פרסומים

אם לשפוט על פי תמונת המצב ההתחלתית, נושאים בעלי חשיבות מרובה עומדים במוקד ועידת המעקב של האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני (NPT RevCon) לשנת 2010, שנפתחה ב- 3 במאי. העמדות הבסיסיות של הצדדים השונים נותרו דומות מאוד לאלו של ועידת המעקב הקודמת, שהתקיימה בשנת 2005: ארצות הברית מעוניינת להתמקד תחילה באתגר המתמשך שמציבות המדינות המפרות את אמנת ה- NPT, ובפרט באיראן; המדינות הלא גרעיניות תובעות כי המדינות הגרעיניות יעשו יותר כדי למלא אחר מחויבויותיהן במסגרת האמנה – הן בהקשר לפירוק הנשק הגרעיני שברשותן והן בנושא העברת טכנולוגיה לתוכניות גרעיניות לצרכי שלום למדינות הלא גרעיניות; מצרים מובילה את המדינות הבלתי מזדהות בתביעה ליישום ההחלטה הלא-מחייבת משנת 1995 בדבר יצירת אזור חופשי מנשק להשמדה המונית במזרח תיכון; ואילו איראן ממשיכה לעמוד על כך שהיא צד שווה בין שווים לאמנת ה-NPT, העומד בכל מחויבויותיו בהתאם לאמנה זו, תוך שהיא מטיחה האשמות לכל עבר. אך התפתחויות חשובות מאז שנת 2005 יצרו הקשר שונה לממשק של אינטרסים ואג'נדות סותרים אלה, והתוצאה הסופית של הכינוס צפויה להיות שונה למדי מזו של שנת 2005.

ההתפתחות החשובה ביותר היא השינוי בעמדה האמריקאית, הנובע מאימוצו של סדר יום בעניין פירוק נשק גרעיני על ידי ממשל אובמה. בשבועות שקדמו לוועידת המעקב, הכריז אובמה על השגת הישגים משמעותיים בתחום בקרת נשק, הן עם רוסיה והן בהקשר של פסגת הביטחון הגרעיני. ה- NPR (Nuclear Posture Review) האמריקאי הוצג אף הוא ברוח זו, כאינדיקציה לכוונתו של ממשל אובמה לצמצם את תפקיד הנשק הגרעיני בחשיבה הביטחונית שלו. לאור זאת וכפי שהדבר השתקף בנאום הפתיחה של מזכירת המדינה קלינטון ביום שני האחרון, ארצות הברית הייתה משוכנעת שהיא מגיעה לוועידה ביד רמה, וכי לא תיתקל בקשיים להשיב לתלונותיהן הנמשכות של המדינות הלא-גרעיניות על כך שהמדינות הגרעיניות אינן עושות די כדי להתפרק מנשקן. קלינטון חשה שהיא ניצבת על קרקע יציבה כאשר העבירה מסר חריף במיוחד לאיראן, המדגיש את ניסיונה המתמשך להסיט את תשומת הלב "מפעולותיה שלה" ולהפנות "האשמות פרועות", לעיתים, כלפי מדינות אחרות.

מוקדם יותר באותו בוקר, האשים אחמדינג'אד בנאומו את ארצות הברית לא רק בשימוש בנשק גרעיני בעבר, אלא בהמשך האיום בנשק גרעיני על מדינות נוספות – לרבות איראן. הוא טען כי המדינות הגרעיניות עושות שימוש בחשש מפני תפוצת נשק גרעיני על מנת לשלול מהמדינות הלא גרעיניות את זכותן לרכוש טכנולוגיה גרעינית למטרות שלום. אך ההכרה הגוברת מאז שנת 2005 באופי האמיתי של פעילויות הגרעין של איראן חשפו אותה לעיני כל כמפרה מסוכנת של התחייבויותיה בתחום הגרעין. לאור ההערכה הרווחת הזו, ניסיונו של אחמדינג'אד "לגנוב את ההצגה" באמצעות הופעתו האישית, ובהאשמות שהטיח באחרים, נחל כישלון. מזכירת המדינה קלינטון ציינה ערב ועידת המעקב באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הרקורד של איראן בכל הקשור להפרות אמנת ה- NPT "איננו ניתן לויכוח". אחמדינג'אד זכה ליחס מזלזל אפילו מצדו של המזכיר הכללי של האו"ם, באן-קי-מון, שאמר כי על איראן מוטל נטל ההוכחה להסביר את תוכניתה, ולא טרח אפילו להישאר להקשיב לנאומו.

אך בעוד איראן ניצבת על קרקע רעועה ביותר בכל הקשור לרטוריקה הגרעינית שלה, האג'נדה של מצרים לקידום יישומו של אזור מפורז מנשק גרעיני (NWFZ) במזרח התיכון – צעד שנועד ללחוץ על ישראל – צוברת תאוצה. גם בעניין זה ראוי לציין, כי מצרים מינפה את העיסוק בסוגיה – בהשוואה לשנת 2005 – באמצעות האג'נדה של הנשיא אובמה באשר לפירוק הנשק הגרעיני. אימוצה של אג'נדה זו בידי אובמה שמה אותו בעמדת נחיתות בהתמודדות עם התביעות של מצרים בשני מובנים חשובים. המובן הראשון בא לידי ביטוי במישור הטקטי: ממשל אובמה מייחל בכל מאודו לכך שוועידת המעקב תיחשב כהצלחה – אינדיקציה נוספת לכך שהממשל פועל למימוש החזון של פירוק נשק גרעיני גלובאלי שאותו חרת על דגלו. לכן, כוונתה המוצהרת של מצרים להחזיק את הועידה כבת ערובה לאג'נדה שלה – באמצעות חסימת כל החלטת קונסנסוס של הוועידה אם דרישותיה לא ייענו – מהווה איום משמעותי מבחינתה של ארצות הברית.

המובן השני מהותי יותר באופיו. בכך שמיקד את אג'נדת בקרת הנשק שלו בנשק הגרעיני עצמו (בלא התייחסות למאפייני היחסים הבין-מדינתיים), החליש ממשל אובמה את יכולתו להציג בצורה משכנעת את התשובה הטובה ביותר שלו לתביעות של מצרים: דהיינו, שהתנאים במזרח התיכון עדיין לא הבשילו להשגת אזור מפורז מנשק גרעיני עקב העדר שלום, ואפילו העדר הכרה בישראל מצד כמה מדינות, ופעולות הרמייה והאיומים הנמשכים מצד איראן. מצרים מנסה להישען על ערך השוויון בתחום הגרעיני -- שבה תמך ממשל אובמה בצורה חוזרת ונשנית ברטוריקה שלו – גם בהקשר הישיר של שאיפותיה הגרעיניות של איראן: מצרים קובעת כי לא ניתן להתמודד ביעילות עם שאיפות הגרעין של איראן מבלי להתמודד תחילה עם ישראל. באורח מוזר למדי, מצרים מוכנה להקריב את רצונה העז לעצור את איראן, ובוחרת, תחת זאת, להתמקד בישראל. בעוד שנטייה מצרית שחוקה זו למקד תשומת לב עקבית בישראל הייתה אולי יכולה להיות מובנת בשנת 2005, כשאיראן נחשבה עדיין רחוקה מהשגת יעדה, בשנת 2010 מצרים מסכנת את האינטרסים שלה עצמה עם התעקשותה להתמקד בישראל במקום באיראן.

שני נושאים מרכזיים במוקד השיחות בין ארצות הברית למצרים באשר להצעה המצרית יהיו התנאים האזוריים שלדעת ארצות הברית חייבים ללוות כול דיון בנושא בקרת נשק אזורי, והניסיון המצרי להתמקד באופן מיידי ובלעדי באזור מפורז מנשק גרעיני בלבד (NWFZ), במקום ביעד של אזור מפורז מנשק להשמדה המונית (WMDFZ), (לרבות נשק כימי וביולוגי ומערכות שיגור), כמפורט בהחלטה על המזרח התיכון משנת 1995. השפה המפותלת בנאומה של מזכירת המדינה קלינטון היא קרוב לוודאי עדות לניסיונות למצוא נוסחת פשרה. קלינטון החלה את ההתייחסות לסוגית הגרעין במזרח התיכון בנאומה בהבעת תמיכה ביעד של אזור מפורז מנשק להשמדה המונית במזרח התיכון בהתאם להחלטה משנת 1995, אך במשפט שבא לאחר מכן עברה להתמקד בנשק גרעיני בלבד, תוך שהיא מתייחסת לנשק זה במילים "נשק זה להשמדה המונית". יתרה מכך, בנאומה, היא נמנעה מלציין את המשמעות של העדר שלום במזרח התיכון. היא שבה והתייחסה לנושא זה רק בתום הנאום, בשיחה עם עיתונאים.

בהצהרה המשותפת לוועידת המעקב, ה- RevCon, שפורסמה ב-5 במאי על ידי חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון, נמשכה המגמה הבולטת של ערפול לשוני מכוון: הפעם נשמעה הבעת מחויבות ליישום המלא של ההחלטה משנת 1995, מבלי להזכיר נשק גרעיני או נשק להשמדה המונית. בשאר המובנים, מחויבותן של חמש המדינות הוגבלה אך ורק "לשקול כל הצעה רלוונטית", כדי שאפשר יהיה להגיע להחלטה מוסכמת "המכוונת לנקיטת צעדים מעשיים בכיוון זה", אך לא ניתן מנדט להקמת אזור שכזה (WMDFZ) . יתרה מכך, אזכור המחויבות להחלטה משנת 1995 היה סעיף קצר אחד במסמך בן 20 סעיפים שכיסה נושאים רבים אחרים שעל סדר היום. לכן, לכשעצמה, הצהרת חמש המדינות לא היוותה התפתחות משמעותית.

ההתדיינויות ביחס להצעה המצרית יימשכו עד להשגת פשרה. אחת האפשרויות הנשקלות היא מינויו של שליח מיוחד מטעם האו"ם לבחינת הנושא, אך המצרים תובעים צעדים מעשיים. נראה כי המרכיב המכריע באשר לאופי הפשרה יהיה המידה שבה ארצות הברית תאפשר לעצמה להיות נתונה ללחץ המצרי – ולהסתכן במקור מתח מרכזי נוסף עם ישראל – כל זאת אך ורק לשם האפשרות להכתיר את הועידה כ"הצלחה".