פרסומים

במלאות תשעה ימי לחימה ברצועת עזה שבה ועולה במלא עוזה הדילמה לגבי מתי ובאילו תנאים לסיים את המערכה. האתגר הפעם מורכב יותר מאשר במערכות א-סימטריות קודמות ברצועת עזה (וגם בלבנון) משום שישראל נקלעה למערכה רב-זירתית – לחימה מול חמאס וארגוני הטרור ברצועת עזה, מתיחות דתית-לאומית בירושלים, התפרעויות בישובים המעורבים בתחומי ישראל וסכנת התלקחות ביהודה ושומרון ובזירה הצפונית.

חמאס השיג את יעדי המערכה שלו עם פתיחתה: הארגון מיצב את עצמו כמגן אל-אקצא וירושלים, שיגר מטחי רקטות לעומק שטחה של ישראל וגרם הרס ניכר - 12 הרוגים ומאות פצועים; הצליח להבעיר את רחובות הישובים המעורבים בישראל על ידי עידוד צעירים ערביים לקחת חלק בהתפרעויות ובפגיעה ביהודים; עורר מהומות בגדה המערבית; מעל לכל - המחיש שהוא המוביל את המחנה הפלסטיני, תוך הצגת חולשת הרשות הפלסטינית.

ישראל, אמנם בעודה מנסה לצמצם ככל הניתן את הזיקות בין הזירות, התמקדה במערכה מול חמאס. ההתייחסות ללחימה היא כאל סבב נוסף בסדרת עימותים עם ארגון טרור, כשהמטרה העיקרית היא השגת רגיעה ביטחונית ממושכת והרחקת הסבב הבא, בעיקר באמצעות הרתעת חמאס על ידי המחשת מחירה הכבד של תוקפנותו, החלשת כוחו הצבאי ופגיעה ביכולתו לשקמו. ואולם, האסטרטגיה הכוללת של ישראל כלפי חמאס לא השתנתה במהלך המערכה. עיקרה הוא סימונו ככתובת האחראית ברצועת עזה, מבלי לאיים על היותו הגורם השולט ברצועה, ובידול בין הרצועה לבין הגדה המערבית.

התכלית האסטרטגית המוצהרת של ממשלת ישראל, כפי שהציגה ראש הממשלה בנימין נתניהו, היא "שחמאס ישקול בפעם הבאה אם לירות עלינו". אלא שתכלית זו אינה מתמודדת עם עצם חתירת חמאס להשיג מעמד בכיר ומוביל בזירה הפלסטינית כולה, תוך נכונות לשלם מחירים גבוהים כדי לכפות מעמדת עוצמה על ישראל את תנאיו להפסקת אש. אסטרטגיה ישראלית זו נעדרת היבט ויעד מדיניים או ניסיון לייצר אופק ואופציות מדיניות חדשות. למעשה, נראה כי ישראל לא השתחררה מההיגיון של סבבי העימות הקודמים ברצועה, שעיקרו קידום הרתעה למען יראו ויראו והפסקת אש, אך ללא מחויבויות ליום שאחרי העימות. וכל זאת תוך המחשה כי בידה העוצמה, יכולות ההגנה המשופרות, אורך רוח ולגיטימיות פנימית ובינלאומית. יעדים אלה חשובים כולם, אך אין בהם די.

התכלית האסטרטגית שממשלת ישראל אמורה הייתה לגבש ולהציג היא השגת שליטה בזירת המלחמה מול חמאס ומניעת הרחבתה לזירות נוספות, תוך התמקדות בהחלשת חמאס - בלימת השתלטותו על הזירה הפלסטינית, החלשת יכולותיו הצבאיות לפחות לרמה שאפיינה אותן כעשור קודם לעת הנוכחית, יצירת כללי משחק חדשים בזירה הפלסטינית והשבת הרשות הפלסטינית למעמד הייצוג הבלעדי של הפלסטינים, תוך הסתכלות קדימה, ליום שאחרי עבאס.

מדוע ישראל אינה יודעת לחדול בזמן?

בעימותים א-סימטריים נגד שחקנים לא מדינתיים, כמעט בלתי ניתן להשיג הכרעה שבמסגרתה האויב יכריז כי נשללו ממנו היכולת ו/או הרצון להמשיך להילחם או לבסס את תשתיתו הצבאית. לכן, בעימותים מסוג זה היעד האסטרטגי של ישראל הוא ניצחון על פי שלושה מדדים:

• א. עמידה ביעדים שנקבעו על ידי הדרג המדיני, שבדרך כלל הם מינימליים כדי לעמוד במבחן האלקטורלי, הפוליטי או זה של וועדות החקירה. אכן, צה"ל השיג את יעדי הדרג המדיני - פגיעה קשה בחמאס, החלשתו, הרתעתו, ריסונו ושימוש בהישגים אלה כדי לרסן את גורמי הטרור האחרים. אך אלה יעדים שאינם משנים את המצב האסטרטגי והם לא יחלישו את מעמדו המוביל של חמאס במערכת הפלסטינית.
• ב. כפיית הפסקת אש בתנאים שתקבע ישראל, ובמערכה הנוכחית חיוני שתנאי הפסקת האש לא יעניקו לחמאס כל הישג אסטרטגי שלמענו הוא נלחם - "מגן אל-אקצא" ו"מוביל המחנה הפלסטיני". וברמה הטקטית, היעוד הוא למנוע מחמאס לכפות רכיבי הסדרה, כגון פתיחה נרחבת של המעברים לרצועה ושיקום הנזק בה - ללא מנגנון שימנע ביעילות את התעצמותו מחדש.
• ג. תחבולות ברמה אופרטיבית – קרי הפתעות ומזעור ההישגים הצבאיים לחמאס. ישראל הפתיעה בעוצמת התגובה, בתקיפת התשתית התת-קרקעית של חמאס, בסדיקת החשאיות של הארגון, בתקיפת בתי פעילים ובפגיעה במשגרי רקטות רבי-קנים. כל אלו, לצד יכולת הגנה מרשימה שסיכלה את כל מהלכי הארגון מרצועת עזה, למעט שיגורי רקטות.

אמנם, ישראל רשמה הישגים חשובים ברמה האסטרטגית - בראש וראשונה, הורגעו הרוחות בירושלים ובערים המעורבות ונחלשו הזיקות בין הזירות. בנוסף, נמנעה הסלמה בזירות עימות נוספות -  בצפון וביהודה ושומרון. יתר על כן, ישראל זוכה לגיבוי מצד ארצות הברית ולהבנה במערכת הבינלאומית כי היא אינה התוקפן ועליה להגן על אזרחי המדינה באמצעים העומדים לרשותה.

ההישגים ברמה האופרטיבית - (1) צה"ל הרס חלק ניכר ממערך המנהרות ששימש את חמאס להסתתרות, לתנועה ללא חשיפה ולהפתעת כוחות צה"ל במקרה של תמרון כוחות קרקעיים לשטח הרצועה. "חוט השדרה האסטרטגי", כפי שמכונה רשת המנהרות, אבד לחמאס; (2) צה"ל ביצע סיכול ממוקד של מפקדים (מחלקם נשללה אפשרות הסתתרות במנהרות), חוסלו ראשי מערך הייצור והפיתוח של חמאס וחמישה מפקדי החטיבות שלו ושל הג'האד האסלאמי; (3) הושמד רוב מערך ייצור הרקטות והטילים של חמאס והג'האד האסלאמי, כך שתהליך השיקום יימשך שנים ארוכות; (4) תוך כדי הלחימה גובשה יכולת לחשוף במהירות משגרי טילים רבי-קנים, שלרוב מוטמנים מתחת לפני הקרקע, ולפגוע בהם; (5) צה"ל הצליח ליירט 90 אחוזים מהטילים במסלול פגיעה ביעדים אסטרטגיים ובשטחים בנויים בישראל, בעיקר באמצעות כיפת ברזל, וכן כלי טייס ושייט בלתי מאוישים תוקפים, כך שמוזערו אבדות בנפש. להישג זה סייע ציות האזרחים להנחיות פיקוד העורף; (6) צה"ל הצליח לבנות בנק מטרות תוך לחימה, שאפשר את המשך הלחץ הצבאי, תוך צמצום הנזק האגבי – מה שמאפשר את המשך הפעילות הצבאית.

כל אלו מעידים כי ישראל מיצתה את האפקטיביות של הפעלת הכוח מנגד, מבלי לתמרן קרקעית לתוך הרצועה. ומשלב זה התפוקה המבצעית פוחתת. גם מכה אנושה לחמאס לא תדכא את יכולות השיגור שלו. ואולם, הדרג המדיני וגורמי הביטחון חוששים כי עדיין לא הושגה אותה "מכה אנושה", שתרתיע את חמאס והג'האד מפני הסבב הבא, ובד בבד תחסוך צורך לגבש אסטרטגיה מדינית חדשה לזירה הפלסטינית, שממנה ישראל מתחמקת לאורך שנים. טיעון נוסף לחיפוש אותה מכה הוא שאויבי ישראל, ובראשם איראן וחזבאללה, עלולים להגיע להערכה שגויה ביחס לעוצמתה וכוח עמידותה של ישראל.

מנגנון סיום

בקביעת מנגנון הסיום ישראל שואפת להכתיב חד-צדדית את מועד ותנאי סיום המערכה, ולא לאפשר לחמאס לשלוט בתהליך. כלקח מסבבים קודמים יש להימנע מגיבוש מסמך עם עקרונות להסדרה טרם הפסקת אש, ולא לאפשר למצרים ולחמאס למתוח את הסיום ולמסמס את ההישג הצבאי הישראלי, כמו שעשו ב"צוק איתן".

דובר חמאס מסר כי המתווכים מעוניינים בהפסקת אש הדדית בלבד, וכי "ההתנגדות מתנגדת לכך משום שהיא מעוניינת לאלץ את ישראל להפסיק את מעשי התוקפנות נגד ירושלים והמקומות הקדושים לפני שתסכים לרגיעה או הפסקת אש". הוא הוסיף כי "ההתנגדות תמשיך לתקוף את העורף הישראלי כל עוד ישראל תמשיך לפגוע בבניינים וברבי קומות אזרחיים בשטח הרצועה".

אלא שצה"ל כבר קרוב למיצוי היעדים הצבאיים במבצע שומר חומות, לפיכך, נכון לחתור לסיום מהיר של הלחימה ולהיענות בחיוב לבקשתה של ארצות הברית לעשות כן. לסיום המערכה ברצועת עזה תהא השפעה ממתנת ומרגיעה גם בשאר הזירות שקיימת בהן סכנת התלקחות לא מוכוונת. על כן, יש לתת עדיפות לעיקרון הפשוט: הפסקת אש, שקט תמורת שקט. במסגרת זו, ראוי להיענות לרעיון התווך המצרי – הפסקת אש מתואמת (תוך הימנעות ממעורבות קטרית וטורקית במאמצי התיווך). משום שישראל בכל מקרה לא יכולה לקבל את דרישת חמאס לתמורות בעניין ירושלים, ניתן להפסיק חד-צדדית את ההתקפות הישראליות ולבחון את תגובת חמאס - אמנם בלי להציג דרישות להסדרה ביום שלאחר סיום המערכה. אם ימשיך חמאס בשיגורי רקטות, ישראל תחזור להפעיל כוח במידה וברמה אף גבוהות יותר, לאחר שתגייס לגיטימציה בינלאומית מחודשת.

רק לאחר השגת רגיעה נכון לשקול מהלכי הסדרה, בעיקר כאלו שימנעו משבר הומניטרי ברצועה. ראשית יש להתנות הכנסת סיוע לרצועה בקיום מנגנון אפקטיבי למניעת התעצמות חמאס והג'האד האסלאמי. כן יש לשלול מחמאס את כוח הסחטנות, שאפשר הכנסת כסף קטרי לרצועה אשר שימש אותו להתעצמות צבאית. בעתיד אפשר יהיה לדון במניעת התעצמות מחודשת ובהחזרת השבויים וגופות הנעדרים הישראלים שבידי חמאס, כשהארגון יפנה לקהילה הבינלאומית בבקשה לסייע בהקלת המצוקה האזרחית הקשה ברצועה.

כדי לנטרל את המניפולציה של חמאס – הצגת המערכה כניצחונו - חיוני לחזק את הרשות הפלסטינית בהובלת תנועת הפת"ח, לערוך מעצרים נרחבים של פעילי חמאס ביהודה ושומרון, בתאום עם מנגנוני הרשות, ולמנוע את השפעתו על סדר היום הפלסטיני, כולל במסגרת מאבק השליטה ביום שאחרי עבאס.

אם ייווצרו תנאים להסדרה בתיווך מצרי, יש לבחון את האופציות הבאות:

1. ארכיטקטורת הסדרה מול הרשות הפלסטינית – מעל לראשו של חמאס, כדי לשלול ממנו הכרה, מעמד והישגים. יש להשאיר לחמאס רכיבי הסדרה טקטיים, הנובעים מאחריותו לניהול החיים ברצועה.
2. שיפור רכיבי הסדרה (שחזרו בתום סבבי העימות בעבר) - פתיחת המעברים למעבר סחורות ואנשים תמורת הפסקת אש, הוספת דרישה להימנעות מהפרחת בלוני תבערה והפסקת פעילות הטרדה על המכשול הביטחוני שבגבול בין ישראל לרצועה; החזרת השבויים וגופות החיילים הישראליים שבידי חמאס תמורת עסקה סבירה; שיקום הרצועה - בתנאי של כינון מנגנון בינלאומי אפקטיבי למניעת התעצמות וכן שילוב הרשות הפלסטינית בפרויקטים של השיקום; הקמת נמל ימי ברצועת עזה - רק לאחר שהאזור ישוב לשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
3. קידום מנגנון אזורי ובינלאומי לשיקום ולייצוב הרצועה, תחת התנאי של שיקום תמורת מניעת התעצמות של גורמי הטרור, בהשתתפות המדינות הערביות הפרגמטיות, תוך חסימת השפעתן השלילית של איראן, קטר וטורקיה על חמאס והג'האד האסלאמי.
4. חיזוק מעמדה של ירדן בהר הבית, תוך הדגשת אחריותה למניעת פרובוקציות של קיצונים מוסלמים באתר. בד בבד, על ישראל להגביל את פעילתם בהר הבית של גורמים יהודים קיצוניים, המפרים את כללי הסטטוס-קוו.
5. שינוי באסטרטגיית ישראל ביחס לזירה הפלסטינית – בניגוד למדיניות עד כה, על ישראל לחזק את הרשות הפלסטינית, בהכרח על חשבון חמאס. ברמת החזון – חשוב להתחיל להפיח תקווה בקרב מי שאינם שותפים למעגל האלימות והטרור על ידי מתן תמורות אזרחיות-כלכליות ודיאלוג מדיני. על ישראל להציג יעד שעיקרו חידוש תהליך מדיני עם הרשות הפלסטינית, גם אם אינו צפוי ומכוון לקדם הסדר קבע כולל, אלא הסדרי מעבר מדורגים בלבד שייעדם יהיה שיפור המציאות הביטחונית והאזרחית בזירת הסכסוך.