פרסומים

בינואר 2018 הוצגה לדרג המדיני בישראל הערכת המודיעין של אמ"ן/צה"ל לשנת 2018. המסר המרכזי בה: לאויבי ישראל (חזבאללה, סוריה, חמאס, איראן) אין עניין במלחמה עם ישראל השנה, אולם סבירותה עלתה משמעותית, לעומת ההערכה אשתקד, בשל הפוטנציאל להידרדרות למלחמה, כפי שממחישים האירועים האחרונים בצפון. מסקנות דומות הוצגו בהערכה שהודגשה במאמר מפרי עטו של ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, אלוף (מיל.) עמוס ידלין, שסיכם את הספר 'הערכה אסטרטגית לישראל 2017 - 2018' בהוצאת המכון. מאמר זה דן בסיבות אפשריות לפרוץ מלחמה שאף צד אינו מעוניין בה, ומה ניתן לעשות כדי למנוע הידרדרות.

הערכת המצב

הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט, התייחס לסוגיה בהרצאה ב- 3 בינואר 2018, בכנס לזכרו של רב-אלוף אמנון ליפקין שחק. לדבריו, המאזן האסטרטגי של ישראל מול אויביה אמנם משופר מאוד, אולם "הנפיצות גדלה ושולי הביטחון קטנו מאוד", ועל כן היכולת להגיע להסלמה מהירה בכל אחת מהחזיתות היא קרובה ומידית. מבצעים כמו צוק איתן, עמוד ענן ועופרת יצוקה, מלחמת לבנון השנייה וסבבים קטנים יותר, מלמדים על האפשרות להגיע להסלמה רחבה מאירועים טקטיים (כגון אירועי חטיפה). הרמטכ"ל הדגיש את האיום האיראני הרב-ממדי, הכולל: מאמץ להשיג יכולת גרעינית צבאית, שאיפה להשפעה אזורית ורצון ליצור סהר שיעי שמוביל מאיראן לעיראק דרך סוריה ועד ללבנון, וכן להשפיע גם על רצועת עזה. הוא תיאר חמש חזיתות, כאשר האיום הגדול ביותר על ישראל נמצא בחזית הלבנונית ואחר כך בחזית הסורית, שהשתנתה בשנה האחרונה. החזית השלישית היא יהודה ושומרון, שם בלטו ניסיונות של חמאס ללבות את הפיגועים ולהעצים אותם, במקביל לרצון לשמור על רצועת עזה שקטה ככל האפשר. לדבריו, החזית הרביעית היא רצועת עזה, שבה חיים כשני מיליון פלסטינים במציאות כלכלית קשה מאוד, והחזית החמישית היא מול שלוחת המדינה האסלאמית בסיני.

לצד האיבה הבסיסית לקיומה של ישראל מצד אויביה, מאופיינת הזירה בעשור האחרון בריבוי גורמי אי-יציבות ובמורכבות רבה, נוכח פעילותם של שחקנים רבים ושליטה רופפת של השלטון המרכזי ברוב החזיתות. בין הגורמים והמצבים האפשריים העכשוויים להידרדרות צבאית ניתן למנות:

• מאמצים של אויבים להתעצם ולקבוע עובדות, שעליהן קשה לישראל להבליג, כגון: מאמצי חזבאללה להתעצם בטילים מדויקים, ניסיונות איראן להתבסס בסוריה באמצעות מיליציות מטעמה ולהתקרב לרמת הגולן, וכוונותיה להקים תשתיות בסוריה ואף לבנות מפעלי נשק בלבנון. המשטר בדמשק עשוי גם לנסות לקבוע כללי משחק חדשים כדי להפגין סממני ריבונות, תוך הורדת רף התגובה לפעולות של ישראל בתחומו. בנוסף, נמשכים מאמצי חמאס והג'יהאד האסלאמי לבצע פיגועים נגד ישראל.
• רמת מתיחות גבוהה ברוב החזיתות, שעלולה להביא להסלמה כתוצאה מאירוע בודד בשטח, דוגמת חדירת מל"ט איראני בגבול הצפון, שהביא לתגובות ותגובות נגד. סיכון גבוה להידרדרות טמון באפשרות לאירועים רבי-נפגעים, גם אם לא כוונו לכך, כגון: פגיעה קשה של נשק סטטיסטי (רקטות, מרגמות) שישוגר מהרצועה, או פעולת סיכול/תגובה לא-מדויקת מצד ישראל.
• ניסיונות שחקנים משניים לליבוי האש, באזורים קשי משילות, כגון: רצועת עזה, הגולן הסורי ודרום לבנון.
• אפשרות לאלימות פלסטינית קשה, שמקורה באכזבה מהיעדר אופק מדיני, הסלמה של אירוע חריג בירושלים וביהודה ושומרון, הסתה ברחוב הפלסטיני, חיכוך עם צה"ל ואף בעקבות קריסה כלכלית ברצועת עזה.
• אפשרות להסלמה בגבול ללבנון, למשל בעקבות בניית הגדר/החומה והמחלוקת על המים הכלכליים.
• ריבוי חזיתות צבאיות פעילות, תוך אפשרות שהתלקחות זירה אחת תביא להתלקחות זירה אחרת.

המניעה כמרכיב בתפיסת הביטחון הנגלית לעין של ישראל

בנסיבות אלה מניעת הידרדרות למלחמה היא אתגר לא פשוט לישראל, התלוי במידה רבה גם בהתנהלותה. המניעה היא אחת מיסודות תפיסת הביטחון הנגלית לעין, והיא כוללת שני סוגי מניעה: מניעת פריצת מלחמה ומניעת יכולות צבאיות אסטרטגיות מהאויב, למקרה שתפרוץ מלחמה. שתיהן חלק מ"המערכה בין-המלחמות".

מניעה של פריצת מלחמה יכולה להיעשות באמצעות מאמצים מדיניים, העברת מסרים כחלק מההרתעה או ההרגעה, בריתות, הרתעה צבאית פסיבית (בניין כוח והדגמת יכולות) והרתעה אקטיבית דרך תגובות צבאיות להתגרויות המקנות אמינות להרתעה. בכל אלה טמונים גם סיכונים: מאמצים מדיניים עלולים להסתיים באכזבה והידרדרות לעימות, דוגמת האינתיפאדה השנייה; מסרים עלולים להיתפס כאיום שדורש תגובה, והפעלת כוח מחשש שאי-הפעלתו תכרסם בהרתעה עלולה להוביל להידרדרות. מניעה מהסוג השני יכולה להיעשות באמצעות מאמצים מדיניים או בפעולות סיכול צבאיות (חשאיות, סמויות וגלויות), לשם מניעת השגת אמצעי לחימה אסטרטגיים מהאויב וחציית "קווים אדומים" מצדו. שוב, הפעלת כוח עלולה להוביל להידרדרות.

שני סוגי מניעה אלה משרתים את תפיסת הביטחון הנגלית, לפיה ישראל חותרת הן להאריך את מרווחי הזמן בין סבבי העימות הגדולים והן להגיע לכל עימות, אם בכל זאת יפרוץ, מנקודת יתרון. עם זאת, בין שני היעדים האלה קיים מתח מובנה, שכן מהלך של סיכול צבאי עלול להצית תבערה ולקצר את מרווח הזמן, ואילו היעדרו עלול להוביל למלחמה קשה יותר בעתיד, וזו דילמה לקברניטים. המחשה אקטואלית לסוגיה זו היא מאמצי חזבאללה להתחמש בטילים מדויקים והתבססות צבאית איראנית בסוריה, שעלולים לשנות את פני המערכה בצפון אם וכאשר תפרוץ. ב-29 בינואר 2018 הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו, בתום פגישתו עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, שישראל לא תקבל נוכחות של טילים מדויקים בידי חזבאללה, ואם תצטרך לפעול בלבנון - תפעל. בנוסף ציין, שאמר לפוטין כי אם תהליך ההתבססות של איראן בסוריה לא ייבלם מעצמו - ישראל תפעל לבלום אותו, ולמעשה כבר עושה זאת. במקרה הזה קיימת מודעות גבוהה לפוטנציאל ההידרדרות ולצורך בניהול סיכונים. עם זאת, מצבי הידרדרות רבים לא היו צפויים, ולא נוהלו עד שהגיעו לעימות רחב היקף.

אסטרטגיה למניעת הידרדרות למלחמה

האחריות על מניעת הידרדרות למלחמה מוטלת על הקברניטים בדרג המדיני והצבאי, ובחלק מהמקרים גם על מפקדים בשטח. נדרשת גם אסטרטגיה למניעת מלחמה, המבוססת על לקחי העבר ועל צעדים שישראל כבר נוקטת. עם מרכיביה ניתן למנות:

• הגדרת "קווים אדומים" באופן ברור ושמרני, כדי שניתן יהיה לעמוד עליהם מבלי להיאלץ לסגת מהם או להילחם עליהם בתדירות גבוהה.
• הרתעה אמינה ושימורה באמצעות תגובות צבאיות מדודות עם היגיון אסטרטגי. למשל, ב-3 בינואר 2018 אמר הרמטכ"ל, כי לדעתו הקריאות שנשמעות מחוץ לצה"ל, "להגיב מיד עם מקסימום כוח על רקטות שפוגעות מרצועת עזה", אינן אחראיות, ואין זה המעשה הנכון לעשותו כרגע. בהקשר זה, יש להיזהר מלהיגרר אחר גורמי כוח משניים המבקשים ללבות את האש במצבים בהם הענשת "הריבון" בשטח אינה תמיד יעילה ולפעמים עלולה להזיק.
• הסתמכות הדרג המדיני והצבאי על הערכת מודיעין הכוללת התייחסות לשאלה כיצד מעריכים האויבים את כוונותיה ותגובותיה של ישראל, במטרה להימנע ממיסקלקולציה וחציית נקודות אל-חזור. זאת בנוסף על תיקוף, מעת לעת, של הערכת המודיעין לפיה אין כוונות האויבים למלחמה, כדי לספק התרעה קונקרטית אם וכאשר ישתנו הנסיבות.
• מיצוי מהלכים בזירה המדינית ובזירת התודעה, בין היתר באמצעות העברת מסרי הרתעה או הרגעה, כדי למנוע מיסקלקולציה אצל אויבים וצדדים משפיעים אחרים. בתוך כך, לפעול במהירות מול צדדים עמיתים, כמתווכים, ואף כדי לצמצם סיכון לחיכוך עמם (למשל, רוסיה).
• תיאום הדוק בין הדרג המדיני והצבאי בהתרחש אירוע מקומי בעל פוטנציאל להידרדרות, לרבות עצירה לחשיבה אסטרטגית, מהסוף להתחלה: לאן ההידרדרות עלולה להוביל, כיצד יש לעוצרה וכיצד להיערך לאפשרות של הסלמה בלתי נמנעת. לשם כך מומלצת העברת סימולציות של תרחישי הידרדרות לדרג המדיני והצבאי, לרבות הקבינט המדיני-ביטחוני, כך שבאירוע חריג ינוהל הסיכון כהלכה.
• הפחתת סיכונים באמצעות ניהולם, כגון: פעולה מתחת לרף התגובה של היריב תוך הנחה שהרף עשוי לרדת; הפחתת הסיכון לפגיעות קשות מהתכנון שיובילו להסלמה; וחידוד למפקדים של הצורך במניעת הידרדרות, באמצעות מידתיות בפעולות בשטח. בתוך כך, לשקול "עלות-תועלת" מערכתית של מהלכי כוח. הזדמנות מבצעית אינה בהכרח גם הזדמנות מערכתית ומדינית, וכללי משחק עלולים להשתנות. יש להביא בחשבון שפעולות לגביית מחיר כבד מהאויב במהלך ההידרדרות, עלולות דווקא להביא לעימות ארוך ומיותר, בשל נטיית הצדדים שלא להפסיק את סבב התגובות בלא הישג ובעת שכבר שולמו "מחירים". בתוך כך, יש לפעול להפחתת משברים חברתיים או כלכליים שעלולים להוביל להסלמה, למשל לבלום את המשבר ההומניטארי ברצועת עזה, בעימות עם הסנקציות שהטיל אבו מאזן על הרצועה.

בסופו של דבר, הידרדרות למלחמה לא רצויה היא מצב של "lose-lose situation", הנובע מפערים במידע ואי-אמון בין הצדדים. העלייה בסיכוני ההידרדרות למלחמה וההיסטוריה של הידרדרויות באזורנו מדגישות את הצורך במניעתן. היכולת למנוע הסלמה מבוססת על הבנה של כל אחד מהשחקנים את כוונות השחקן האחר וכיצד זה רואה את כוונותיו, העברת מידע אמין בין הצדדים וניהול מהיר של תהליך בלימת ההידרדרות על מנת לקטוע אותו באיבו. זהו אתגר מדיני וצבאי כאחד.