פרסומים

ביום ג' ה- 3 בפברואר שיגרה איראן בהצלחה את הלוויין הראשון על טהרת "תוצרת איראן". הלוויין – שכונה "אומיד" (תקווה), שוגר על משגר לוויינים "סאפיר-2” ממרכז החלל הנמצא במחוז סמנאן – דרומית מזרחית לטהראן. עיתוי שיגור הלוויין נקבע בין השאר על פי אירועי חגיגות מלאת 30 שנה למהפכה האסלאמית באיראן.

הלוויין

הלוויין "אומיד" הוא לוויין מחקר קטן. הוא נושא, על פי דוברים איראנים, ציוד תקשורת, ציוד טלמטריה, וכן מה שכונה "אמצעי חישה מרחוק וציוד ממשק גיאוגראפי (GIS). מכאן ניתן להבין שהלוויין נושא גם מצלמה קטנה. הוא נכנס למסלול בגבהים שבין 252.7 ל- 384.5 ק"מ, בנטייה של 55 מעלות. הוא מקיף את כדור הארץ מדי 90.8 דקות. לדברי האיראנים הוא תוכנן לשהות במסלול כשלושה חודשים. תחנות מעקב מערביות שמדדו את מסלולו העריכו שאכן הוא צפוי לחזור לאטמוספרה בסביבות יוני – יולי 2009. לא ידוע מהו משקלו של הלוויין אולם סביר שאינו עולה על כמה עשרות קילוגרמים.

אין ספק ששיגור הלוויין הוא הצלחה רבתי לאיראן. שיגורו מוכיח שבכוח התעשייה האיראנית להתמודד ולהגיע יכולות טכנולוגיות מרשימות ביותר, בעיקר בטכנולוגיות טילים: משגר הלוויינים סאפיר-2 הוא משגר דו שלבי (ויתכן שיש לו גם שלב שלישי קטן, להכנסת הלוויין למסלולו), המונע בדלק נוזלי. שיגורו המוצלח מראה שהושגו יכולת בהנעת טילים, ניהוגם, והפרדת השלבים. כמו כן הוכיח שיגור הלוויין יכולת בבניה עצמאית של לווינים, שיגורם וניהוגם.

דוברים איראנים הדגישו את העובדה שהלוויין משמש לצרכי מחקר ואינו לוויין צבאי. ולא זאת אלא שכל תכנית הלווינים האיראנית מיועדת לצרכי שלום. בהזדמנות זו הגדירו הדוברים את תכניותיה של איראן בתחום החלל בעתיד הקרוב והרחוק. בתכנית זו הלוויין "אומיד" מהווה בעיקר לוויין ניסוי לסדרת לוויינים נוספים, מסוגים שונים, במשך העשור הבא. היעד היומרני ביותר שהוצג הוא שיגור אסטרונאוט איראני לחלל עד שנת 2021.

באשר לתכניות קצרות הטווח נמסר על שיגורו הקרוב של הלוויין "מסבאח" – לוויין שנבנה עבור איראן על ידי חברה איטלקית, והיה אמור להיות משוגר לחלל עוד בשנת 2005. כמו כן נמסר על פיתוחו של לוויין נוסף – בשם Besharat, שיהיה פרויקט משותף לאיראן ולכל המדינות החברות בארגון המדינות האסלאמיות (OIC).

משמעויות

דוברים במערב הזדרזו להביע דאגה חמורה מן ההתפתחות באיראן. דובר הבית הלבן הביע חשש כי טהראן מאיימת על בטחונה של ישראל בשיגור הלוויין וטען כי השיגור "אינו משכנע אותנו כי איראן פועלת באחריות לקידום היציבות והביטחון באזור". דברים דומים הושמעו גם בלונדון, בפאריס, ואין צורך לומר שגם בישראל. החשש האמיתי הוא שטכנולוגית שיגור הלווינים דומה לטכנולוגיה הדרושה לשיגור טילים בליסטיים. טיל שמסוגל לשאת למסלול לוויין במשקל של כמה עשרות קילוגרמים – יהיה מסוגל לשאת מטען של כמה מאות קילוגרמים לטווחים של אלפי קילומטרים. כך, תוכל איראן לאיים בטילים גם על מדינות מערב אירופה.

על אף שמבחינה טכנולוגית, הערכה זו נכונה, ועל אף שלנוכח יחסה העויין של איראן כלפי ישראל חייבת ישראל להתכונן לאפשרות שאכן יעשה במשגרים אלה שימוש צבאי, גם אם בסבירות נמוכה מאוד – חשוב להציג גם את הטעונים שכנגד.

ראשית – משגרי לוויינים אינם טילים צבאיים. הם מורכבים, מסורבלים, ודורשים זמן הכנה ארוך מאוד לקראת שיגורם. בדרך כלל הם גם לא מיוצרים בסדרות יצור גדולות משום שאין צורך בהקמת "מלאי מבצעי". שנית, מנקודת המבט הארגונית – פרויקט הלוויינות שייך ככל הנראה לגוף אזרחי – לא לצבא. המרואיין העיקרי לאחר השיגור היה ראש פרויקט החלל ריזא טאקיפור ולא שר ההגנה נג'אר. שלישית – להערכתי איראן אכן מעוניינת בתכנית לוויינות מתקדמת. מעבר לתועלת שתושג מן הלוויינים – הן בשימושים אזרחיים כמו ניטור משאבים, התמודדות עם אסונות טבע, תקשורת וכו', והן בשימושים צבאיים כמו איסוף מודיעין חזותי – יש בעצם קיום התכנית מרכיב חשוב ביותר של יוקרה, של הוכחת יכולתה הטכנולוגית העדיפה של איראן על פני מדינות האזור, יכולתה לעמוד כשווה מול שווים מול מדינות המערב המפותחות – אירופה וארצות הברית, ובמשתמע – יכולתה להתמודד על בכורה טכנולוגית עם ישראל.

ולבסוף, ראוי לזכור שלאיראן יש תכנית טילים צבאית מזה זמן, וטילי השהאב-3 שברשותה מגיעים לטווח כיסוי על ישראל מזה עשור שנים לפחות. מבחינה זו – האיום הגלום בטיל הסג'יל (שהוא, כנראה, מיועד להיות טיל למטרות צבאיות, מונע בדלק מוצק ונוסה לראשונה בנובמבר האחרון) חמור בהרבה מן האיום הישיר מתכנית החלל האיראנית.