועיות המאמץ שהופגן בימי הלחימה, ואולם ישראל מצויה בימים אלה בשפל המדרגה בעיניה של הקהילה הבין-לאומית. העולם הכיר בכך - לכל הפחות פורמלית - שישראל אינה יכולה להמשיך לחיות בצל התקפות הטילים הבלתי פוסקות, והוא אף גילה הבנה, עד גבול מסוים, לכך שבית ספר עלול לספוג התקפה באזור המאוכלס בצפיפות שמקורה בטעות, אך הוא לא השתכנע שישראל טיפלה במצב מסובך זה בדרך הטובה ביותר האפשרית או בקנה אחד עם נורמות ההתנהגות הבין-לאומיות.

היה ברור לכול כי ברגע שישקע האבק יידרש מאמץ רב של מעצבי הדיפלומטיה הציבורית כדי לנסות להסביר לעולם את מה שנגלה בפניו. הדבר לא נעשה, ואת המחיר של הכישלון הזה נשלם בעתיד.

______________________________________

[1]הירש גודמן, הדיפלומטיה הציבורית של ישראל במבצע עופרת יצוקה, מבט על, גיליון 90, 20 בינואר 2009.