פרסומים

אנו רגילים לחשוב על קשרי אירופה־ישראל בעיקר במונחים כלכליים ופוליטיים.חשיבה שעניינה חששות ביטחוניים משותפים או קשרים אסטרטגיים בין אירופה לישראל תופסת לרוב מקום משני. זאת, הן בשל התפיסה שהאיחוד האירופי רחוק מלהיות מעצמה צבאית או מדינית — האיחוד האירופי נושא את הסטיגמה של גישה "רכה", ובעקבות זאת נתפס כחסר יכולת להתמודד עם מציאות קשה יותר, והן בשל ההסתמכות הישראלית המסורתית על ארצות הברית בתחום זה. כעשור לאחר השקת אסטרטגיית הביטחון האירופית והאסטרטגיה של האיחוד האירופי למניעת תפוצתו של נשק גרעיני, שנועדו לתת לאיחוד תפקיד משמעותי יותר בנושאי ביטחון בינלאומי, ולנוכח האתגרים של הפצת נשק גרעיני, המשותפים לאירופה ולישראל, יש מקום לשוב ולבחון את ההנחה הרווחת בדבר אי־הרלוונטיות של אירופה לעניינים הנוגעים לנושאי ביטחון. בחינה מקרוב של המדיניות למניעת תפוצתו של נשק גרעיני שיישם האיחוד האירופי במהלך העשור שחלף מעלה אפשרות שאירופה אינה כה תמימה כפי שאולי נהוג לסבור: האיחוד רחוק מלהיות בעל עמדה הפוכה לזו של ישראל, ודומה ששני הצדדים נקטו צעדים שנועדו לגשר על חילוקי דעות קודמים ביניהם וכי עמדותיהם מתקרבות זו לזו. מצד אחד, "הכוח הרך" של האיחוד האירופי נעשה קשוח יותר, ומצד שני, ישראל מגלה נכונות רבה יותר לבחון אופציות דיפלומטיות. כדי לבסס טיעון זה, יתמקד הדיון במאמר זה במאמצי האיחוד האירופי למניעת תפוצתו של נשק גרעיני, במיוחד אלה הרלוונטיים לביטחון ישראל, קרי במעורבות הדיפלומטית האינטנסיבית של האיחוד כלפי איראן ובמדיניות ארוכת הטווח שלו באזור המזרח התיכון.