פרסומים

אחד המאפיינים המרכזיים של המזרח התיכון בשנים האחרונות הוא המשבר המתעצם בין איראן לערב הסעודית, והניסיונות של השתיים לגבש קואליציות אזוריות ולקדם באמצעותן את השפעתן האזורית. ברקע התגבשותם בעשור האחרון של הציר הסוני בהובלת ערב הסעודית והציר השיעי בהובלת איראן ניצבת שורה של התפתחויות דרמטיות, חלקן נובעות מתוך האזור וחלקן חיצוניות. מצד אחד, קריסתן של חלק ממדינות ערב כתוצאה מהאכזבה המצטברת של הציבור מהמדינה, מהמשטר המדכא ומחוסר יכולתו לספק את צורכי הציבור, לצד כישלון הפאן־ערביות החילונית — אלה סללו את הדרך לעליית האסלאם הפוליטי והחזירו לזירה את הדת, שהיא במהותה כר פורה לפלגנות ולסקטוריאליות. התחזקות הסונה, שאין לה מרכז רוחני־דתי אחד המקובל על כלל הציבור, אפשרה למגוון קבוצות סוניות להתפתח, וכיום הן נלחמות זו בזו תוך ניצול ההתפוררות של חלק מהמסגרות המדינתיות, ובמקביל הן מזינות את העימות הסוני־שיעי. מצד שני, הפלישה האמריקאית לעיראק, סילוק המשטר הסוני של סדאם חוסיין ועלייתו של הרוב השיעי כוננו לראשונה שלטון שיעי במדינה ערבית, ונסללה הדרך לכניסה מסיבית יותר של איראן לזירה. כך התמסד "הסהר השיעי" הכולל את איראן, עיראק, סוריה ולבנון. המלחמה בתימן, שבה מסייעת איראן לחות'ים הקרובים לשיעה, חיזקה את הדימוי של התפשטות ההשפעה האיראנית מהמפרץ וממצרי הורמוז עד מצרי באב אל־מנדב וים סוף.