''הביטחון החדש'' — מגמות בחקר היבטי הביטחון ביחסים בינלאומיים בעידן שאחרי המלחמה הקרה

חקר היבטי הביטחון בתחום היחסים הבינלאומיים עבר תהליכי העמקה והרחבה מאז ראשית התפתחותו של תחום מחקר אקדמי זה, ובמיוחד בעקבות סיום המלחמה הקרה. מאמר זה בוחן את הגורמים לתהליכי ההעמקה וההרחבה הללו, משנות התשעים ואילך. הטענה המרכזית היא שעם סיום המלחמה הקרה השתנתה המציאות הבינלאומית במהירות רבה, ועל כן סיפקה לחוקרי יחסים בינלאומיים חומר גלם חדש וכן שאלות מחקריות שערערו על הנחות היסוד של הגישה הריאליסטית, אשר הייתה הדומיננטית בלימודי הביטחון בתחום היחסים הבינלאומיים עד אז. נוכח עלייתם של אתגרי ביטחון המתהווים בתוך מדינות, ובראשם סכסוכים אתניים ומלחמות אזרחים המובילים לעיתים להתערבות הומניטרית בינלאומית לשם עצירת שפיכות דמים או טבח עם (ג'נוסייד), וכן הופעת איומים ומתקפות טרור מצד ארגוני טרור כלל־עולמיים (כגון אל־קאעדה), התמקדו החוקרים בפעילותם של שחקנים לא־מדינתיים שקודם לכן לא זכו להתייחסות רבה בספרות ביטחונית: בתוך מדינות ובזירה העולמית.

על כן, בידי חוקרים של יחסים בינלאומיים כיום יש יותר תיאוריות — מערכות מושגים וכלי ניתוח לחקר הביטחון ביחסים הבינלאומיים על ממדיו השונים — מאשר היו בתקופה שקדמה לסיום המלחמה הקרה. ההעמקה וההרחבה של חקר הביטחון לא היו תוצאה של מהפכה מדעית או שינוי קיצוני בשיטות המחקר המקובלות אלא של תהליך ממושך, שבמרכזו שיג ושיח בין גישות שונות לחקר יחסים בינלאומיים, בדגש על הביקורת ועל הוויכוח בין הגישה הריאליסטית לגישות מתחרות.