עדכן אסטרטגי

לאחר שלושה עשורים של שיקום כלכלי, מאז אימצה המפלגה הקומוניסטית של סין את "מדיניות הרפורמה והפתיחות" בשלהי שנת 1978, סין אינה חוסכת כל מאמץ לפתח קשרים עם מדינות המזרח התיכון, ולבסס נוכחות כלכלית בולטת באזור. לאור חשיבותו הגוברת של המזרח התיכון עבור סין ובמיוחד לנוכח צורכי האנרגיה של המדינה, הגישה של סין מאופיינת בזהירות ובפרגמטיות. המאמר הנוכחי מבקש לטעון כי ניתן להגדיר את מדיניות סין במזרח התיכון מאז 'האביב הערבי' כ"מעורבות סלקטיבית" במדינות ובתחומים מסוימים, המוּנעת משלושה ממדים. הממד הראשון הוא הצורך של סין במזרח תיכון יציב, שיבטיח לה את הספקת האנרגיה החיונית לפיתוחה הכלכלי. הממד השני הוא דאגתה של סין מכך ש'האביב הערבי' ישפיע על הלגיטימיות שלה עצמה ואף יחליש אותה. הממד השלישי הוא החשש של סין מהתפשטות טרור וקיצוניות אסלאמית, שעלולה לעורר את המיעוט המוסלמי בסין ובמיוחד את האויגורים באזור שינג'יאנג. מנגד, היריבות הצומחת בין הסונה לשיעה ושאיפותיה העתידיות של הנהגת סין עשויות לקרוא תיגר על מדיניות המעורבות הסלקטיבית של סין במזרח התיכון.