פרסומים

תחילת ההידרדרות ביחסי טורקיה-ישראל קדמה לתקרית המרמרה, שאירעה ב-31 במאי 2010, אך היה זה אירוע חסר תקדים בחומרתו ביחסים הבילטרליים בין המדינות. בעוד גם תקרית ה-One Minute בדאבוס ב-2009 – העימות הפומבי בין מי שהיו אז ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ונשיא מדינת ישראל שמעון פרס - הייתה אות לבאות, לתקרית המרמרה היו תוצאות חמורות. על אף ההתנצלות של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, במארס 2013 בפני ארדואן על "משגים שאולי נעשו" במהלך הניסיון לעצור את המשט לעזה, וביוני 2016 החתימה על הסכם נורמליזציה שכלל העברת 20 מיליון דולר לקרן עבור משפחות הטורקים שנהרגו באירוע, וכן הגעת ספינות לנמל אשדוד עם סיוע הומניטרי מטורקיה לרצועת עזה, זה כשנתיים אין ייצוג דיפלומטי בדרג גבוה בין המדינות. מכאן שההשפעה החיובית של הניסיונות לשקם את היחסים לא שרדה זמן רב.

במהלך העשור האחרון השכילו ישראל וטורקיה להימנע ממצב של הפעלת אלימות ביניהן, אך בראיה לאחור, לא ניתן לפרש את תקרית המרמרה כאירוע נקודתי ולא מאפיין. מאז 2010 רמת החשדנות בין הצדדים גברה ואף קיבלה גוון של עוינות אישית בין ארדואן, כיום נשיא טורקיה, לנתניהו. העוינות ההדדית חצתה קווים מפלגתיים בשתי המדינות וניתן למצוא גורמים המתנגדים לשיפור היחסים גם בספסלי האופוזיציה בכנסת ובפרלמנט הטורקי. בה בעת, הסחר ההדדי בין המדינות (כחמישה מיליארד דולר בשנת 2018) ממשיך להיות גורם מרסן, השומר על כך שיש בעלי עניין בשני הצדדים לשמר את היחסים. קשרי התעופה אף הם נשמרו לאורך התקופה (הגם שרק החברות הטורקיות פועלות בקו תל אביב-איסטנבול), ותנועת הנוסעים בין המדינות הופסקה לאחרונה רק בגלל משבר התעופה שגרמה מגפת הקורונה.

(בווידאו: ציר הזמן של משבר המרמה, מטעם דובר צה"ל)

תקרית המרמרה הייתה אירוע אחד ברצף אירועים הקשורים לסכסוך הישראלי-ערבי/ישראלי-פלסטיני, אשר הייתה להם השפעה שלילית על יחסי ישראל-טורקיה. לאורך השנים ניכר מתאם בין התפתחויות חיוביות ביחסי ישראל עם הפלסטינים לבין שיפור ביחסי ישראל-טורקיה. תקרית המרמרה האיצה את התהליך שבמסגרתו טורקיה, ובפרט ארדואן, רואים את עצמם כשופר של הבעיה הפלסטינית ואינם מהססים לשתף פעולה גם עם גורמים קיצוניים בקרב הפלסטינים. ההתדרדרות ביחסי טורקיה-מצרים, שהגיעה כמה שנים אחרי תחילת ההתדרדרות ביחסי טורקיה-ישראל, הקשתה על אנקרה לקבל גישה לרצועת עזה, אך נשמרו הקשרים הקרובים בין טורקיה לחמאס. גם יחסי טורקיה עם הרשות הפלסטינית הם הדוקים למדי. העברת השגרירות האמריקאית לירושלים וכן ההתמודדות התקיפה של ישראל בהפגנות "צעדת השיבה" בסמיכות לגדר הגבול בין ישראל לרצועת עזה, היו הגורמים המיידים שהביאו את טורקיה במאי 2018 להחזיר את שגרירה מישראל ולהורות, בניגוד לנהוג בדיפלומטיה הבינלאומית, גם לשגריר ישראל בטורקיה לחזור לישראל להתייעצויות.

מבחינה פוליטית פנים-טורקית, תקרית המרמרה הייתה משמעותית במספר מובנים. ראשית, העמדה התקיפה של ארדואן ונכונותו להגיע למשבר חמור עם ישראל סימלו את הרחבת טווח הפעולה שהוא הצליח להשיג לעצמו בתחום מדיניות החוץ. זאת, במיוחד אל מול הצבא הטורקי, אשר היה גורם מרכזי בחימום היחסים בין שתי המדינות ואפילו כפה אותם על ממשלות עם דומיננטיות של גורמים שמרניים ואף אסלאמיים בשנות ה-90. שנית, הגינוי הפומבי מצד המטיף פטהוללה גולן נגד מארגני המשט נחשב אחד ממבשרי הסכסוך המתעצם בינו לבין ארדואן - מאבק אשר הגיע לשיאו בהאשמת גולן כמי שעמד מאחורי ניסיון ההפיכה הכושל בטורקיה ביולי 2016.

(בווידאו: אירוע ההשתלטות על המאווי מרמרה, מאי 2010)

תקרית המרמרה הייתה ונשארה נושא מרכזי בהתקפות נגד ישראל בדעת הקהל הטורקית. יצוין שכלי תקשורת טורקיים מפרסמים תדיר תוכן שמקורו בגורמים התומכים בדה-לגיטימציה של ישראל. מספר ארגונים לא ממשלתיים, הנהנים מרוח גבית מצד אנקרה, ממשיכים לשחק תפקיד משמעותי בליבוי השנאה בין המדינות. כך, ארגון ה-IHH, שעמד מאחורי המשט לעזה, נותר פעיל, ותקרית המרמרה ממלאת עדיין תפקיד מרכזי בשיח נגד ישראל. שחזור של אותו אירוע פתח סרט שמשך המונים בשנת 2011, התקרית מוזכרת לעיתים קרובות בתקשורת הטורקית, משמשת נושא לספרים רבים ומדי שנה נערכות הפגנות לזכר המרמרה וההרוגים בתקרית, ונגד ישראל. מספר המשתתפים בהפגנות אלה פחת יחסית בשנים האחרונות, למשל לעומת הפגנות למען ירושלים, אך ה-IHH הכריז על 2020 כ"שנת המרמרה".

תקרית המרמרה שיקפה גם את התהליך שבמסגרתו הפך מזרח הים התיכון לזירה משמעותית יותר עבור ישראל ושיש בו פוטנציאל גבוה מאשר בעבר להתלקחות צבאית. קפריסין ויוון ראו בתקרית המרמרה אינדיקציה לתוקפנות טורקית גוברת – רושם שהניע אותן לחמם את היחסים עם ישראל, שמצדה גילתה עניין גובר בהתקרבות אליהן עקב המתיחות הגואה עם טורקיה והרצון למנוע משטים נוספים לעזה. תגליות הגז הטבעי והקושי המתמשך לפתור את בעיית קפריסין יצרו למעשה שני גושים מתחרים במזרח הים התיכון: האחד - יוון-קפריסין-מצרים-ישראל והמילציות בראשות הגנרל חליפה ח'פתר בלוב; השני - טורקיה וממשלת ההסכמה הלאומית בלוב, בראשות פאיז א-סראג'. ייתכן עם זאת, שמכיוון שמגפת הקורונה והירידה במחירי האנרגיה מהווים מכשול גבוה בפני מימוש הפרויקט השאפתני של בניית צינור ה-East Med (שטורקיה פועלת לסכלו), נפתח פתח מסוים להפחתת מתח במזרח הים התיכון. זאת, אף שמלחמת האזרחים בלוב מסלימה, ונראה ששני הגושים המתחרים נחושים להגן על הצד שבו הם מצדדים.

בשבועות האחרונים הופיעו ידיעות, בעיקר בעיתונות הטורקית, בדבר ניסיונות להפשיר את היחסים בין טורקיה לישראל, ובכללן דיווח על אודות משא ומתן לגבי הסכם לתיחום הגבולות הימיים ביניהן. אף שספק רב אם לידיעות אלו בסיס, והדיווח על משא ומתן כזה הוכחש על ידי שגרירות ישראל באנקרה, עצם פרסומן מעלה שאלות לגבי רצון אפשרי בטורקיה לאמץ שוב מדיניות חוץ מאוזנת יותר כמענה לאתגרים הנוכחיים שבפניה במערכת הבינלאומית והזירות הרבות שבהן היא מעורבת. לעומת זאת, אם מדובר רק ברצון לתקוע טריז במערכת היחסים בין ישראל, קפריסין ויוון, הרי שספק רב האם כדאי לישראל לחמם את היחסים. כבר עתה כינה דוברו של ארדואן את הצהרת נתניהו על הרצון להחיל ריבונות בגדה המערבית "הרחבה של  מדיניות הכיבוש הנוגדת את המשפט הבינלאומי."  לכן, קרוב לוודאי שהתקדמות ישראלית, אם אכן תהיה כזו, לסיפוח חלקים מהגדה המערבית, תגרום לכך שלניסיון בעת הנוכחית לשפר את היחסים בין המדינות תהיה תועלת זניחה וקצרת טווח.