פרסומים

בשנה האחרונה הלכה והתפשטה הטענה שהאביב הערבי הפך לחורף אסלאמי במצרים. חיזוק לטענה זו מצאו המחזיקים בה בזכייתם של מועמדי המפלגות הדתיות בבחירות חופשיות והוגנות למוסדות השלטון ובתהליך האסלאמיזציה שקידם הנשיא מוחמד מורסי. המצדדים בנקודת מבט זו התמקדו בצד אחד של המגרש הפוליטי ונטו לבטל את קיומו של מחנה משמעותי בצדו השני של המגרש, שכולל את הסקטורים שהובילו את ההתקוממות האזרחית שהפילה את משטר מובארק. זאת, בנוסף להשפעה העמוקה והמתמשכת של מנגנוני הביטחון ומערכת המשפט. את האירועים הדרמטיים המתרחשים עתה בארץ הנילוס ראוי לבחון בהקשר הפוליטי והחברתי המאפיין את שלב המעבר המהפכני שעוברת מצרים מאז הפלת משטר מובארק.

משטר מובארק היווה חוליה נוספת בסדר האוטוריטארי שהלך והתבסס במצרים מאז מהפכת יולי 1952. ההפיכה הצבאית שחוללו גמאל עבד אל-נאסר ועמיתיו שאפה להחליף את המשטר המלוכני במערכת שלטונית, המבוססת על דמוקרטיה וצדק חברתי. לצד הישגים בולטים בתחום החברתי והמדיני, משטר הקצינים הניח את היסודות להתבססותו של משטר אוטוריטארי שנמשך עשרות שנים. החוקה בוטלה והמפלגות והפרלמנט פוזרו. ירח הדבש הקצר בין משטר הקצינים לזה של האחים המוסלמים הסתיים בהוצאת התנועה אל מחוץ לחוק ומאסר אלפי פעיליה. מנגנוני הביטחון הטילו מורא על הציבור הרחב וזה העדיף להתרחק מכל עשייה פוליטית.

תחת הנהגתם של הנשיאים אנואר סאדאת וחוסני מובארק הותרה – בהדרגה ותחת פיקוח – פעילות מפלגתית והאופוזיציה חזרה לפעול במרחב הציבורי. רשויות השלטון הערימו קשיים על פעילות אופוזיציונית ובכלל זה אסרו על תנועת האחים המוסלמים לפעול כמפלגה. למרות זאת הביקורת הגואה נגד המשטר ניכרה היטב במרחב הציבורי. בעיקר התקשו רשויות השלטון לסכל את הפעילות הציבורית הנרחבת של תנועת האחים המוסלמים. החוקה התירה התמודדות של מועמדים עצמאיים והישגי נציגיהם בבחירות לפרלמנט ולאיגודים מקצועיים ביססו את מעמדה של התנועה כגוף האופוזיציוני המוביל במצרים.

ההתקוממות האזרחית שהתחוללה במצרים בראשית 2011 טרפה את הקלפים בזירה הפוליטית וסימלה את עוצמתה של החברה האזרחית. התערבות הצבא אילצה את הנשיא לוותר על כסאו, אך זו התרחשה רק לאחר שמיליוני מצרים נאבקו בנחישות להפלת המשטר. את רסן ניהול ענייני המדינה נטלה לעצמה 'המועצה העליונה של הכוחות המזוינים' [SCAF], אך היעדים שזו ביקשה לקדם היו שונים באופן מהותי מאלה שבהם החזיקו הכוחות, שהובילו את ההתקוממות האזרחית. הצעדים בהם נקטו הגנרל חוסין טנטאוי ועמיתיו עוררו את חששם של רבים במחנה, שהוביל את ההתקוממות האזרחית. המחלוקת התחדדה כאשר המועצה הצבאית פרסמה מפת דרכים לשלב המעבר, ואשר בה היא קראה לעריכת בחירות לפרלמנט ולנשיאות לפני השלמת ניסוחה של חוקה חדשה. תוכנית הקצינים זכתה לתמיכה קריטית מצד האחים המוסלמים, שראו בה הזדמנות להגיע לשלטון בבחירות ולעצב את הסדר השלטוני החדש. הנהגת התנועה נהנתה ממנגנון ארגוני יעיל וממשאבים כספיים גדולים לאין שיעור ביחס לשאר המפלגות. מרבית המפלגות הלא-דתיות וקבוצות המזוהות עם מחנה הצעירים תבעו שהבחירות תתקיימנה רק לאחר אישורה של חוקה, שתקבע את הסמכויות של רשויות השלטון. ההתנגדות להמשך שלטון הקצינים הלכה וגברה, אך אלה היו נחושים לכפות את המתווה שעיצבו.

בבחירות חופשיות והוגנות לשני בתי הנבחרים זכו מועמדי האחים המוסלמים והסלפים להישגים חסרי תקדים. במהרה התברר לאלה שכיבוש השלטון הינו משימה קלה בהשוואה לאתגרים עמם עליהם להתמודד. הרוב המאסיבי ממנו נהנו ברשויות המחוקקת והמבצעת וכן בוועדה לניסוח החוקה העמיד למבחן את התחייבותם לשרת את כלל הציבור המצרי ולא רק את הסקטור הדתי. בקמפיין הבחירות לנשיאות התחייבו מנהיגי האחים המוסלמים להגשמת יעדי מהפכת ינואר 2011, לשתף קבוצות שונות בניהול ענייני המדינה ולהגן על האינטרסים של כלל האזרחים. בקצרה, לנהוג כתנועת שלטון אינקלוסיבית.

התנהלותו של הנשיא מורסי בשנה שבה כיהן כנשיא מעידה על הפער בין התחייבויות אלה ובין הצעדים שנקט והמדיניות שקידם. במהרה ניכר שמורסי מאמץ סגנון שלטוני שיותר מכל הזכיר את זה של מובארק. תוכניותיו לחילוץ המשק מהמשבר החריף ולהשבת ביטחון הפנים לא נשאו פרי והמצוקה הכלכלית הלכה והחריפה. מפלגות ותנועות אופוזיציה שונות הפיצו את הטענה שמורסי נכשל בטיפול בבעיות הפנים מכיוון שמדיניותו מבקשת לשרת את האינטרסים של תנועת האחים המוסלמים, שעד לאחרונה הוא נמנה עם ראשיה. סוגיית האסלאמיזציה של מוסדות השלטון והחברה הפכה ללב המחלוקת בין תומכי הנשיא ומתנגדיו. מבקרי הנשיא הצביעו על מאות המינויים של אישים המזוהים עם זרם האסלאם הפוליטי למשרות הבכירות ביותר במנגנוני השלטון. ביקורת נוקבת נמתחה גם על האופן בו התערב הנשיא בעבודת ועדת החוקה ובעיקר בהחלטתו החפוזה להעמידה למשאל-עם וזאת למרות ההתנגדות הציבורית הרחבה למהלך שהוגדר כמחטף. ביקורת על מהלכי הנשיא ניכרה היטב גם בקרב הממסד הביטחוני ובצמרת המערכת המשפטית.

אולם את המהלך שהוביל להדחת הנשיא מורסי החלה קבוצת צעירים שהשיקה בסוף אפריל האחרון קמפיין בשם 'תמרוד' (מרד) [Tamarud]. יוזמה זו זכתה לתמיכה ציבורית חסרת תקדים ובתוך כמה שבועות גויסו חתימותיהם של למעלה מעשרים מיליון אזרחים, שקראו להקדמת הבחירות לנשיאות. מארגני הקמפיין יזמו גם את הפגנות הענק נגד מורסי ב-30 ביוני והכריזו על כוונתם לפתוח במרי אזרחי במידה והנשיא לא יתפטר לאלתר. מורסי דחה על הסף תביעות אלה ותנועת האחים המוסלמים יצאה בקמפיין הזדהות עם הנשיא. קריאת הצבא לצדדים הניצים להגיע להבנות בתוך ימים ספורים לא נשאה פרי. למעלה מעשרים מיליון אזרחים הפגינו ברחבי המדינה וגבר החשש לשיתוק ולפרוץ מעשי אלימות. האולטימטום שפרסם הצבא ביטא נטייה ברורה לצד מתנגדי הנשיא וזה אכן הודח כעבור 48 שעות.

הדחת הנשיא הִממה את הנהגת האחים המוסלמים, אך אלה התאוששו במהרה והחליטו להשיב מלחמה שערה. הנהגתם קראה למיליוני תומכיהם להפגין עד להחזרת מורסי לארמון הנשיאות, ובהתרסה הם הצהירו שיאבקו ללא מורא נגד מחוללי ההפיכה הצבאית שהתחוללה, לטענתם, במצרים. יריביהם הפוליטיים תוארו כמשרתי האינטרסים של משטר מובארק ומפקדי הצבא הוצגו כבוגדים שמעלו באמון שנתן בהם הנשיא מורסי. לפי שעה נמנעים קברניטי השלטון והצבא מנקיטה באמצעים נגד תומכי הנשיא המודח. ההנהגה האזרחית והצבאית המחזיקה עתה ברסן השלטון מצהירה על כוונתה להשיב את מהפכת ינואר למסלולה המקורי, להבטיח את חירויות האזרחים ואת החוק והסדר. אולם, יעדים ראויים אלה ניתן יהיה להשיג רק במידה וההנהגה הנוכחית תפעל בכנות לאיחוי הפיצול חסר התקדים שבו נתונה החברה המצרית.

התהליך שאפיין את הדחת הנשיא מורסי מעיד שאין יסוד לטענה הרווחת ולפיה מצרים שלאחר מובארק נקלעה לחורף אסלאמי. עם זאת, טעות להניח שכינון סדר שלטוני המבוסס על ערכים של חירות וצדק חברתי יתאפשר ללא שילובם של האסלאמיסטים בארץ הפירמידות.

_______________

פרופ' יורם מיטל הוא יו"ר מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון, אוניברסיטת בן-גוריון