פרסומים

התקיפות האוויריות בסוריה, המיוחסות לישראל, מהוות נדבך עיקרי באסטרטגיה הישראלית מול הזירה הצפונית. תכליתן לשרת שלוש מטרות עיקריות; מניעת התעצמות של חזבאללה ויתר שלוחותיה של איראן באמצעות שיבוש העברת אמצעי לחימה אסטרטגיים לארגון; פגיעה בתשתיות של השלוחים השיעים בדרום סוריה, הנערכים לפתיחת חזית מול ישראל; מאמץ ארוך טווח "לתקוע טריז" (כפי שמטרה זו מוגדרת במערכת הביטחון הישראלית) בין דמשק לטהראן. ניתן להניח, כי לאורך שנות המלחמה ישראל פעלה מעבר למב"מ גם במספר ערוצים חשאיים יותר, הכוללים מבצעים מיוחדים ומבצעי תודעה. ברם, בשנים האחרונות, נראה כי המב"מ הפך לכלי המרכזי. על פניו, שתי התקיפות שבוצעו בסוריה, ב-10 ביוני לעבר שדה התעופה דמשק בינלאומי וב-2 ביולי לעבר יעדים בסמוך לעיר טרטוס, הן המשך של גישת המב"מ, ברם הביקורת שעוררו והשלכותיהן הפוטנציאליות מעוררות את הצורך לבחון מחדש את תועלתה ואת התוקף של גישה זו.

במשך שנים, המב"מ גרף לא מעט הצלחות. חזון ההתבססות האיראני, כפי שטווה אותו מפקד כוח קדס שחוסל בתחילת 2020, קאסם סולימאני, לא מומש במלוא היקפו הנשאף. מאז ניתן לזהות האטה בקצב ההתבססות ובהיקפה. כוח קדס נותר ללא תוכנית סדורה בסוריה, ולכך תרם במיוחד המב"מ - מספר תקיפות המוערך במאות. בחמש השנים האחרונות, ישראל הצליחה לפגוע במידה ניכרת בציר העברות אמצעי לחימה, לרבות רכיבים לנשק מדויק, שהועברו מטהראן לסוריה ולעיתים גם לחזבאללה בלבנון.

למב"מ נודע גם תפקיד חשוב, החורג מהזירה הסורית. שנים של תקיפות מדויקות נגד יעדים איראניים הפכו את הצבא הישראלי לשחקן המרכזי, שלא לומר הבלעדי, הפועל נגד החתרנות האיראנית ברחבי המזרח התיכון. עובדה זו מיצבה את מעמדה האזורי של ישראל והפכה אותה לשותף פוטנציאלי בקרב מדינות המפרץ ומדינות סוניות נוספות במאבק נגד האויב המשותף – איראן.

על אף הצלחות המב"מ, הנסיבות הנוכחיות מחייבות להכיר גם במגבלותיו. בעוד ניתן לזהות רידוד בכוח הצבאי האיראני בדרום סוריה, הן כתוצאה מהמב"מ והן כתוצאה מדעיכתה של מלחמת האזרחים, אין להסיק מכך כי נחלש גם כוחו של חיזבאללה והתפקיד הבולט שהארגון ממלא במרחב. הדגש המרכזי במודל ההתבססות האיראני, נכון להיום, הוא שימור כוחו ומעמדו של חזבאללה – בדרומה ובעומקה של סוריה. בדרום, בסמוך לגבול עם ישראל, איראן מתבססת בעיקר על חזבאללה; על יחידות הצבא הסורי הנתונות להשפעתה (ביניהן דיביזיה 4 בפיקודו של מאהר א-אסד); וכן על בניית מליציות הגנה מקומיות, שאותן היא מציידת ומאמנת. שני גופים מרכזיים של חזבאללה הם מפקדת הדרום, המשלבת קציני חזבאללה כיועצים ומפקחים בשורות הצבא הסורי, ויחידת "תיק הגולן" בפיקודה הישיר, המקימה תאי טרור שמבוססים על סורים מקומיים. חזבאללה נאלץ אמנם לשלם את מחיר ההתבססות שגובה המב"מ ולצמצם לעיתים פעילותו נוכח לחץ המוטל עליו מצד המשטר, אולם כוחו נותר משמעותי וניכר כי אין בכוונת איראן לוותר על התפקיד שהוא ממלא בסוריה.

בכל הנוגע ל"תקיעת הטריז" בין איראן לסוריה. הצלחת המב"מ חלקית ביותר ונראה שהיא מובילה לשינויים מדודים וטקטיים יותר מאשר לשינוי אסטרטגי במערכת היחסים בין טהראן לדמשק. כך, בשאר אל-אסד, המבקש לבסס את ריבונות שלטונו בשטח סוריה, מטיל מפעם לפעם הגבלות על האיראנים וביניהן צמצום חופש התנועה שלהם במעברי גבול, סייגים להברחת סחורות לסוריה, שפוגעות בכלכלה הסורית, וכן איסור על תקיפת ישראל משטחי סוריה. אף דווח כי אסד אסר בעבר על איראן להעביר אמצעי לחימה דרך שדה התעופה בדמשק. ברם, תקיפת שדה התעופה בדמשק בתחילת יוני העידה  כי האיראנים אינם מקפידים למלא אחר הוראותיו של הנשיא הסורי. עם זאת, ספק האם אסד מעוניין באמת להגביל את הפעילות האיראנית, שכן הוא חב את שרידותו לטהראן. אם בעתיד המב"מ אכן יוביל את אסד לסלק משטח סוריה את הנוכחות האיראנית, או למצער לצמצמה, שנים של התבססות איראנית עמוקה למוסדות ולגופי המדינה, לתשתיות אזרחיות ולפרויקטים כלכליים וחברתיים -  יקשו עליו מאוד את השלמת המשימה.

ניתן לטעון, שאף התקיפות הישראליות אינן נותנות מענה להתבססות האזרחית ארוכת הטווח של איראן בסוריה, שמעבר ליצירת השפעה ולהפצת השיעה, נועדה בסופו של דבר לתמוך בשאיפות הצבאיות של טהראן בסוריה בפרט וברחבי האזור בכלל. בנוסף, המתקפות האוויריות בסוריה הן "טיפה בים". צה"ל משבש במידה מה את העברות כלי הנשק ואת ההתבססות האיראנית, אך אין בכוחו לבלום אותן לחלוטין. יש לא מעט משלוחי נשק החומקים מעיני חיל האוויר הישראלי.

מעבר למגבלות ההישג המבצעי, המב"מ בכלל והתקיפות בשדה התעופה דמשק ובטרטוס בפרט, מעוררים שאלות נוספות אשר למידת הלגיטימציה שממנה נהנתה ישראל עד כה בהקשר זה. רוסיה, כדרכה, גינתה בחריפות את הפעולה האחרונה וממשרד החוץ הרוסי נמסר כי על ישראל להפסיק עם מה שתואר כ-"נוהל מרושע" של פגיעה בתשתיות אזרחיות. כבפעמים קודמות, השגריר הישראלי ברוסיה זומן לשיחת הבהרה, אולם לראשונה החליטה רוסיה לגבש הצעת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, שתכלול גינוי לתקיפות ואזהרה מפני ערעור היציבות ופגיעה בריבונות הסורית. צעדים אלו עשויים להעיד כי התקיפות הישראליות עלולות לגרור תגובות חריפות אף יותר ממוסקבה, שממילא מעוניינת להפגין את עוצמתה במזרח התיכון נוכח חולשתה באירופה. עדות לכך נמצאה גם באיתות הרוסי שבהפעלת ה-300S הרוסי נגד מטוס חיל האויר הישראלי, בחודש מאי. הגם שתקיפות יעדים איראנים בסוריה משרתות במידה מסוימת את רוסיה, הנמצאת בתחרות השפעה עם איראן במרחב, כאשר הן זולגות, לעיתים באופן בלתי נמנע, ליעדים של המשטר, הלחץ הרוסי על ישראל עלול להיות כבד יותר.

בנוסף, בחודשים האחרונים אסד מבסס את מעמדו האזורי כמנהיג סוריה, וירדן, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין מנרמלות עמו יחסים ומשיבות אותו לחיק העולם הערבי. מגמה זו, במקביל לתהליך הנורמליזציה של אותן מדינות עם ישראל, עלולה להוביל ללחץ על ירושלים לצמצם את התקיפות, בעיקר נגד תשתיות אזרחיות לכאורה של המשטר, המערערות את ריבונותה ויציבותה של סוריה.

שאלה לא פחות חשובה, היא עד כמה יכולה ישראל למתוח את הסבלנות האיראנית בעודה פועלת נגדה בסוריה, ועל פי דיווחים זרים גם בזירות רחוקות יותר. אסד עדיין מוחלש ולכן לא צפוי להגיב בעת הנוכחית. לעומת זאת, ראוי לקחת בחשבון אפשרות של החלטה איראנית להגיב באופן תקיף יותר מאשר עד כה, כדי "לתקן את מאזן ההרתעה" – כפי שהדברים מנוסחים בטהראן. החלטה כזו אמנם מנוגדת למדיניות ההבלגה האיראנית, המשקפת הכרה ביתרון שיש לישראל במקרה של עימות עימה, ובניגוד ל"דרישת" אסד להימנע מלתקוף את ישראל משטחו, ברם, נוכח צבר התקיפות איראן עלולה להסתכן בתגובה.

לכן, זו העת לבחון מחדש את האסטרטגיה הישראלית בסוריה ולשכללה באמצעות פיתוח תוכנית רב ממדית מול האיומים הנשקפים לישראל בזירה זו, תוך בירור השאלות הבאות: מהו היחס הנכון בין פגיעה ביעדים סורים לבין פגיעה ביעדים איראניים? כיצד משמרים את התיאום האסטרטגי עם רוסיה נוכח השלכותיה של המלחמה באוקראינה? מהו מצב הסיום של המערכה? קרי האם קיים מדד להערכת ההישג? ולבסוף, מהו המחיר שאותו תהיה מוכנה ישראל לשלם תמורת המשך המב"מ – מה יוביל מבחינתה להסלמה?

לצד התקיפות האוויריות והתאמתן לנסיבות הנוכחיות, על ישראל לפתח מערכה המשלבת את כלל גופי המערכת הביטחונית והמדינית על אמצעיהם השונים. במסגרת זאת, ניתן לקדם מערכה תודעתית רחבת היקף, שתמחיש את איום החתרנות האיראנית בקרב הקהילה הבינלאומית ותפעל לצמצומה. בנוסף, ראוי לשכלל את היכולות המבצעיות בסוריה, תוך מיצוי הכלים החשאיים של מערכת הביטחון על מנת לייעל את היעדים האסטרטגים והאופרטיביים של ישראל בזירה, שהמב"מ נותן להם מענה חלקי (כאמור, תקיעת הטריז בין סוריה לאיראן, ההתבססות האזרחית האיראנית). אמצעי השפעה פוטנציאלי נוסף הוא כינון יחסים עם קהילות מקומיות באזור, המתנגדות למשטר אסד ולהשפעה איראנית. מדובר בעיקר בגורמים סונים ודרוזים, הכמהים לשיח עם ישראל ולתמיכה ממנה. חיזוק הקשר עמם יכול לבוא לידי ביטוי בין היתר בסיוע הומניטארי ועשוי להפחית את תלותם של מקומיים בחזבאללה ובאיראן, המנצלות היטב את המצוקה האזרחית.

ברמה האזורית, על ישראל לחזק את שיתוף הפעולה עם ידידותיה החדשות מהמפרץ על מנת לצמצם את ההשפעה האיראנית בסוריה ובזירות נוספות במרחב. לבסוף, כשמדובר בזירת עימות סבוכה ומורכבת כזירה הסורית, שבה מובילה איראן מאמצים צבאים, כלכליים ואזרחיים כדי לייצר לעצמה יתרון, ראוי שגם ישראל תעשה שימוש בכלים מגוונים - צבאיים ואזרחיים.

הקולות הנשמעים בישראל בדבר הצורך לרענן את האסטרטגיה הישראלית בסוריה אינם חדשים או זרים למערכת הביטחון. ברם, נראה כי הפרדיגמה המובילה היום במערכת היא שסוריה הינה זירה "פתורה" וכי המב"מ נותן מענה מספק לאתגרים הנשקפים ממנה. נוחות היחסית שהתקיפות האוויריות אפשרו עד כה אינה רק שברירית וזמנית, אלא עלולה להוביל לקיפאון במערכת ולצמצום השקעת משאבים בפתרונות ארוכי טווח. המציאות הנוכחית מעלה את הצורך בחשיבה מחודשת, ויפה שעה אחת קודם.