פרסומים

יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, פרסם ב-16 בינואר 2021 צו נשיאותי המורה על קיום בחירות לשלושת המוסדות הלאומיים הפלסטינים - הנשיאות, המועצה המחוקקת והמועצה הלאומית הפלסטינית. הצו קובע שהבחירות תתקיימנה במדורג, החל ממאי 2021  עד אוגוסט 2021. הצו הקודם לקיום בחירות פורסם ב-2009, ובוטל בחלוף פחות מ-120 ימים עקב הפילוג בין פת"ח לחמאס. הפעם, מדובר בניסיון ראשון לקיים בחירות למועצה הלאומית הפלסטינית, שמאז כינונה מרבית חבריה מונו ולא נבחרו.

הצו פורסם כשהמערכת הפלסטינית נמצאת במשבר פנימי וחיצוני חריף, אחרי שנות ממשל טראמפ שדחק את העניין הפלסטיני לקרן זווית, על רקע מגפת קורונה, והנהגות פת"ח וחמאס כאחת חשופות לביקורת ציבורית נוקבת. עבאס, שהפסיק כמחאה את התיאום הביטחוני עם ישראל בתקופת טראמפ, מיהר לחדשו בהיוודע ניצחונו של ג'ון ביידן בבחירות לנשיאות ארצות הברית, וגרם כך להפסקת מאמצי הפיוס בין כל הפלגים הפלסטינים. ויתור חמאס על הדרישה לקיים את הבחירות במועד אחד לכל שלושת המוסדות, שהוצבה בשיחות הפיוס כתנאי לקיום הבחירות, הסיר את המכשול לעריכתן.

פרסום הצו מחולל דינמיקה בזירה הפוליטית והציבורית הפלסטינית. הבחירות נתפסות כצעד המעיד, לכאורה, על סבירות גבוהה יותר מאשר בעבר לפיוס פנים-פלסטיני. ארגונים וקבוצות הודיעו על כוונותיהם להתמודד, אחרים, ביניהם הג'האד האסלאמי, בניגוד לחרם שהטילו עד כה על בחירות, מתלבטים. רבים מבקשים לראות בהנהגה דמויות חדשות, צעירות, שאינן מזוהות עם הממסד הקיים, וגם בפת"ח ניכרת ציפייה להסרת מועמדותו של עבאס. אך ספק אם תקוות אלה בנות מימוש. במגרש יתמודדו שוב שני השחקנים הגדולים, פת"ח וחמאס, המתגוששים ביניהם זה שנים ללא הכרעה. אתגר משמעותי במיוחד ניצב בפני פת"ח, המפולג על רקע יריבות אישית לשני מחנות. הפיצול עלול להוביל לניצחון חמאס, כמו בבחירות שנערכו ב-2006, אך ספק אם חמאס, שדרך ההתנגדות המזוינת שבה הוא דוגל מהווה יעד לביקורת קולנית במיוחד מאז העימות הצבאי עם ישראל ב-2014, אכן מעוניין בניצחון. זאת, עקב הלגיטימציה הבינלאומית המוגבלת שלו, שרוקנה את ניצחונו הקודם מתוכן. בשלב זה הארגון חותר להשתלב בהנהגת הרשות הפלסטינית ובמוסדות הלאומיים, ובכללם אש"ף, וכך לבנות לעצמו לגיטימציה מבית ובזירה הבינלאומית.

פרסום צו הבחירות יכול להיתפס בעת הנוכחית כהישג משותף של ג'בריל רג'וב, בכיר הפת"ח,  וצאלח אלערורי, בכיר חמאס, שפעלו לקדם פיוס בין-ארגוני בידיעה שאין הוא בחזקת ערובה לקיומן בשל מספר מכשולים:

• השתתפות מזרח ירושלים בבחירות, כמצוין בצו הנשיאותי, מותנית בהסכמת ישראל. ניתן אמנם להתגבר על אי-הסכמה מצד ישראל באמצעות הצבעה אלקטרונית או יציאה מחוץ לתחומי מזרח העיר, אבל המשמעות תהיה קשיי גישה וירידה במספר המצביעים.
• חשש של פלגי האופוזיציה אשר לכנות כוונותיהם של פת"ח וחמאס ואפשרות ששניהם יתמודדו ברשימה משותפת או יסכימו על חלוקת המושבים ביניהם. דוברים משני הארגונים אינם מכחישים אפשרות כזו ואף מעלים אותה כסוגיה לגיטימית לדיון בשיחות ההכנה האמורות להיערך בקהיר.
• ניכור רב מצד הציבור הרחב, במיוחד בקרב צעירים, שתופס את הבחירות כמנגנון להבטחת מעמדן של שתי ההנהגות הכושלות, שאבדו חיוניות ולגיטימיות. על רקע זה נשמעות קריאות להקמת מסגרות פוליטיות חדשות.
• זעם ציבורי עקב המצוקה הכלכלית הנרחבת בשל החלטת עבאס לא לקבל מישראל את כספי המיסים. הזעם ניכר גם בקרב פקידים רבים ברצועת עזה, הסמוכים על שולחן הרשות, אשר משכורתם קוצצה בשנים האחרונות. כל אלו עלולים להשפיע על מידת אמונם בבחירות אלה ואף לבוא עמו חשבון ביום הבחירות, אם ישתתפו. חבר הוועד המרכזי של פת"ח, אחמד ח'ילס, איש עזה, מבטיח בשם עבאס להשיב את המצב כפי שהיה טרם הקיצוצים.
• כוונת מחמד דחלאן להתמודד, ובפרט האפשרות שיחבור למרוואן ברע'ותי הפופולרי וכן ביקורת מצד אחיינו של יאסר ערפאת נאצר אלקדוה, שהתקרב לדחלאן, על עריכת הבחירות בטרם פיוס, מגבירים חשש בקרב עבאס ומקורביו. נציגי דחלאן מציעים, לפרוטוקול בלבד ביודעם שלא ייענו בחיוב, להתמודד ברשימת פת"ח משותפת ומזהירים מפיצול שיוביל לאובדן מעמדו ההיסטורי של הארגון.

כדי להבטיח מענה לכל התפתחות אפשרית, ביצע עבאס, ימים אחדים בטרם פרסם את צו הבחירות, שני צעדים מרחיקי לכת. האחד הוא רפורמה שערך במערכת המשפט, שבמסגרתה הודיע על הקמת בית משפט מנהלי עצמאי, אותו הכפיף ישירות אליו. מה שמאפשר לו לכאורה לנקוט מגוון נרחב של פעולות ובכללן פיזור פרלמנט, דחית בחירות ואפילו ביטולן, וכן הטיל הגבלות על עובדי מדינה המעוניינים להיבחר. הצעד השני הוא שינוי בחוק הקובע שאין מדובר עוד בבחירות לרשות הפלסטינית אלא למדינת פלסטין. היינו לנשיא ולמועצה המחוקקת של מדינת פלסטין וכן ביטל את ההתניה שנקבעה בחוק ב-2007 לאחר ניצחון חמאס ב-2006, לפיה על כל מתמודד בבחירות לקבל את ההתחייבויות שאש"פ נטל על עצמו. המהלך הראשון מעורר זעם רב מצד משפטנים ופובליציסטים פלסטינים בשל הפגיעה בבתי המשפט והסמכויות הרבות שנטל עבאס  לעצמו, והשני, שמשמעותו המעשית היא פקיעת תוקפם של הסכמי אוסלו, ומתן אופציה להצגת מועמדות לארגונים שאינם מכירים באש"פ, מתנגדים למדיניותו ושוללים את קיומה של ישראל, לא עורר תגובות של ממש.

הנה כי כן, מתעוררת שאלה אשר לכוונותיו של עבאס. מה מניע אותו, בגילו המופלג, לערוך ערב הבחירות רפורמה כה משמעותית במערכת המשפט ולשנות את חוק הבחירות, באופן שעלול לסבך אותו עם ממשל ביידן, כאשר ההחלטה לקיים הבחירות נועדה למעשה לרצותו? מדוע אצה לו הדרך לקיים בחירות לאחר דחיות של כל ניסיונות הפיוס הבין-ארגוני בשנים האחרונות? האם אינו חושש מהשלכות הפילוג והפיצול בשורות פת"ח עצמו?

התשובה נעוצה באופן התנהלותו בתקופה האחרונה, כמונרך כל יכול. במישור המדיני הוא ביצע לכאורה שני מהלכים סותרים. מחד גיסא חידש את התיאום הביטחוני עם ישראל והביע נכונות פומבית לחזור למשא ומתן מדיני במסגרת בינלאומית וללא שלילת ארצות הברית כמתווך בלעדי (כבתקופת הנשיא טראמפ), ומאידך גיסא חידש את תהליך הפיוס עם חמאס, עד כדי הכרזה על בחירות. אלא שתהליך מדיני עם ישראל לא יחודש בלי הסרת שלוש הדרישות שהציב הקוורטט לחמאס כתנאי לשיתופו במשא ומתן (הכרה בישראל, זניחת הטרור וכיבוד ההסכמים שאש"פ חתם). חמאס עדיין דוחה תנאים אלה, ולא ברור כיצד עבאס יצליח לגייס לגיטימציה בינלאומית לממשלה משותפת עם חמאס, וכן להבטיח את שיתוף הפעולה עם ישראל ואת חידוש התהליך המדיני.

לנוכח קשיים ומכשלות אלה, האם אפשר להניח שהצו לקיום בחירות הוא למעשה תמרון פוליטי? האם ייתכן שעבאס והנהגת פת"ח מעריכים שיוכלו לשכנע את ממשל ביידן ואת אירופה, תוך שהם נשענים על האנטגוניזם המשותף להם כלפי ממשל טראמפ, להעניק לגיטימציה לשילוב חמאס בשלטון? או שמא מדובר בניסיון להדוף לחץ מבית ומחוץ לקיים בחירות דמוקרטיות, וכן להבהיר לאמריקאים ולאירופאים שבחירות חופשיות מחייבות את השתתפות חמאס. אף ייתכן שמדובר בניסיון להתקרב לארצות הברית ולאירופה כדי ליצור לחץ על ישראל להסכים לחידוש התהליך המדיני בתנאים נוחים יותר לפלסטינים – אפשרות מועדפת ביחס לסיכון הכרוך בהשתתפות חמאס בבחירות.

עבאס מנסה לתמרן בין המגבלות האלה ולא מן הנמנע, שבחר לפרסם את צו הבחירות כדי להניע תהליך, שלא בהכרח יוביל לקיומן. אחרי שחמאס ויתר על הדרישה לערוך את הבחירות לכל המוסדות במועד אחד, לא נותר לעבאס אלא לפרסם את צו הבחירות – וזאת אחרי שהעביר לידיו את מרבית הסמכויות המקנות לו שליטה בזירה הפלסטינית לפני, בין ואחרי מערכות בחירות. נראה שהוא מעריך שהמהלכים שנקט וכשלון תכנית טראמפ שנזקף בזירה הפלסטינית במידה רבה לזכותו, יאפשרו לו לבנות מחדש את מערכת היחסים עם ארצות הברית ואולי אף לקדם מהלכים מדיניים שיהיו תואמים את אסטרטגית ביידן, וכן להבטיח את המעמד של פת"ח ואת פעילותם הסדירה של המנגנונים שנבנו ב-15 שנות שלטונו. אמנם איש לא ייחס לעבאס תכונות של מהמר בהשוואה לקודמו, יאסר ערפאת, אך נראה שבסוף ימיו הוא חש בטוח דיו לקבל החלטות בתנאים של חוסר ודאות, חרף הסיכונים הכרוכים בכך. ייתכן גם שהוא מבחין בהפשרה מסוימת בעמדת חמאס, המדגיש ביתר שאת מאז הצגת 'תכנית טראמפ' את עניינו בהשתלבות במערכת הפוליטית הפלסטינית, ממשיך לחתור לפיוס בין-ארגוני ואף נמנע מלתקוף בבוטות ובפומבי את חידוש התיאום עם ישראל.

מכל מקום, אם עבאס אכן מעדיף להימנע מבחירות, למרות פרסום הצו בדבר קיומן, שהעדפתו עולה בקנה אחד עם העדפת ישראל לא לקיימן. שכן הן עלולות להסתכם בכישלון עבאס עצמו ובכישלון פת"ח. חרף קשייו, חמאס נמצא בעמדת זינוק טובה יותר מזו של פת"ח. פגיעה ביציבות הרשות הפלסטינית, איום על שרידותה וירידת עבאס מהבמה אינם משרתים את האינטרס הביטחוני הישראלי. עם זאת, על ישראל להימנע מלהצטייר כפוגעת בהליכים דמוקרטים בזירה הפלסטינית. במקביל עליה לבחון, בערוצים הביטחוניים וכן בערוצי התיאום מול הממשל האמריקאי וגם מול צרפת וגרמניה, הנהנות מהשפעה מסוימת על עבאס, וכן עם המדינות הערביות הרלוונטיות, בדגש על מצרים וירדן, את כוונותיו של עבאס - לאן הוא מבקש להוביל את הזירה הפלסטינית. האם אכן תם עידן אוסלו בראייתו, או שמא מדובר בניסיון להשיב את הסוגייה הפלסטינית לסדר היום הבינלאומי, או בשני אינטרסים אלה כאחד. כך או כך, טוב תעשה ישראל אם תשרטט אופק חדש ומעורר תקוה, שיש בו כדי לחזק את מעמד הרשות הפלסטינית באמצעות חידוש התהליך מדיני, בתיאום הדוק עם הממשל האמריקני ושותפותיה האזוריות ולהביא שיפור כלכלי בזירה הפלסטינית באמצעות צירופה למסגרת הכלכלית של הסכמי אברהם, בה בעת, עליה להקפיד על אכיפת החוק והסדר בשטחי הגדה המערבית כדי לצמצם מתח בין תושבי האזור הישראלים והפלסטינים.